 |
/images/archive/gallery/237/240.jpg אוגיין טרינלי דורג'י, הדלאי לאמה הבא.
 |
|
|
|
|
| מי ימלא את מקומו של הדלאי לאמה? שאלה מצוינת ולא רק בגלל שמדובר בנעליים גדולות במיוחד. סיפור על נזיר שנחטף בילדותו, חזון בן 600 שנים ומכתב נבואי כרוך במשי
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
שחר שלוח
9/1/2005 11:28 |
|
|
|
|
|
|
|
את הדלאי לאמה
ה-14 טנזין גיאטסו שיזכה לאריכות ימים, כולם מכירים. המנהיג הכי צוחק בעולם. הוא צוחק למרות שהוא כבר לא ילד, השנה ימלאו לו 70. הוא צוחק למרות שעתיד העם שלו - הטיבטים הגולים בהודו ובעולם ואלה החיים תחת הכיבוש הסיני - די מדאיג, לפחות מכמה בחינות. ההנהגה הרוחנית של העם ההררי הזה מושתתת על לידתם מחדש של המנהיגים. כשאיש רוח חשוב עומד למות הוא משאיר לתלמידיו הקרובים רמזים המורים להם היכן לחפש את הפעוט שייוולד לאחר מותו שלו. הגלגול מחדש נושא בגופו את התודעה, הרוח או הנשמה הגדולה שהיתה קיימת תמיד, "בזמן שאין לו התחלה". אחרי שהדלאי לאמה יעזוב את גופו ויאותר ממשיכו הפעוט, שיהיה הדלאי לאמה ה-15, ייתכן שמבוכה רבה תשרור בקרב הטיבטים. הדלאי לאמה כבר מזמן אמר שכנראה יבחר שגלגולו הבא לא ייוולד בטיבט. שלפחות לו הסינים לא יוכלו לשבת על הווריד. אבל ילד הוא רק ילד גם אם הוא גלגול של איש גדול מאוד ונדרש איש מבוגר ומלומד דיו שימשיך לסובב את גלגל הדהארמה.
השני לדלאי לאמה בהיררכיית ההנהגה הרוחנית הוא הפאנצ'ן לאמה. על פי המסורת הפאנצ'ן לאמה הוא "מחזיק השושלת" בזמן שהדלאי לאמה הצעיר גדל ומתחנך. הפאנצ'ן לאמה הנוכחי בן 15. אם הוא עדיין חי. כשהיה בן 6 הסינים חטפו אותו ואת הוריו ומאז לא נודע מקום הימצאם. הסינים טוענים שהוא אושפז בבית חולים, אבל מאז אותו "אישפוז" לא התקבלו ממנו שום סימני חיים. אם הפאנצ'ן לאמה מת, מציאת גלוגלו החדש היא בגדר משימה בלתי אפשרית ומכאן זה רק הולך ומסתבך. סביב שאלת ההנהגה העתידית של הבודהיסטים-הטיבטים מנשבות רוחות שאינן תמיד רוחניות. גם גלימות הארגמן לא נשארות נקיות מכתמי פוליטיקה וממאבקי כוח, רק שבמקרה שלהם מעורבים בסוגיה רמזים, חידות והרבה מסתורין.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
.
|
|
|
 |
|
|
|
הבודהיזם הטיבטי נחלק לארבעה מסדרים שלכל אחד מהם ראש משלו: גלוק (Geluk), ניגמה (Nyigma), סאקיה (Sakya) וקגיו (Kagyu), אולם אין מנהיג אחד המשותף לכולם. הדלאי לאמה הוא ראש המסדר הגדול והחדש ביותר - מסדר הגלוק. גם הפאנצ'ן לאמה הנעדר כבר 8 שנים משתייך למסדר הזה. מי שעתיד להיות המוביל הרוחני הבא הוא הקארמפה (Karmapa), ראש מסדר אחר, מסדר הקגיו. הקארמפה הוא ראש השושלת העתיקה ביותר בבודהיזם הטיבטי, שראשיתה במאה ה-13. ההנהגה של הקארמפה נשמעת הגיונית, בעיקר לאור העובדה שידם הארוכה של הסינים לא העלימה את ראש הקגיו והוא חי בבטחה יחסית כגולה בהודו. או בעצם הם. הם חיים בבטחה בהודו. שכן נכון להיום שני נזירים טיבטים צעירים זוהו כקארמפה ה-17. שניהם נמצאו בטיבט שנים ספורות לאחר שהקארמפה ה-16 נטש את גופו. הוד קדושתו נפטר ב-1981 בבית חולים ניו יורקי, כשהוא משאיר אחריו כמה רופאים מבולבלים מתופעות פיזיולוגיות מוזרות, הרבה תלמידים עצובים ומכתב נבואי אחד חתום בנרתיק של משי. הנרתיק החתום הופקד בידיו של טאי סיטו רינפוצ'ה, תלמיד קרוב של הקארמפה המנוח. טאי סיטו רינפוצ'ה ועוד ארבעה לאמות בכירים היו חברי הוועדה שמונתה לזהות את ממשיך השושלת. כאן מתחילים במקביל שני סיפורים שלאוזניים מערביות נשמעים כאגדות אקזוטיות. סיפורו של הוד קדושתו הקארמפה ה-17, יהיה מי שיהיה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אוג'יין עם הדלאי לאמה הנוכחי
|
|
|
|
|
|
|
ככה התגלה הוד קדושתו הקארמפה אוגיין טרינלי דורג'י (Ugyen Trinley Dorje)
|
|
|
|
|
|
|
לולאגה ובן זוגה דאנדרופ היו חלק מקבוצה של רועי יאקים באזור להאטוק שבטיבט. בנם הבכור היה נזיר. כאשר רצו להביא לעולם בן נוסף פנו השניים לראש המנזר של בנם בבקשת עצה. הוא הנחה אותם לשנן את תפילת מציאת המפלט בבודהה, בדהארמה ובסנגהא (הקהילה הרוחנית הגבוהה) לפחות מאה אלף פעם, לחלק מזון לבני אדם ולבעלי חיים ולעלות לרגל ללהאסה, עיר הבירה של טיבט. לרוע המזל המלומד נפטר בטרם ילדה לולאגה בן נוסף. היא ודאנדרופ פנו למלומד אחר וקיבלו את אותן העצות בדיוק ובנוסף את ההוראה שכאשר ייוולד להם בן עליהם לשלוח אותו להתחנך במנזר קאלק. לולאגה הרתה בשנית. בתקופת ההריון פקדו אותה חלומות בעלי משמעויות סמליות המזוהות כסימנים למזל טוב: עגורים שנשלחו על ידי גורו רינפוצ'ה (מאבות הבודהיזם הטיבטי) הגישו לה קערת יוגורט. על גבי הקערה היה מונח מכתב מוזהב. הציפורים אמרו לאם שזהו מכתב ההכרה בבנה.
ערב אחד בקיץ 1885 קשתות חצו את השמים. למחרת נולד לזוג הרועים בן. ציפור קוקיה נחתה על גג האוהל ושרה, אנשי העמק מספרים שהאוויר נמלא בצלילי כונכיה ובמוזיקה וכי שלוש שמשות נראו בשמי מזרח טיבט. זה על כל פנים הסיפור על פי מי שמכירים באוגיין טרינלי דורג'י כקארמפה.
ההורים המאושרים הביאו את העולל אל ראש מנזר קאלק כדי שיעניק לו שם, אך הוא סירב מפני שידע שמדובר בילד מיוחד. התינוק שעתיד להיות מזוהה כקארמפה ה-17 כונה בינתיים אפו גאפה. מכיוון שסברו שהתינוק שייך לעתודת ההנהגה הרוחנית הוענק לו מושב כבוד לצד גדולי המנזר. האוראקל , נזיר שבטקסים מיוחדים חובש על ראשו קונוס עצום, נכנס לטראנס, מאבד שליטה על גופו ומאפשר לרוח נבואית לחדור אליו, חזה שייעודו של אפו גאפה יתגלה כשימלאו לו שמונה שנים. השעון כבר תיקתק - הטיבטים סופרים את תקופת ההריון כשנתו הראשונה של כל אדם. בשנים הספורות בהן עדיין היה בן רועים וילד נזיר, אפו גאפה הקטן נהג לבנות מנזרים בבוץ ולהקים לעצמו כסי כבוד. הוא בילה לבדו בגבעות בחברתם של בעלי חיים והיה מתעצב מאוד בכל פעם שראה חיה נפגעת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בכפר עם שם של פרה
|
|
|
|
|
|
|
ב-1990 גילה טאי סיטו רינפוצ'ה שנרתיק המשי שקיבל ממורהו הקארמפה ה-16 מכיל מכתב נבואי. שנתיים מאוחר יותר התקיימה בהודו פגישה של ועדת הלאמות הממונה על חיפושו וזיהויו של הילד העתיד להיות הקארמפה הבא. באותה השנה מלאו לאפו גאפה שמונה שנים. הבכיר מבין הלאמות בוועדה, שאמאר רינפוצ'ה, ייטען בקרוב מאוד שהקארמפה החדש הוא לא בן הרועים מלהאטוק, אלא ילד אחר, מלהאסה, בן למשפחה השייכת לאצולה הרוחנית של טיבט. הוא סירב לתת לחבריו לוועדה לגעת במכתב בשל קדושתו. לדבריו של שאמאר רינפוצ'ה פעילות הוועדה היתה מונעת מאינטרסים פוליטיים וכנועה ללחצים שהפעילו הסינים. הצד שמנגד טוען שהם מילאו את תפקידם תוך שמירת החוק הסיני שנכפה עליהם (אוגיין טרינלי דורג'י הוא הלאמה הבכיר הראשון שקיבל את הכרת הסינים). בינתיים, כך אומר שאמאר רינפוצ'ה, הוא המשיך לשתף פעולה עם הוועדה, בעיקר מתוך נימוס, אבל ראה את עצמו מחויב באופן אישי למציאת הקארמפה ה-17. האמיתי. על פי המסורת הטיבטית מחזיק שושלת שאמאר, השנייה בדרגתה לשושלת הקארמפה, הוא האיש האמון על הזיהוי.
חברי הוועדה הגיעו למסקנה שהמכתב הנבואי מנרתיק המשי שכתב הקארמפה ה-16 הוא אותנטי. הנבואה נכתבה כשיר גדוש במוטיבים בודהיסטיים סמליים ולהלן חלקו:
צפונה מכאן, במזרחה של ארץ השלגים
יש מחוז המואר בברקים שמימיים
בכפר נוודים יפה ששמו הוא שם של פרה
השיטה היא דאנדרופ והחוכמה היא לולאגה
נולד בשנה של השימוש היחיד באדמה
עם הצליל המופלא של אותו הדבר הלבן, זה הוא מי שנודע כקארמפה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"הנזירים באים"
|
|
|
|
|
|
|
במזרחה של טיבט ארץ השלגים מצוי מחוז קהאם. פירוש השם להאטוק, שם נולד אפו גאפה, הוא ברק שמימי. העמק בו רעו הוריו של אפו גאפה את עדרי היאקים שלהם וילדו אותו נקרא באקור (Bakor) מילה שפירושה "עמק של פרות". השיטה על פי הבודהיזם היא היסוד הגברי, החוכמה היא היסוד הנשי. "השימוש היחיד באדמה" מרמז על שור. אפו גאפה נולד בשנת שור העץ. "הדבר הלבן" הוא הכונכיה, אחד משמונת סימני המזל הבודהיסטים (כמו הלוטוס).
גם לדלאי לאמה הגולה בהודו היה חיזיון: הוא ראה הרים ירוקים מכוסים בכרי מרעה ושני נהרות זורמים. באוויר הדהדו הצלילים: "קארמפה". אחרי פתיחת המכתב יצאה משלחת חיפוש לאזור קהאם. הם הגיעו לאזור שנראה ממש כמו החזיון שתיאר הדלאי לאמה: עמק באקור, ששני נהרות חוצים אותו מצדדיו.
זמן קצר לפני כן אפו גאפה הקטן התחנן בפני הוריו לעבור לאזור מרעה הקיץ שלהם חודש אחד מוקדם מהרגיל - במרץ. הם נדדו לבאקור, עמק הפרות. ביום בו עמדה המשלחת להגיע אל המקום הילד טען ש"הנזירים שלו באים". הוא רקד בשמחה וביקש מהוריו להקים אוהל. משלחת החיפוש עברה בין משפחות הרועים בעמק ותשאלה אותן. הם הגיעו אל האוהל של לולאגה ודאנדרופ והמשיכו לחקור. הילד זוהה כקארמפה ה-17 ונלקח למנזר קאלק. כאשר הקבוצה עזבה את המנזר, כך מעידים מאות אנשים, שלוש שמשות האירו את השמים. אבל השמחה לא שטפה את כולם, אחיינו של הקארמפה ה-16 דחה את הזיהוי. האיש הזה הוא גם, במקרה או שלא, בן הדוד של שאמאר רינפוצ'ה מי שטוען שהקארמפה ה-17 הוא לא אוגיין טרינלי דורג'י, אלא תינלי תאייה דורג'י (Thinley Thaye Dorje).
באפריל 1992 ראש הוועדה הממונה על הזיהוי היה אמור לצאת מהודו לטיבט כדי להכריז על ההכרה בנער. ימים ספורים לפני יציאתו הוא נהרג בתאונת דרכים. המכירים באוגיין טרינלי דורג'י טוענים שהמתנגדים גרמו לתאונה. שאמאר רינפוצ'ה טוען שיריביו ניצלו את תקופת האבל לקידום האינטרסים שלהם בעוד הוא היה שקוע בתרגול האבל המסורתי שאורך 49 ימים.
תאונת הדרכים לא עצרה את מהלך העניינים. הדלאי לאמה כבר הכיר בזיהוי ונתמך גם על ידי ראש מסדר הסאקיה ולאמה בכיר ממיסדר הקגיו, אבל שאמאר רינפוצ'ה טוען שהגושפנקא מהדלאי לאמה היא עיוות פוליטי. לדבריו חברי הוועדה האחרים פעלו נגדו בכוחנות אחרי שזיהה את הילד מלהאסה כקארמפה. שאמאר רינפוצ'ה החל לפעול בנחישות למען הקארמפה "שלו" - תינלי תאייה דורג'י ב-1994.
באותה שנה אוגיין טרינלי דורג'י, שכבר הוכר כקארמפה באופן רשמי, נפגש עם אנשי ממשל סינים וצוטט על ידי השלטון הכובש באמירות פרו סיניות די תמוהות, יש לומר. מאוחר יותר סיפר הנזיר הצעיר שהרגיש שהוא הפך לבובה בידי הסינים. כל זה מחזק כמובן את דעתו של שאמאר רינפוצ'ה ומוסיף מידה נדיבה של תבלין פוליטי לתבשיל שממילא החל כבר לקדוח.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לידתו וגילויו של תינלי תאייה דורג'י - על פי שאמאר רינפוצ'ה
|
|
|
|
|
|
|
בסיפור הזה, שהתרחש במקביל לסיפורו של אוגיין טרינלי דורג'י משתתפים בערבוביה כמעט בלתי אפשרית לאמות בכירים מארבעת המסדרים של הבודהיזם הטיבטי.
אביו של תינלי תאייה דורג'י, מיפאם (Mipham) רינפוצ'ה השלישי, הוא גלגול של לאמה שהיה ראש של 13 מנזרים ממסדר הניגמה במחוז קהאם בטיבט ובן לשושלת ארוכה של מורים ומלומדים. אמו היא דצ'ן וונגמו (Dechen Wangmo), בת למשפחת אצולה. בנעוריו נאלץ מיפאם רינפוצ'ה להימלט ביחד עם המורה שלו למקום מסתור בהרים על מנת שיוכלו להמשיך במה שאסרו עליהם הסינים: לימוד ותרגול של הדהארמה. ב-1982 אחרי הקלה בחופש הדת מיפאם רינפוצ'ה הגיע ללהאסה כדי להשתתף בתרגול בודהיסטי ובהקמה מחדש של מוסדות דת. זמן קצר לאחר מכן קיבל הנזיר מיפאם רינפוצ'ה נבואה מאחת הדמויות האליליות האישיות שלו. נאמר לו שאם ייקח אישה ייוולדו לו בנים שיהיו בודהיסאטוות גדולים. בודהיסאטווה הוא מי שהגיע להארה ובחר להישאר במעגל החיים הסאמסרי הארצי על מנת להיטיב עם כל היצורים החשים. ביום המחרת קבוצת עולי רגל מקהאם באה לראותו. דצ'ן וונגמו היתה אחת מהם. הוא הבחין בכך שהיתה צנועה ועדינה ומתרגלת מסורה. כאשר הציע לה נישואין היא נענתה מיד.
כזוג נשוי התיישבו מיפאם רינפוצ'ה ודצ'ן וואנגמו בדירה שכורה בלהאסה באזור שנקרא באקור. כן, שוב באקור, "עמק הפרות". הרחוב שלהם הקיף את מנזר ג'וקאנג המפורסם. בשנת 1983 נולד לזוג בן. כשמלאו לילד שנתיים וחצי הוא החל לומר לאנשים שהוא הקארמפה. יצא המקרה ובעלת הבית הזקנה היתה בת משפחה מדרגה רחוקה של הקארמפה ה-16 וזכתה לפגוש אותו ב-1959, זמן קצר לפני שברח מטיבט להודו. הקארמפה אמר לה: "לפני שתמותי תפגשי בי שוב". לנוכח התנהגותו המוזרה של הפעוט היא היתה משוכנעת שהוא אכן הקארמפה ה-17. מתוך דבקות גדולה היא הציעה להורי הילד את דירתה בחינם. אבל האב, מיפאם רינפוצ'ה לא מיהר להתבשם מהכבוד של להיות אביו של ראש מסדר הקגיו. הוא קיווה שבנו יזוהה כלאמה גדול של מסדר הניגמה אליו הוא השתייך. הוא ודאי לא ניחש שהלאמה הראשון שיזהה את בנו יהיה שייך למסדר שלישי - הסאקיה. אבל קארמה היא קארמה ומה שצריך לקרות קורה, כנראה.
בתחילת 1985 לאמה סאקיה זקן סבב את מנזר ג'וקאנג וחלף ברחוב המעגלי בו היתה דירת המשפחה. הוא הבחין בפנים בהירות וקורנות של ילד קטן מציצות מהחלון. מתוך סקרנות הוא התקרב והילד אמר לו: "אתה לא יודע שאני הקארמפה?". מבלי לתהות על משמעותן של המילים ענה לו הלאמה: "אם אתה הקארמפה - ברך אותי". הילד מתח את זרועו ונגע בנזיר הזקן שהעיד שהרגיש מיד משהו הדומה לתחושה שלאחר מדיטציה, מעין התרחבות מעודנת של רוגע עמוק השוטפת את כל התחושות הגסות האחרות.
ימים ספורים לאחר המפגש ברחוב הצטרף הלאמה הזקן ממסדר הסאקיה לקבוצת עולי רגל ממחוז מגוריו והלך אל מיפאם רינפוצ'ה שיחזה לו ולאחרים את המשך מסע העלייה לרגל שלהם. הוא הבחין בילד הקטן שבירך אותו משחק בפינת החדר. מיפאם רינפוצ'ה שאל את עולי הרגל כמה משפחות נמנות עליהם. "שבע", הם ענו והילד הקטן קרא מהפינה: "שמונה". הם ספרו בשנית ונוכחו שהילד צדק. הלאמה מספר שבאותו רגע ההלם וההתרגשות שתקפו אותו היו כה עוצמתיים עד שהתקשה להסתיר את תגובתו. כל שערותיו סמרו.
בסוף אותה שנה הגיע הלאמה הזקן לקטמנדו והצטרף לטקס שנתי גדול שהוביל לאמה שרב רינפוצ'ה (Sherab), מי שהיה תלמידו של הקארמפה ה-16 המנוח. הלאמה הקשיש סיפר לשרב רינפוצ'ה על הילד הקטן מלהאסה. זמן קצר לאחר מכן שרב רינפוצ'ה ואחד מתלמידיו ביקרו אצל מיפאם רינפוצ'ה. שרב רינפוצ'ה ביקש לראות את הילד שלא נכח בחדר בזמן הפגישה. הילד הובא, התיישב בשקט לצידו של אביו ומפעם לפעם הביט באורחים וחייך משועשע. במהלך הפגישה שרב רינפוצ'ה נתקף ברעידות אותן לא יכול היה לעצור. כאשר יצאו משם אמר לו תלמידו שחווה דבר מה מוזר. כאשר שוחחו תיאר התלמיד את אותן הרעידות ממש שתקפו את גופו של המורה שרב רינפוצ'ה. הסיפור הגיע לאוזניו של שאמאר רינפוצ'ה ב-1987.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
תינלי תאייה דורג'י
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
ב-1988 שאמאר רינפוצ'ה לקח לידיו את המשימה לקבוע את אמיתות הזהות בין בנו של מיפאם רינפוצ'ה לקארמפה. הוא שלח את אחד מאנשיו לטיבט שיעמוד מקרוב על טיבו של הילד. מיד בפגישתם הראשונה אמר הילד ללאמה ש"הוא נשלח לחקור אותו". שאמאר רינפוצ'ה שנפגש עם אנשים נוספים שראו את הילד מלהאסה השתכנע ואישר שהוא אכן הקארמפה, אך עדיין לא הכריז על כך רשמית.
ב-1991 בעת חנוכת מקדש בנפאל הכריז שאמאר רינפוצ'ה בפניהם של שני רינפוצ'ה גדולים, מאות לאמות ויותר מארבעת אלפים טיבטים שארץ הולדתו של הקארמפה ה-17 היא טיבט ושאת התפילה למען הולדתו מחדש במהרה של הקארמפה הבא יש להחליף בתפילה לאריכות ימיו של הקארמפה ה-17. שמו של הקארמפה ה-17 יהיה תאייה דורג'י.
תינלי תאייה דורג'י ומשפחתו נמלטו מטיבט לנפאל ב-1994. משם הוא הגיע לדלהי שבהודו ושם קיבל את ההכרה הרשמית משאמאר רינפוצ'ה.
כשתינלי תאייה דורג'י כבר היה פליט וקדוש שנוי במחלוקת בדלהי, אוגיין טרינלי דורג'י היה עדיין נזיר קדוש ומוכר על ידי הסינים במנזר טסורפו אי שם בהרי מרכז טיבט. בעקבות לחצים מהשלטון הקומוניסטי הסיני והגבלות על חופש התנועה שלו, שפגעו בעיקר באפשרות להיפגש עם מוריו הבכירים, הפך גם אוגיין טרינלי דורג'י לפליט. באחד מלילותיה האחרונים של שנת 1999, כשהיה בן 14, הוא קפץ מחלון המנזר שלו וביחד עם חמישה מלווים נכנס לג'יפ, נסע לתוך החושך הקפוא ויצא למסע ההימלטות שלו להודו. המסע ששילב נסיעה בג'יפ ורכיבה על סוסים ארך שמונה ימים. בסופו המתינו לאוגיין טרינלי מנזר ריק, אחותו שברחה מטיבט לפניו, שני שומרים, כלב, ציפור קאקדו וחיים לא פשוטים בכלל.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מנזר הקארמפה בדרהמסלה, הודו
|
|
|
|
|
|
|
כרוניקה של בלגן ידוע מראש
|
|
|
|
|
|
|
מינואר 2000 הוא בדרהמסלה שבהודו, אבל לא ממש איש חופשי. חיילים הודים שומרים על אגף המגורים שלו במנזר ועליו לקבל אישורי תנועה רשמיים מממשלת הודו לכל צעד, כולל טיולים בחצר המנזר. לפעמים אפשר לראות אותו, דמות תמירה עטופה בארגמן, מחלץ עצמות על גג החדר שלו ומנפנף לשלום בביישנות. בינו לבין הדלאי לאמה התפתחו במהרה יחסי קירבה וגם אם אין לכך הסכמה גורפת, יש להניח שהוא יהיה המנהיג הרוחני הבא של אנשי ארץ השלגים.
בינתיים אפשר לראות את תמונתו של הנזיר מעמק הפרות, גבוה ויפה, לצד תמונתו של הדלאי לאמה בבתים טיבטים רבים. פעם בשבועיים ביום ראשון הוא מעביר שיעורים במנזר שלו ומקבל קהל. אוגיין טרינלי דורג'י בדרהמסלה, ממש כמו תינלי תאייה דורג'י בדלהי, הוא איש צעיר ועסוק מאוד. כמי שעומד למלא את תפקידו של הדלאי לאמה יש לו הרבה מה ללמוד.
ואגב, הסיפור הזה הוא כרוניקה של בלגן ידוע מראש. לפני מאות שנים ניבא הקארמפה החמישי, שחי בין סוף המאה ה-14 לתחילת המאה ה-15, קשיים במעבר שבין הקארמפה ה-16 לקארמפה ה-17 . כנראה שהוא ידע מה הוא אומר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
