 |
/images/archive/gallery/231/865.jpg פוסעים ברחובות נצרת.
צילום: דפנה קפלן  |
|
|
|
|
| אחד אחרי השני, בשתיקה, הם הולכים והולכים והולכים. מיה הוד הצטרפה אל "שביל הזהב" בערב חג המולד בנצרת
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
מיה הוד
30/12/2004 10:29 |
|
|
|
|
|
|
|
שישי, ערב חג המולד בעיר העתיקה של נצרת. ברקע שירי חג בערבית בוקעים מרמקולים אקראיים, בחנויות נמכרים פרחים, מנורות, לבבות אדומים ובובות סנטה קלאוס. מהרחוב הראשי יוצאת התהלוכה המרכזית של החג. משאיות עם תצוגות סיפורו
של ישו, תחפושות ומתנות, וביניהן מאות ילדים במדי תנועת הצופים, קבוצות קבוצות של נגנים, משמיעים קול בתופים, חצוצרות וחמד חלילים. התהלוכה מלווה בקריאות, להטוטי המדריכים המנצחים על התזמורת וגשם. הרבה גשם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
הצופים המקומיים. צילומים: דפנה קפלן
|
|
|
 |
|
 |
|
.
|
|
|
 |
|
|
|
הזיכרון הכי חזק שלי מפורים כילדה, הוא החרדה הקיומית מטעם מזג האוויר שהיינו נכנסים אליה יום לפני שמגיעים מחופשים לבית הספר. מצמידים את ההורים לחדשות, כדי שיודיעו לנו אם כל ההתרגשות וההכנות יירדו לטמיון. בנצרת, תהלוכת החג מתקיימת גם בגשם שוטף, כשכולם רטובים עד לשד עצמותיהם. עניין של תרבות. אבל הם לא המשוגעים היחידים, כי אל התהלוכה מצטרפים גם "שביל זהב", חבורה של יהודים וערבים שהולכים יחד בטור דומם כשהם עוטים על עצמם סרטים לבנים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
עמותת שביל זהב הוקמה לפני שלוש שנים, אחרי שקבוצת אנשים שבעה מדיאלוגים, שאפה לאפשר עשייה פוליטית מסוג אחר. הרעיון הוא עתיק. מהטמה גנדי ערך הליכות דומות בכל הודו, למען השלום עם המוסלמים, ולשחרור ארצו מהשלטון האנגלי. זו מסורת שנהוגה במקומות שונים בעולם. באזורים "חמים" יוצאים התושבים מן הכפרים ועורכים צעדות בשדות ובדרכים כדי להביע את הסתייגותם ממצב המלחמה.
"שלום יש להביא דרך שלום", אומר סטיבן פולדר מכליל, ממקימי העמותה. "אנשים רוצים לעשות משהו אבל לא באופן פוליטי מקובל, לא להשתייך למפלגות ולא לצעוק, אלא להגיד את שעל ליבם דרך השקט". מעניין שהמקימים היו ברובם יהודים אמריקאיים שעלו לארץ, אולי צריך להסתכל מבחוץ כדי למצוא דרך אחרת למקום כל כך עייף וכואב.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אי אלימות היא נשקם של החזקים" (מהטמה גנדי)
|
|
|
|
|
|
|
ההליכה של שביל זהב מתקיימת כל חודש, ברחבי הארץ, על פי יוזמת המארגנים. ההליכה האחרונה בתל אביב היתה מנמל יפו עד גן דובנוב. תארו לכם טור פסים לבנים הולך בתוך העיר בשעת טירוף הקניות והבילויים. אי אפשר שלא להיעצר לרגע. כשצעקו להם מאחד הרחובות "לכו לבית חולים", הם ביקשו הסבר הבנת הנשמע: ללכת לבית חולים על מנת לבקר את פצועי המלחמה או כדי להתאשפז בעצמם. בימים אלה הם הוזמנו על ידי בדואים בנגב לערוך הליכה בדרום. בדרך כלל ההליכות הן בנות יום או יומיים, אבל הם צברו גם מסעות ארוכים יותר, למשל ההליכה מפרדס חנה עד אום אל פחם דרך ואדי ערה, שנמשכה שמונה ימים.
ברשימת התפוצה שלהם רשומים 700 אנשים. בפועל מגיעים להליכות בין 20 ל-150 אנשים, נתון שמשתנה על פי העיתוי, המקום והנסיבות. כאמור, ההליכות מתקיימות בערים, בשדות או כבישים. כל מפגש כזה כולל כמה שעות בהן הולכים בטור אחד אחרי השני, בשתיקה, עם סרטים לבנים. לפעמים עוצרים ומתארחים בכל מיני מקומות, פוגשים אנשים, אוכלים יחד ועושים מעגלי הקשבה, מעגלים שבהם מדברים באופן אינטימי על נושאים שיוצאים מהלב, על הקושי וההתקדמות, הכאב והתקווה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הליכה קודמת
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
ההליכה בנצרת בחג המולד מאוד חגיגית. בגלל החג כמובן. מעניין להשתתף בחג לא לך. פעמוני הכנסייה מתערבבים בקולות המואזין וקבוצות תיירים יהודים עוברות סיורים מודרכים ברחבי העיר. בזמן שהטור צועד, ולפני שאנשים מסביב מספיקים לסגור את פיהם התמהה מהמראה המוזר, חברי שביל זהב מחלקים כרטיסים קטנים שעליהם כתוב בעברית וערבית:
"ההליכה השקטה
הצטרפו אלינו, ערבים ויהודים, להליכה השקטה, למען אי אלימות, סובלנות והקשבה.
הצטרפו אלינו לבחור בין נקמה לריפוי ולעצור את מעגל האלימות.
שלום אפשרי, הזמן הוא עכשיו.
אין דרך לשלום, השלום הוא הדרך".
התגובות מגוונות, יש שמרימים גבה, יש את אלה שהמילים מצליחות לחלץ מהם חיוכים מפשרים, יש ששואלים, יש שמחליפים טלפונים. הרוב ממשיכים בדרכם. גם בידיעה בלבד יש הישג.
בקשה נשלחת מסוף הטור להאט את הקצב, יש מבוגרים בין ההולכים, וקשה להם להדביק את האדרנלין הצעיר. מדי פעם אנשים חדשים מצטרפים תוך כדי ההליכה, או חברים שבאו כי ידעו מראש, או כאלה שפתאום הרעיון קוסם להם והרגליים מוליכות אותם מעצמן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
מחמוד סלאמה, 42, מקלנסואה, מעיד על עצמו שאם הוא לא היה חבר בעמותת שביל זהב, הוא היה מחפש היום אתרים להרכבת פצצות באינטרנט. מחמוד הוא מלהק שחקנים במקצועו, איש כריזמטי ובעל יכולות תקשורתיות מרשימות. לפני כמה שנים ביקר בסיני וכדי להתחבר עם בחורה שמצאה חן בעיניו, התחיל לעשות מדיטציה. היא גם זו שחשפה אותו להליכות, ומאז הוא לא מפספס אף אחת. הוא חבר ועד, ואחד הפעילים המרכזיים. למרות שהוא סיגל לעצמו אורח חיים מודרני שורשיו עדיין בכפר, וההגדרה האחרונה שמרכיבה את זהותו היא הישראליות.
האוכלוסייה שמרכיבה את משתתפי ההליכות מגוונת מצד הגילאים ומקומות המגורים, אך אחידה בעיסוק ברוחניות, ולאו דווקא בשמאלניות פוליטית, כפי שאולי היה מתבקש. בכל זאת, הרוב המוחלט הוא יהודים. ההשערה של מחמוד היא שהערבים מרגישים חוסר אמון, והיהודים חשים אשמה, אלה הן בעיניו הסיבות לפער הכמותי. הוא עצמו לא מצליח להביא חברים ובני משפחה מהכפר להליכות השלום.
בעל הכיפה היחיד בהליכה הזאת הוא יהודי אמריקאי, אם כי יש דתיים פלורליסטים שמדי פעם מצטרפים. יש הליכות שבהן אפילו פוגשים מתנחלים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מים שקטים
|
|
|
|
|
|
|
בערב נפגשים בתיאטרון אל לאג'ון שמארח את ההליכה. את ההליכה מממנים ההולכים, אם כי מדובר בכמעט באפס הוצאות. בעלי מקצוע מתנדבים נושאים על עצמם עניינים טכניים (אתר האינטרנט, צילומים וכן הלאה) ויש גם תרומה צנועה ממישהו שמאמין ברעיון. בהליכות עצמן ההוצאה הכספית היחידה היא עבור האוכל.
בערב מתכנסים לקבלת שבת, ארוחת ערב שמבשלים החברים ופעילות לילה. רוב האנשים כבר מכירים זה את זה מהליכות קודמות, אבל תמיד יש גם חדשים. כולם מצטופפים סביב התנורים ומייבשים גרביים ובגדים שבמשך היום ספגו נוזלים. גם דמעות. הרבה קלישאות נזרקות לאוויר בחוסר אחריות אבל גם חיבוקים ארוכים וכאב שמובע בעיניים. ויש כאב שהוא כל כך עמוק, שאף פעם לא נראה אותו באמת. הבדלי התרבויות, השפה ואפילו הרוח הרוחנית שעוטפת את המפגש, מקשים על טיפול בפצע מהצד המדמם שלו. ואולי זה בכלל לא המקום לצד הזה.
בבוקר יוצאים לסיור בעיר העתיקה, בכנסיית הבשורה, במסגר ובבית כנסת. העיר עדיין בחג, פקקים ארוכים משתרכים לאורך הרחובות הצרים והשוק מלא ריחות דגים, נרגילות ומאפי טאבון ועצי אשוח שמקשטים כל פינה. בסוף הסיור מתחלקים לקבוצות למעגלי הידברות. חוקי המעגל הם דיבור מהלב והקשבה מהלב. הפעם הנושא הוא "נתינה וקבלה". חפץ שמסמל זכות דיבור עובר בין המשתתפים וכל אחד מביע את מה שקורה אצלו בפנים, ברגש, בספונטניות. לא נכנסים לדיונים, לא עונים, לא מגיבים. המלחמה האמיתית נעשית בלב. שומעים את האחרים מדברים מבלי להיכנס לדיון שיפוטי פנימי, מבלי לענות להם, אפילו לא בלב. רק להקשיב.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מעגל ההקשבה
|
|
|
|
|
|
|
המסר עובר
|
|
|
|
|
|
|
כשאני שואלת את סטיבן איך תכל'ס פעילות כזאת משפיעה, הוא אומר שהמסר עובר. אנשים רואים, בעיניים, שיש אפשרות שפויה להגיב למצב. ההולכים לא מתעלמים מהסבל, לצד התהליך הפנימי הם גם מגלים מעורבות בחברה שבה הם חיים, בניסיון להתמיר את הפחד והכעס שיש כאן בחמלה ובאנושיות. הפתרון יבוא מהאנשים, מהמפגש, מהכוונה. האם ישו, שמוצב פה בחלונות הראווה ובציורי הקיר של הכנסייה, התכוון שכך יהיה?
במקום שבו המוטו הוא "אני צועק משמע אני קיים", ובעידן שבו נכנסנו טיפה יותר מדי לעצמנו באמתלת "התהליך הרוחני האישי", שביל זהב מציע שילוב של פעולה ומודעות באמצעות השקט. וזה עובד. ברגע ששמים את הסרט הלבן על הגוף הופכים מסתם אדם, לאדם שעושה.
|
|
|
|
|
|
| | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
