 |
/images/archive/gallery/222/510.jpg חזיר חמוד
מתוך האתר: goveg.com  |
|
|
|
|
| אריאל צ'בל על האתיקה שבין בני אדם לבין מינים ביולוגיים אחרים
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אריאל צ'בל
16/12/2004 10:28 |
|
|
|
|
|
|
|
אתיקה בין מינית (animal ethics) היא תחום פילוסופיה המבקש לנסח מהם יחסים צודקים בין המין האנושי לבין מינים ביולוגיים אחרים. בשני העשורים האחרונים זכה הנושא לטיפול רציני מצד פילוסופים רבים, פורסמו עשרות ספרים בנושא ומאות מאמרים אקדמאיים נכתבו. למרות שהדיון בנושא נראה לפעמים מסובך ומייגע, העקרונות הבסיסיים פשוטים למדי.
את העיקרון הפשוט ביותר ביטא ג'רמי בנת'ם, פילוסוף האנגלי מסוף המאה ה-18, כאשר העמיד בחזית המחשבה המוסרית את היכולת לסבול. הדברים הבאים נכתבו בהערת שוליים בספרו של בנת'ם (שאף הסתייג מהם במקצת במקומות אחרים!) אולם פשטותם וחדותם הפכו אותם לציטוט המפורסם ביותר בתולדות התנועה לשחרור בעלי חיים.
"אולי יבוא יום כאשר הברואים האחרים יזכו לאותן זכויות אשר מלכתחילה לא ניתן היה למנען מהם
אלא בכוח הזרוע. הצרפתים כבר גילו כי צבעו השחור של העור אינו נימוק המתיר להשליך יצורי אנוש לגחמותיהם של מענים למיניהם. אולי יבוא יום שבו יובן כי מספר הרגליים, שעירות העור או קיום עצם הזנב, באותה המידה אינם מהווים נימוק לזנוח יצורים בעלי תחושות לגורל דומה".
מהן אם כן התכונות האחרות, המסמנות את הקו הבלתי עביר שבין הישויות שיש להתחשב בהן לבין כל השאר? האם זוהי היכולת לחשיבה רציונלית, או שמא יכולת הדיבור? הרי סוס שהגיע לפרקו או כלב בוגר הם ללא ספק יותר רציונליים בהתנהגותם ובעלי כושר תקשור לעומת יונק אנושי בן יומו או בן שבוע או אפילו חודש. אך גם לו היה המצב אחר - מה אפשר היה ללמוד מכך?
השאלה היא לא "האם הם מסוגלים לשקול בדעתם?" או "האם הם מסוגלים לדבֵּר?" אלא "האם הם מסוגלים לסבול?".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לקחת ברצינות את עיקרון השוויון
|
|
|
 |
|
|
|
"שחרור בעלי החיים" של פיטר סינגר, שראה אור לראשונה ב-1975, הוא הספר הידוע ביותר בתחום האתיקה הבין מינית (אם כי אין מדובר בספר פילוסופיה מקצועי). סינגר מקבל את תפיסתו של בנת'ם, אולם מראה שלא די בה; אמנם חיות שונות יכולות לסבול ויש להתחשב בכך, אך אולי לא נעשה כל רע אם נתחשב בסבל שלהן פחות משאנו מתחשבים בסבלם של בני אדם? סינגר קובע כי עמדה זו מנוגדת לתפיסת השוויון העומדת בבסיס תפיסות המוסר המתקדמות של המאה ה-20.
"עבור הפילוסופים של שנות ה-50' וה-60' הבעיה היתה לפרש את הרעיון כי כל בני האדם הם שווים באופן שלא יעשה אותו למוטעה בעליל. ברוב הבחינות בני האדם אינם שווים. אם נחפש תכונה כלשהי המשותפת לכולם, על תכונה זאת להיות מעין מכנה משותף נמוך ביותר, המוצב כה נמוך עד ששום אדם אינו חסר אותו. העוקץ הוא בכך כי כל תכונה כזו, המשותפת לכל בני האדם, אינה משותפת רק לבני האדם. למשל, כל בני האדם - אך לא רק בני האדם - הם בעלי כושר לחוש כאב; אך בעוד שרק בני האדם מסוגלים לפתור בעיות מתמטיות מורכבות - לא כל בני האדם מסוגלים לכך. כך יוצא שבמובן היחיד שבו נוכל לומר בכנות, כעניין של קביעה עובדתית, כי כל בני האדם הם שווים - לפחות חלק מאלה הנמנים עם מינים אחרים גם הם 'שווים', כלומר שווים לבני אדם מסוימים. "אולם אם - מן הצד האחר - אנו מחליטים... כי תכונות אלה אינן רלוונטיות לבעיית השוויון, ואת השוויון יש לבסס על עיקרון מוסרי של התחשבות שווה באינטרסים ולא על אם היצורים הם בעלי תכונה מסוימת - כי אז יקשה עוד יותר למצוא יסוד כלשהו להוציא את בעלי החיים אל מחוץ לתחום השוויון". (סינגר 277-278)
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פילוסופיה וחיי יומיום
|
|
|
|
|
|
|
תוצאות פשוטות אלה של מערכת השיקולים הפילוסופית אמורות לשנות מן הקצה אל הקצה את עקרונות המוסר המכתיבים את התנהגותנו היומיומית, אלא שכאן מיהרו פילוסופים רבים - כמו גם אנשים שאינם בעלי השכלה בפילוסופיה - להגן על ההרגלים שלהם. הנה מבחר ציטוטים מספרו של סינגר
"... במקום לקבל את התוצאה שאליה הובילו באופן טבעי הטיעונים שלהם - הם ניסו ליישב בין דעותיהם בדבר השוויון האנושי ואי השוויון של בעלי החיים על ידי טיעונים שהנם עקלקלים או קצרי ראות".
"... בהימצאם במצב שבו הם רואים צורך לבסס את הפער המוסרי שעדיין מקובל לראותו כמפריד בין בני אדם לבעלי חיים אחרים, אך אינם מסוגלים למצוא שום הבדל ממשי ביניהם שלא יערער את השוויון בין בני אדם, עברו הפילוסופים לדברי קשקוש. הם החלו להשתמש בביטויים מנופחים כמו 'הכבוד המהותי של היצור האנושי'. הם דיברו על 'הערך הפנימי של כל האנשים'... או שאמרו כי בני האדם, ורק בני האדם, הם 'מטרות לעצמם'".
"... הרעיון בדבר כבוד וערך אנושיים ייחודיים הוא בעל היסטוריה ארוכה. במאה ה- 20, עד לשנות השבעים, הפילוסופים השליכו מעל רעיון זה את כבליו המטאפיזיים והדתיים ואימצוהו ביד קלה מבלי לחוש כל צורך להצדקתו. מדוע שלא נייחס לעצמנו 'כבוד מהותי' ו'ערך פנימי'? למה שלא נאמר כי אנו הדברים היחידים ביקום שהם בעלי ערך פנימי? יש להניח כי עמיתינו בני האדם לא ידחו את התהילה שאנו מרעיפים עליהם בנדיבות כה רבה, ואילו אלה שמהם אנו שוללים את הכבוד אינם מסוגלים למחות. ובאמת, כשאנו חושבים רק על בני האדם - הרי זה נשמע מאוד ליברלי, מאוד מתקדם, לדבר על הילת הכבוד הפרושה על כולם. בכך אנו, במובלע, מגנים עבדות, גזענות והפרות אחרות של זכויות אדם; בכך אנו מודים כי אנו עצמנו, במובן בסיסי כלשהו, עומדים בשורה אחת עם העניים ביותר, עם הנבערים ביותר, שבתוך המין שעימו אנו נמנים. ורק כשאנחנו רואים את בני האדם כלא יותר מקבוצת משנה קטנה בתוך מכלול של היצורים המאכלסים את כדור הארץ, אנו נעשים ערים לכך, כי ברוממנו את המין שלנו הרי אנו, במעשה זה עצמו, מנמיכים את מעמדם של כל יתר המינים". (סינגר 278-279)בכך לא תם כמובן הדיון הפילוסופי, אך זוהי התחלה, שלא ניתן להתעלם ממנה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
