 |
 |
|
|
|
|
| עמוק בלב ידענו שיום אחד יבוא הגל שמשותף לכולנו ויכה בנו במקום הכי כואב שלנו. עדית פאנק על זיכרונות של אושר בגל הגדול של הכאב |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדית פאנק
9/1/2005 12:30 |
|
|
|
|
|
|
|
לפני כמעט ארבע שנים, בעוד ילדתי הבוגרת עושה את המסע העולמי הפרטי שלה מהודו לסין ומשם ליפן, לא עמדו לי מאגרי הכוח של הגעגועים ופיתיתי אותה להיפגש ביעד הבא שלה, בתאילנד. לא ראיתי אותה בסך הכל שמונה חודשים. חודש פחות ממה שלא ראיתי אותה כשעוד נשאתי אותה ברחמי, למרות שכבר אז פיתחתי את תסמונת הגעגוע הבלתי נשלט שרק אמהות בוגרות שהולכות לטיפול נפשי מודות בו. כמובן שלא היתה אז שום דרך לברר אם היא בת או בן, לא ראיתי את מתאר פניה בשום אולטרסאונד שחור-לבן וגם השחלות שלי לא שלחו לי שום מסר דיגיטלי ממנה. ברור מאליו שבימי המסע ההוא שבו הפכתי לראשונה לאם, לא התחילו אפילו לדבר על אפידורל שימנע ממני את כאב שמחת ההולדה.
אבל למרות הכל, כבר אז, עוד בטרם בואה לעולם, התגעגעתי אליה כל כך, וידעתי שיש לי בת. מי מכל האמהות שבדרך חשבה אז לקפוץ על כדור גומי שיקל על הצירים שלה, או חלמה לטבול בג'קוזי פרטי עם קצף ארומתרפי. מי בכלל העז לחשוב אז על רטרו-לידות, כלומר לחזור ללדת בבית, בעירום מלא עם החותנת או עם אם היולדת. מי דמיין אז את האבא המיועד מצלם בווידאו את רגע הגיחה רק בגלל שהוא שותף מלא ל"בעצב תלדי בנים" או בנות.
אז אחרי שמונה חודשים בהם חוויתי מחדש את אותו געגוע מוטמע ועצמאי בדרכו, שכנעתי את בכורתי בשיחה טרנס אטלנטית שככה אי אפשר יותר. אמא לא יכולה יותר.
הבכורה הסכימה. אחיה הצעיר שמח. ואני, באסרטיביות ראויה לציון, פירקתי תוכנית חסכון של הרבה שנים למען שלושה שבועות של שם ועכשיו וביחד. סיפרתי לאבא שלהם על התוכנית הנרקמת. היינו גרושים אז כבר שנים רבות. והוא, שלצערי הרב כבר איננו איתנו, סגר מיד איזו נסיעה עסקית והצטרף אלינו לימים ספורים של חוויה מתקנת. במלון בבנגקוק התפצלנו באופן טבעי. שני הבנים התמקמו בחדר הגברים ושתי הבנות בחדר הנשים. יצאנו ביחד לארוחות ערב משותפות, הצטופפנו בטוק-טוק מקרטע, דיברנו, העלינו זיכרונות של כאב ואושר ולא עשינו שום דבר שחייבים לעשות. זה היה זמן מיוחד לכולנו.
אחר כך נשארנו בתאילנד, שלושתנו, אני ושני ילדי. עשינו
טרק ג'יפים מטורף בצפון, הסתלבטנו באיים בדרום. נשמתי כמעט יצאה מגופי בעודי מנסה לחזור לשפיות אחרי full moon party בקופאנגן, רק כדי להבין איך חיים הילדים שלי שיש להם גבולות כל כך שונים מאלה שהוכתבו לי. ובעודי נאבקת על מקומי בסירה שתחזיר אותי אל האי שלי, עם מים עד המותניים, נעזרת בזרים לי שתומכים בי ומצילים את מכשיר השמיעה שלי מרטיבות, הבנתי לגמרי את מקומי כאמא. באותו לילה של ירח מלא, כשנפרדתי מילדי שהמשיכו לחגוג בדרכם והגעתי סוף סוף אל החדר ששכרנו בקוסאמוי, התפרקדתי על הערסל שהיה תלוי בין שני עצי קוקוס קרובים למים ונשארתי ערה עד שהם חזרו. צפינו ביחד בזריחה. הסתכלתי עליהם כשהם קפצו למים כמו שני דולפינים שיודעים מה טוב להם מתוך חושים שהתפתחו בהם בדרכם. דשדשנו יחפים אל החדר המשותף שלנו. כל כך הרבה שנים לא חיינו ביחד בבית אחד. מעולם קודם לא חלקנו חדר אחד ויחיד לשינה משותפת. לפני שנרדמתי, בירכתי את היקום כולו וגם את העובדה שלא איבדתי את המפתח לחדר שלנו, את הפספורט שלנו ואת הכסף שנרטב לי בים.
יותר מפעם שמעתי שאף אחד לא יכול לקחת את הכסף והרכוש שצבר בחייו אל קברו. מעולם לא הייתי אשה של פשרות. באותו יום בו פירקתי תוכנית חיסכון הרפיתי מהפחד הפרטי שלי. הכסף ששחררתי אז לחגוג עם ילדי את הטיול ההוא, יישאר עד יום מותי כזיכרון אמיתי שלוקחים מעבר ליום האחרון.
הימים בהם בילינו יחד כאנשים בוגרים, המפגש שלנו כמשפחה, אבא, אמא ילדה וילד, לשבוע קסום משותף, שלושת השבועות בהם ביליתי עם ילדי במקום בו אף אחד מאיתנו לא היה בו קודם, ומיד אחר כך, אותו חודש בו אני ובתי המשכנו עם תרמילים ללאוס, רק שתינו, אחרי שבני חזר לשגרת ימיו בארץ, והיא, ילדתי הבוגרת, מנווטת את המסלול ומחליטה בשביל שתינו מה טוב לנו, ואני, בדרך לא דרך, הופכת להיות הילדה של הילדה שלי. גם האלבום ההוא, בו אני בוכה וצוחקת, הוא לא רק שלי. הוא שלהם. של חייהם, גורלם, והדרך שבה הם גדלו לצידי והפכו להיות מה שהם, בדרכם שלהם. שום צונאמי לא ייקח לי את הרכוש המועט והאמיתי הזה שנאגר בנשמתי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
גל אחד הוא לא הים כולו
|
|
|
 |
|
|
|
הצונאמי הגדול, של העולם שלנו, שיתק אותי לחלוטין. כל חיי אני יודעת שאנחנו גל אחד קטן בים כולו, וכל חיי אני חשה שגל אחד הוא לא הים כולו. בכאב הגדול, כשגל אחד ענק מציף אותנו, לא נותר לנו אלא להתרומם. לראות את הגל הענק הזה ממעוף של ציפור. "גל אחד הוא לא הים כולו" הוא שיר שכתבתי (לחן נפלא של יאיר קלינגר] לפני חודשים רבים, אבל לעתים, גל אחד הוא הים כולו. הים והעולם. ואז הכאב קורע אותנו לגזרים ואין מנוס ממנו.
כל הימים האלה, בהם כאב לי הלב, לא ידעתי אם יש לי מה להגיד ולמה. הרי אני עברתי את ה"מסע העולמי" של בכורתי בשלום. אחיה יוצא אל מסעותיו בסוף החודש הבא עלינו לטובה. הוא לבטח ייהנה בדרכו, אבל אני, שאתייסר בגעגועי, בטח אעשה לו מה שעשיתי לאחותו: מניפולציה רגשית שתאפשר לי פיצוץ אסרטיבי של עוד תוכנית חיסכון דבילית בבנק שלא מבטיח לי כלום, ומפגש מרתק בארץ זרה לי עם בן שהוא כבר אדם שלם בזכות עצמו, וזכותו להחליט אם מתאים לו לפרגן לי את הגעגוע והסקרנות על חשבונו, או פשוט להגיד לי: אמא, די! אם אני רואה נכון את המפה, אני אהיה שם בערך ביולי, לא חשוב איפה, רצוי במקסיקו או בגוואטמלה, או איפה שהוא יהיה אז.
אני אמא במשרה מלאה. עובדה. אני רגועה, היסטרית, מפנקת, מניפולטיבית, אובר-פרוטקטיב, תומכת דרך חסכים שלי שטרם נפתרו, בעלת מודעות רוחנית שלא מאמינה בשטויות, משוחררת, כבולה ובעיקר דואגת. אבל בשבוע של הצונאמי הבנתי שאני לא לבד, בלי שום קשר לגיל שלי או של הילדים. פתאום הייתי אמא של כל הילדים אבל אני גם דאגתי כמו אבא, חבר, אהוב או אח. הבנתי מה שתמיד ידעתי. שאני חלק מהים שעלה על גדותיו, אני חלק מהחוף שהוצף.
פתאום נזכרתי כמה דאגתי לחברה שבילתה בסיני באותו פיגוע ששינה את גן העדן הקרוב שלנו. פתאום הבנתי כמה אני אדאג לילד שלי שיוצא לחופש-סובב-עולם כי פשוט מגיע לו לבחור. פתאום הבנתי מה כתבתי אז באותו שיר.
גם אם הכאב נורא ועצום, גם אם נדמה שאין יותר ים בעולם, אני נשארת במקומי שלי. דמעה אחת. אמא אחת שדואגת. אמא שגל אחד שנוגע בחיי ילדיה הופך להיות הים כולו. ככה זה. כשהים שלנו עולה על גדותיו ושוטף את העולם האישי שלנו, אנחנו בטוחים לגמרי שלא נשאר לנו עולם.
ככה הרגשתי כשראיתי את הצונאמי ההוא מטביע בלי חשבון ים פרטי לגמרי של עשרות אלפי אנשים. כל כך בכיתי. לא על המתים חשבתי. בכיתי על מי שנותר בחיים. הרגשתי את הילד בן החמש שנאחז ונשאר בחיים, למרות ואולי בזכות אימו שהרפתה ממנו כי נאלצה לבחור בינו לבין אחיו הקטן, והוא יישאר מצולק בתוכו עד סוף ימיו, או אולי ייקצר את תהליך הבחירה שלו לחיות את הרגע, כאן ועכשיו. הרגשתי את אותה אמא שנאלצה להחליט באיזה ילד שלה היא תאחז וממי תרפה, ומה היה קורה לו אלוהים שלה, האלוהים שבנשמת האדם, לא היה שם לצידה באותו רגע נורא, ואיזה מזל גדול נפל בחלקה, לאחוז בשני ילדיה בסוף כאב הצונאמי. כאב הבחירה שלא ירפה ממנה עד סוף ימיה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ראיתי את הגיהינום אבל חוויתי את הגן
|
|
|
|
|
|
|
וגם בכיתי על פרידות בטרם עת. על אושר שנקטע. על גן עדן שהפך לגיהינום. בעיקר כי הייתי שם. גן עדן אמיתי שהגיהינום נושף לו בעורף, רק בגלל שאין מי שמאמין באמת שגן העדן אכן אפשרי באמת בעולמנו. פשוט ורך בדרכו. לא ראיתי אז את הגיהינום אבל חוויתי את הגן. שרועה בחום הרך של החול הזהוב ההוא, משתכשכת בטורקיז שקוף וקריר, נוגסת אננס ומתמכרת לליטוף שנעשה בדרכו פרנסה, אבל מרגיש כמו מהלב. מגע פשוט וחם בכל הגוף, ככה. אבל הרגשתי אז, שבאותו מקום עצמו של תמימות וחופש בו הבטן כואבת מרוב יופי, מרוב אננס וליטופים קנויים או כנועים, הלב שלי כואב. בעיקר בלילות בהם ראיתי איך אמהות מוכרות את גופן בקלות בלתי נסבלת ואיך אנשים מוכרים את גופם ונפשם רק כדי שאנשים אחרים ירגישו בחופש. הרי כבר הבנו מזמן שעושר ועוני לא מכתיבים כאב או שמחה. אושר לא קונים. נכון שעושר מקל בדרכו על הכאב המיידי. אבל לא לאורך זמן.
בתום רעידת האדמה הזאת, העושר שנשלח אל הכאב, בזכות הכסף שנאגר בידיים של עשירי העולם, יציל את מי שיציל, ואולי גם יביא לו אושר זמני בדרכו, אבל בעצם ימשיך להאכיל את האשליה האנושית. הרי עמוק בלב ידענו שיום אחד יבוא הגל המשותף לכולנו ויכה בנו במקום הכי כואב שלנו, והוא ישוב ויכה אם לא נעשה משהו. כל אחד מאיתנו. במקום שבו הוא נמצא. במלוא הכוונה.
הימים חולפים והכותרות משתנות. מדרך הטבע, גאות מתחלפת בשפל ששוב גואה בדרכו. מי שצריך, נמצא שם עדיין, סופר וקובר כאב. מי שלא נסע לשם, סופד ותומך בדרכו.
הרשת, על כל חסרונותיה, נמתחת ותומכת בדרכה. ברגעים בהם העולם מבקש חנינה, העולם כולו עומד דום. וגם מי שעומד שם נוקשה, מול הכאב של כולנו, עושה כנראה את מיטבו בדרכו. כי הרשת פרושה בחוקים משלה. היא שייכת לכולנו ואם לא נרד לסוף דעתה של הרשת האנושית, לא נוכל להציל את העולם ובעיקר לא את עצמנו. הרשת הטכנולוגית שפרשנו נולדה מתוך צורך אמיתי בקרבה אנושית והיא, אכן, נוגעת בדרך לא דרך, בלב האנושי, באשר הוא. באובדן, בשכול, בשמחת הפגישה מחדש.
מי שאיבד בגל הזה את מי שיקר לו מכל, ומי שפחד לאבד אבל נרגע כשהבין שהוא לא איבד, וגם מי שאף פעם לא פחד ופתאום הפחד חדר גם אליו, צריך להבין שאנחנו חייבים להיות ביחד. לטוב ולרע. הגל הנורא הזה שנגע בעולמנו המשותף בבת אחת, בלי חשבון, הכריח את כולנו להיות חשופים באמת מול הפחד הפרטי שלנו, לחיינו ולחיי העולם שלנו.
אובדן, גם אם הוא פרטי לגמרי, בסופו של דבר נוגע בכולנו. הגל הזה היה הים כולו. נבהלתי, בכיתי, התאבלתי, טבעתי וצפתי. הייתי שוודית, תאילנדית, ישראלית, נערה, תינוקת, אמא. התחבקתי בשדות תעופה, קברתי אהובים זרים בארצות רחוקות. נאלמתי דום ולא שתקתי. בתוך לבי המשיך להתנגן השיר שאותו כתבתי בימים בהם הבנתי שהעולם הוא העולם של כולנו, ואין לנו אחר על פניו. והוא כולו מתחנן לאהבה, כמו גל אחד בים. ולמרות הכל "גל אחד הוא לא הים כולו", אם רק נבין את זה בטרם יהיה מאוחר.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
