 |
/images/archive/gallery/252/749.jpg פנחס שדה.
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
| הסופר והמשורר פנחס שדה דבק בחיים, פחד מהמוות ואף פלירטט עם הרעיון שהוא עצמו סוג של אלוהים |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אלי אשד
2/2/2005 12:04 |
|
|
|
|
|
|
|
כל חייו העסיק את פנחס שדה המוות, כמו גם מה שקורה, אם בכלל, אחריו. דומה שיותר מכל סופר ומשורר ישראלי אחר, גילה שדה (שנפטר ב-1994) עניין עמוק בעולם שמעבר, זה שאולי רק המשוררים יכולים להשיג בחושיהם. במקביל הרבה לעסוק, באופן כמעט אובססיבי, בנושאי מיסטיקה וספיריטואליזם.
ההתמודדות עם המוות והעיסוק בעולם שאחרי מתבטאים בשיאם ביצירתו האוטוביוגרפית, "החיים כמשל" (1958), בה חשף את נפשו ואת מחשבותיו כפי שלא חשף אף סופר עברי לפניו. אבל גם מרבית יצירותיו האחרות - ביניהן הרומן התנ"כי, "מותו של אבימלך ועלייתו השמיימה", שיריו הרבים ואפילו סיפורי הקומיקס שלו לילדים שפורסמו בשם בדוי במגזין "הארץ שלנו" - היו קשורות במידה כזו או אחרת לתמה הזו.
משיכתו
למיסטיקה, בעיקר מהצד היהודי שלה, ניכרת לכל רוחב היריעה של יצירת, ובמיוחד בספריו האחרונים (דוגמת "ספר הדמיונות של היהודים"), בהם קיבץ אגדות יהודיות שונות, מהן כאלה שעוסקות בחיים אחר המוות. מטבע הדברים, ככל שהתקרב לקץ חייו העסיק אותו הסוף יותר ויותר.
דוגמה מובהקת לעיסוק הזה היא שיחה שקיים שדה עם המחזאי יוסף מונדי, שלאחר מכן קובצה ותועדה בספר "שיחות בחצות הלילה עם פנחס שדה". בשיחה מספר שדה על סיאנס שערך עם חברים ושאליו זימן את רוחו של המצרי הקדמון סנהאת (או שנאת). סנהאת דיבר אליו בשפה תנ"כית מפליאה ("לא היו אלה קטעי פסוקים או מליצות מהתנ"ך אלא לשון עתיקה מדויקת") ואמר לו דברים שונים ומסתוריים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
...
|
|
|
 |
|
|
|
"שאלתי, למשל, מה צפוי לי בעתיד. התשובה היתה: 'מהלכולהמהנכרי'. אי אפשר היה לפענח זאת אחרת מאשר 'מה לך ולהם הנכרי' [...] עכשיו שאלתי בלבי, בלי קול, אם יקרה לי משהו שאני מעוניין בו ושלא אפרט אותו כאן. התשובה היתה: "צורכלחושירווה", כלומר: "צורך לחוש ירווה", צורך שנאמר בלחישה יתמלא. [...] אחר-כך שאלתי אם הפענוח הזה הוא הנכון, והתשובה היתה: "נכונפענחתודרכהמלכפתוחהלפניפריסרעפיכ". קל להרכיב את המלים מהאותיות האלה: "נכון פענחת ודרך המלך פתוחה לפני פרי סרעפיך".
מונדי מוסיף ושואל אותו באותו מקום: "אם כן, האם אתה יכול להסביר מדוע הופיע באותו סיאנס דוקא סנהאת המצרי?", ושדה משיב: "התשובה, כמובן, תלויה בראש ובראשונה באיזה מידה אנחנו בכלל מסוגלים לקבל את האפשרות שאכן יש כאן איזושהי תופעה, איזשהו מגע עם מה שמעבר לגבולות חיינו. אם אנחנו לא מסוגלים ולא מוכנים לכך, הרי שבזה תם העניין. אבל אם אנחנו מוכנים להניח שהנפשות ממשיכות באיזו הוויה, אולי בצורת איזו אנרגיה, כי אז יש מקום לשאלה ששאלת. אני יכול לתאר לעצמי שהאפשרות הזאת תיתכן מאוד, ואפילו שהנפשות שוחרות שוב ושוב את המקומות שבהם חיו עלי-אדמות, כמעט באותו מובן שאומרים שהפושע נמשך למקום הפשע.
"סנהאת חי בזמנו בארץ-ישראל, ויתכן אפילו (אם כי בזה אינני בטוח) שבסביבה הזאת, אולי אפילו ממש במקום הזה. יתר על כן, השם שלי, פנחס, הוא שם מצרי קדמון, ויתכן ששם הוא משהו בעל איזו ישות, משמעות. לרגע היתה לי הרגשה כאילו נפש, רוח זאת, הנודדת בעולם התוהו הנורא, משתוקקת מאוד לבוא במגע כלשהו עם החיים עדיין, והיא ממש מייחלת לאפשרות הזאת ואסירת-תודה בעד הרגעים האלה. זה אולי דומה קצת להרגשותו של איש זקן אשר ניתנה לו האפשרות לבוא במגע כלשהו עם תינוק, עם ילד, עם נעורים. אבל, כמובן, במקרה זה העניין מקבל משמעות גדולה ונוראה יותר פי מליוני-מליונים, פי אין-סוף".
(מתוך הספר "שיחות בחצות-לילה עם פנחס שדה")
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
...
|
|
|
|
|
|
|
יותר ממרבית המשוררים נמשך שדה משיכה עזה אל "המציאות האחרת", ודחה את המציאות הרגילה, האפרורית והמשמימה שאותה תיעב. בשירתו ביקש לשיר הלל לנופי "המציאות האחרת", לנסות לנחש כיצד היא נראית, לגשש אחריה, להשיגה בסמלים ובמשלים שונים ולקרבה לתפיסתם של קוראיו, כמו גם לתפיסתו שלו.
ומהי המציאות האחרת? זו שאלה שגם שדה עצמו התלבט לגביה ונתן לה תשובות סותרות, אבל ברור היה לו שזוהי מציאות שעדיפה על פני המציאות הגשמית הבזויה: "מעבר לישימון הקרח של חיים מדומים אלה שאינם אלא מוות" ("ספר השירים", ע' 89).
את המציאות האחרת הזאת אפשר למצוא גם בקומיקס שיצר בשנות השישים, "תעלומת ילדי החלל: מסע אל 20 אלף שנות אור", שמתאר את מסעו של ילד ברחבי הגלקסיה ומסתיים בפגישתו עם מלכת כוכב בארמונה - פגישה שלאחריה ממשיך הילד לנדוד ברחבי הקוסמוס ואינו שב עוד לכדור הארץ המשעמם. למעשה, גם בכתביו המיועדים לילדים חוזר שדה על המסר של רבים משיריו ודברי הגותו, אלא שכאן הוא גם מרחיק לכת בתיאור פיגורטיבי מפורט של אותה המציאות האחרת.
בכמה משיריו זיהה פנחס שדה את המציאות האחרת עם השינה והחלום, שכמותם המוות. שדה ראה בחלום התגלות ובשורה של המציאות האחרת; ואילו את היקיצה מהחלום ראה כעזיבת המציאות האחרת וההשראה שהיא נותנת למשורר, ושיבה אל המציאות העכשווית הנתעבת: "הייתי הולך ומקיץ אל תוך העכשיו" (ספר השירים ע' 14).
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"תעלומת ילדי החלל"
|
|
|
|
|
|
|
...
|
|
|
|
|
|
|
עם כל כמיהתו של שדה למציאות האחרת, הוא לא ידע לתאר אותה, ושוב ושוב נאלץ להודות שאינו יודע דבר על מהותה. הוא התגעגע אליה וחשש ממנה, אבל לא ידע אל מה וממה. את אי הידיעה תאר בשיחה עם אהוד בן עזר:
"הנה הדגיגים באקוואריום שבביתי
לא רק שאינם מבינים מהי הזכוכית שסוגרת עליהם
והיכן הם נמצאים –
הם אפילו לא יודעים שהם ברמת גן.
וכך גם מצבנו כלפי עולמות האין סוף,
כלפי אפשרויות קיום אחרות.
תאר לעצמך איזה מאמץ עילאי
היה נדרש להסביר לדגים
שהם נמצאים ברמת גן!
וגם אז, מה היה כבר משתנה בעולמם ?
האם המאמץ היה כדאי?"
("להסביר לדגים : עדות על פנחס שדה" מאת אהוד בן עזר, הוצאת אסטרולוג, 2002)
בניגוד למציאות האחרת האמורפית, המוות המוחשי היה ערך עליון בשירת שדה, כי היה צפוי בכל רגע - התכלית האחת והיחידה, הסיכוי היחיד למימוש הקיום במציאות האחרת שאליה ערג המשורר וממנה גם פחד מאוד. על פי התרשמותו של בן עזר, שדה חי בפחד מתמיד מפני המוות ולכן היה מיואש מהיצירה שאינה מעניקה לו קיום אחר, נצחי. הוא רצה שלפחות העיסוק בספרות יביא לו חיי נצח. יאושו הגדול היה שקיום נצחי כזה אינו אפשרי.
למעשה, שדה לא פחד מהמוות כשלעצמו, אלא ממוות חסר משמעות, מהאין. את הפחד הזה ביטא בסיפור שעליו חזר באובססיביות, ובו ביקור שערך בצעירותו בבית ביאליק. הספרן שם שאל אותו באיזה ספר הוא מעוניין לקרוא. שדה ענה לו שהוא מעוניין לקרוא ספר של פנחס שדה. לאחר בדיקה השיב לו הספרן: "אין אצלנו ספר כזה. אין בכלל פנחס שדה". שדה לא שכח מעולם את התשובה הזאת שסימלה את הפחד הגדול ביותר שלו, הפחד מן האנונימיות, השכחה והאין.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פנחס שדה. צילום: שעיה סגל
|
|
|
|
|
|
|
...
|
|
|
|
|
|
|
אבל הוא פחד גם מהמוות הפיזי עצמו: "לו הואיל האדון אלוהים לומר לי: פנחס עבדי, נעתרתי לך. / הנה לך החיים הנצחיים. שוב ושוב, בשיבה לאין קץ, / אל כל אשר אהבת, אשר חיית".
ובהתייחסו לשיר הזה הוא אומר: "[...] אני מוכן אפילו לשלם לאלוהים תשלום קבוע כדי לחזור על חיי שוב ושוב, למשך 25 אלף השנים הבאות. ואגרד את הכסף אפילו אצטרך לנקות רחובות, לא במטאטא אלא בידיים, באצבעותיי החשופות. וכשייתמו 25 אלף השנים האלה, הייתי מתחנן שוב לפניו, שייתן לי להישאר ל-25 אלף שנים נוספות...".
בשירים מסויימים שלו ניתן לראות זכר לתקופה של אמונה מיסטית בחיים לאחר המוות, ואפילו בציפייה למוות; ואילו בשירים אחרים מחליפים את האמונה הזו פחדים וחששות שמבוטאים בגישה יותר ארצית למוות. ואולם דווקא בתקופה הזאת, כשהוא חסר ישע מול הסוף המתקרב, מתחיל המשורר להתקרב לאמונה היהודית המסורתית של אמו שמתה ממחלה – ותהליך הגסיסה הקולני שלה נוכח בכמה משיריו. בשירו "בשכבי עתה" הוא מתחיל להבין שגם הוא, כמו אימו שאליה בז, יעמוד בשלב מסוים מול הגסיסה ובגידתו של הגוף, וההתמודדות שלו תעבור דרך האל.
תקופה אחת ביצירתו מבטאת, איפוא, השלמה ואף קבלה של המוות, בידיעה שאחריו יש חיים נצחיים. התקופה השנייה מציעה פחדים וחששות שהם תוצאה של אי הידיעה. הפיתרון לסתירה בין הגישות מסתמן בשיר הבא:
"ומי השומע ולא ישמח, מי השומע ולו לא ינעם
לקול פעמוני המוות
המוות הגואל, הרוח הנצחי הנושב מן העבר הוא
הללו, הללו, הללומוות"
("ספר השירים", ע' 37)
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
...
|
|
|
|
|
|
|
כך שבסופו של דבר נבעה כמיהתו של שדה למוות מתוך אמונה שרק הוא יאפשר לו ליצור קשר עם האלוהים. כמו את המוות, גם את האלוהים תיאר שדה ביצירות שונות ובצורות סותרות. בסיפורו התנ"כי, "מותו של אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אמו" (כמו גם ביצירות אחרות), תואר האל כישות נצחית מרוחקת ואדישה לגורל האדם - כה בלתי אנושית, עד שאין משמעות רבה מבחינת האדם אם היא קיימת ואם לאו. אין עמה כל תשועה ורחמים, היא מעבר לכל טוב ורע כפי שמבין אותם האדם.
ואולם שדה חש גם תשוקה עמוקה לדמות האל. את המוות הוא זיהה עם האלוהים, שהרי הוא תכלית הכל וגאולת הכל, ויש פעמים שגם ההתייחסות הישירה שלו למוות מלאה בצפייה סקסואלית ובה בעת פחד וחשש מהבלתי ידוע - תמהיל המבטא את יצירתו של שדה בתחום זה. "דומים המה לעשר בתולות אשר בבוא להן מועד\ יצאו לקראת החתן" ("ספר השירים", ע' 48).
שדה ראה את עצמו כמבשרו של האל והמוות, בדומה למבשרים אחרים בכמה זרמים חריגים קודמים ביהדות - השבתאים, הפרנקיסטים ומיסטיקנים אחרים. לפעמים ראה את עצמו כיותר מסתם נביא ומבשרו של האלוהים, זיהה את עצמו עם האלוהים ממש. בשירים מסויימים שדה מקביל עצמו לאלוהים כתושב קבוע של "המציאות האחרת"; ובשירים אחרים הוא מזהה עצמו דווקא עם ישו. ואחרי הכל, באופן מטאפורי, גם שדה, כיוצר גדול, היה אדיש לחלוטין לדמויות שיצר - כך, לפחות, טען לפעמים.
יתכן וניתן למצוא סימנים גלויים יותר למגלומניה הזו לא בשיריו אלא דווקא באחד מסיפורי הקומיקס המרובים שחיבר עבור המגזין "הארץ שלנו" ב-1971 תחת השם הבדוי יריב אמציה. שדה תמיד התבייש בסיפוריו אלה ומעולם לא דיבר עליהם, אבל דווקא בהם חשף לפעמים את עצמו כפי שלא עשה בשיריו.
באחד מסיפוריו המורכבים יותר מסוג זה, "מליסלדה", תאר שדה את מסעותיו של הנער אסא אל שורה של עולמות אחרים. בסופו של דבר חזרו אסא וידידתו מכוכב אחר לעולם שלנו. שם, בעמוד האחרון של הסיפור, הם פוגשים במפתיע את יוצרם, "יריב אמציה", שבפעם הראשונה והיחידה הכניס את עצמו ישירות לסיפורי הקומיקס שלו. דומה שכאן מצא שדה את הנחמה האחרונה מפני המוות, בכף שהפך את עצמו לסוג של בורא.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מתוך "מליסלדה"
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
