 |
/images/archive/gallery/253/548.jpg עטיפת הספר ''35 במאי'' מאת אריך קסטנר.
ארכיון  |
|
|
|
|
| גבריאל רעם על התפיסה הליניארית והמקוטעת של החיים. חלק ב': למצוא את האמת האלכסונית המתעתעת |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
גבריאל רעם
3/2/2005 11:17 |
|
|
|
|
|
|
|
בתפיסת עולם קווית, העיקול או האלכסון נתפסים כסטיית תקן. בטבע שום דבר אינו קווי. ההתקדמות אינה אלא צמיחה, וצמיחה (בניגוד להתקדמות) לעולם אינה קווית אלא ספירלית. הקו מדמה עצמו להיות הציר המרכזי סביבו נשזרים השוליים הפחות חשובים (האדם במקום האלוהים), בעוד שהספירלה יודעת שיש משהו מרכזי, עלום, שהיא צריכה להסתלסל סביבו. הוא מהווה את הזרם החשמלי והיא את השדה המגנטי (כלומר אלוהים עלום, והאדם מנסה לתת לו הד על ידי חייו).
הספירלה מורכבת מקו אלכסוני שכל הזמן רוצה לחתוך את הקו הישר בזוית. הקו הישר מייצג יקום גברי, שתפקודו מוצא לפועל על ידי האונה השמאלית של המוח, בעוד שהאלכסון מייצג יקום נשי, שהתפקוד שלו מוצא לפועל דרך האונה הימנית.
האונה השמאלית היא הלינארית, האנאליטית, המסיקה מסקנות שמבוססות על עובדות מדידות. היא הגיונית ועושה שימוש במספרים, מלים וכמויות. רואה את העולם כמורכב מגורמים נפרדים,
ועוסקת בעיבוד וקליטה מודעים של המציאות. האינטליגנציה שלה היא אינטלקטואלית.
האונה הימנית היא הוליסטית, אנאליטית, חסרת תחושת זמן. היא אינטואיטיבית, עוסקת לא בפרטים אלא בשלמויות. יצירתית, אמנותית, רואה את העולם כמסכת שלמה אחת. היא עוסקת בקליטה לא מודעת של המציאות, ומשתמשת לצורכי חשיבה באינטליגנציה רגשית.
האונה הימנית אחראית על צד שמאל של הגוף והשמאלית על צד ימין של הגוף. העובדה שעל כל שמאלי קיים תשעה ימניים יכולה להראות עד כמה דומיננטית האונה הימנית בתרבות שלנו על פני זו השמאלית. תרבותנו נותנת עדיפות לפעילות המחצית השמאלית של המוח, על חשבון המחצית הימנית.
התרבות המערבית מעודדת שימוש באונה השמאלית של המוח, מפני ששם מצויים כישורי הקריאה, הכתיבה, הדיבור והחישוב הכמותי. זאת על חשבון פיתוח האינטואיצה, ההתבוננות, ההקשבה והמודעות למרחב. לאור מידע זה ניתן להבין כי פרופסור ארגואלס (מוזכר בחלק א') מביא את לוח השנה הספירלי, הסדרתי והרדיאלי של המאיה, כמייצג צורת תפיסת עולם שהיא מושפעת מן האונה הימנית יותר מן השמאלית. כלומר, התרבות המערבית דיכאה לחלוטין את תפיסת העולם של האונה הימנית, וארגואלס המורד בתפיסה הרדיקלית של הזמן ע"י האונה השמאלית, מנסה בעצם לאזנה באמצעות תפיסת עולם השואבת מן הזיקה לאונה הימנית, שכיום כבר כמעט לא בשימוש (למעט יוצרים, אמנים או אנשים רוחניים במיוחד).
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
...
|
|
|
 |
|
|
|
את הדיאלקטיקה הזו שבין קו לאלכסון ניתן לראות בספרה שבע - קו ארוך ולצידו קו קטן שנטוי לו באלכסון. ועם זאת מעניין לציין כי שבע זה הוא מבט דרך היקום הגברי והלינארי; במבט של היקום הספירלי-אלכסוני אל השבע, הקו האלכסוני יהיה מלוא אורכו ורק בצד יהיה קו ישר אחד שיצא ממנו.
צריך לזכור ששום קו אינו נעצר אף פעם. אנו פוגשים אותו בנקודה מסוימת ונפרדים ממנו בנקודה אחרת, אך הוא ממשיך כל הזמן. וכך, אם נאפשר לשני הקווים המרכיבים את הספרה שבע להמשיך עוד ועוד, נקבל ספירלה שבה הקו האלכסוני מתעקל שוב ושוב מסביב לקו הישר.
ואם ונבחן שוב את היחס בין הקו הישר לקו האלכסוני בספרה שבע, נמצא שביחסיות הזו עומד היחס בין האמת ובין המציאות שנתפסת בטעות כמציאות האמיתית. האמת נמצאת תמיד באלכסון למה שגלוי. היא אינה הפוכה למה שגלוי, ולרוב (בעולם לא מושלם כמו שלנו) היא גם לא מתאימה בדיוק למה שגלוי – אלא עומדת באלכסון. לא הרחק מן המציאות הגלויה היומיומית, קצת בצד, קצת ליד. ב-45 מעלות. לכן כל כך קשה לראות אותה - היא לא בקו הראייה הישיר. בדרך כלל היא נסוגה ונעלמת מפני המבט הישיר, החד משמעי. זה שמחפש עובדות; כך או כך. האמת היא קו קטן בשולי הדברים.
פיזיקת הקוואנטים מהווה שינוי מרענן, משום שהיא גילתה בדיוק את זה; את חוסר העקיבות של האמת, ולא סתם של אמת רוחנית או נפשית, אלא האמת הפיזיקלית. אמנם קוואנטית, אמנם זעירה מאוד, אך אמת פיזית. תורת הקוואנטים גילתה שכשבאים למדוד את האמת הפיזית של החלקיקים הסאב אטומיים (חומרי היסוד של כל חומר חי), הם משנים את טבעם; במדידה אחת הם כאלה, במדידה אחרת הם אחרים. ואולם המציאות ישרת הקו שלנו ממשיכה קדימה, המדע ממשיך קדימה, ופיזיקת הקוואנטים נותרת מאחור, או למעשה בצד, כמשהו שהוא לא בדיוק בר עיכול. המסקנות שלה לא חלחלו כלל לענפי מדע ועיסוק אחרים שממשיכים בדרכם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
...
|
|
|
|
|
|
|
ובחזרה לאלכסון; אנו אמנם רואים את הקווים הקטנים שיוצאים מן הקו הראשי כטעות דפוס, אך הם לא. שם בצד, בדברים הקטנים והאלכסוניים הללו, מסתתרת האמת הגדולה. היות ואין לה ביטוי בראש חוצות, היא נוטה לחיות במחתרת, מסתתרת בצד. ואם המבט הישיר, תשומת הלב הפורמלית הקשה והנוקבת, מופנה אליה - מיד היא מוצאת אלכסון חדש להסתתר בו. עוד 45 מעלות לדור בהן. כי האמת אוהבת את האפלולית של הפינות והצדדים. זאת בניגוד לתשומת הלב הראשית, המחפשת עובדות,דברים שניתן למדדם. ואז משנמדדת האמת ונמצאת כחסרת עקיבות ויציבות (כל הזמן היא בורחת הצידה) מכריזה עליה כל אי אמת; הולכת שולל, אילוזיה. וכו'.
זה מזכיר לי את ההקדמה לספרו של אריך קסטנר, "שלושים וחמישה במאי". שם הוא מספר כי כשההשראה לכתיבה לא הגיעה אליו, החליט הוא לשכב על השטיח ולחכות בשקט שתיכנס דרך הדלת. והיא מרחרחת, וכשהיא רואה שהוא זז היא מיד נעלמת. הוא עושה עצמו ישן, אך מזווית עין רואה אותה זוחלת פנימה, והוא עושה עצמו מביט בעניין בתקרה. וכשהיא רואה שהוא ממש אדיש, היא מתקרבת עוד. ואז, משהתקרבה ממש אליו ועדיין הוא אדיש, היא נרגעת. ואז הוא שולח מהר יד, תופס אותה בעורפה ו... הוא יכול להתחיל לכתוב את הספר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
...
|
|
|
|
|
|
|
האמת הקווית צפופה, דומיננטית, מציפה אותנו בשפע של גירויים ומידע, בעובדות. לא מותירה מקום לספק, לתהייה, לשאלות. היא פסקנית, חד משמעית ובעיקר טריטוריאלית מאוד: מנסה לכבוש עוד ועוד שטח מידי המסתורין וחוסר הוודאות. האמת הקווית שונאת חללים, מרווחים, את הריק ואת האין. היא רוצה לכבוש כל חלל על ידי העובדות (ואגב, כשמוציאים מן המילה 'עובדות' את הקו הישר של האות השניה, מקבלים את המילה 'עבדות').
האמת האלכסונית, לעומתה, אוהבת מאוד חללים, חוסר ודאות ובעיקר את האין ואת הריק. היא עולה ופורחת רק כשיש לה מרחב נשימה. ואם לא יינתן לה מקום - היא תיעלם. היא אינה יודעת לכפות עצמה, יש להזמין אותה, ליצור עבורה חלל, מרווח ומרחב ולחכות עד שתקרום עור וגידים.
האמת הקווית היא נחלתם של ממסדים, קולקטיבים וחברות. ולא משנה אם זה ממסד פוליטי או דתי - מבחינה זו, האמת האלכסונית הייתה תמיד נחלתם של יחידים, מעטים, שונים ובודדים. אלה שחיים בשוליים, נושאים את אבוקת האמת האלכסונית בשקט. הם אינם יכולים לעשות רעש ולעורר תשומת לב רבה מדי, כי אז יחרגו מן האלכסון ויעברו את הקו הישר. וזו הדילמה של נושאי האמת - היא אינה יכולה להפוך לפומבית, שלא לגרום לקו האלכסון להשתנות ולאמת כבר לא להיות אמת (אלא אם כן קו האלכסון הופך לקו הלגיטימי).
ככל שאנו הופכים לחברה יותר מוחצנת ופומבית (שבה אם אתה דוחף פניך לתוך עדשת מצלמת טלוויזיה שמצלמת בכלל משהו אחר, זכית לחיים, זכית להכרה), ככל שאנו יודעים יותר על אודות כולם וכלום על אודות האני האמיתי שחי בתוכנו, ככל שאנו עושים יותר את שכולם עושים ופחות מחפשים מה מתאים לנו לעשות – כך האמת האלכסונית חיה בנסיגה ובגלות. כיום האמת האלכסונית חיה בעיקר בשמורות טבע; אנשים מיוחדים, צנועים ובודדים. בשירה, בסוגי אמנות חדשניים, בתינוקות, בכלבים (ובעלי חיים), בפינות טבע מבודדות, במיסטיקנים, בהבלחות השראה רגעיות, בחוויות ל.ס.ד ומסקלין בודדות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
...
|
|
|
|
|
|
|
האמת האלכסונית אוהבת את הרז, המסתורין, הסוד והרמז (הפרד"ס המפורסם שרק רבי עקיבא יצא ממנו בחיים). חברה שאין בה מקום למסתורין האלכסוני של היחיד, השונה, האינדווידואל האותנטי, גירשה מקרבה את האמת האלכסונית סופית.
הגישה החברתית רואה את האמת האלכסונית של אינדיבידואלים כפרי דמיון קודח. וככל שיש יותר אנשים שמאמינים באמת מסוימת – כך היא הופכת לקווית יותר. אך למעשה אין זה אפשרי לאמת שתשכון ביותר מאדם אחד בזמן נתון. כשהאמת עוברת לשכון בשיחה בין שניים – זהו אירוע נדיר. ואם היא חיה בקבוצה – הרי שזה כבר כמעט בלתי אפשרי. כי ברגע שהאמת חיה בקולקטיב, בקבוצה מיד משנה טבעה והופכת מאלכסונית לקווית (ראו בהקשר זה את המאמר של אחד העם, "כהן ונביא").
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
סוקרטס.
|
|
|
|
|
|
|
דוגמאות
|
|
|
|
|
|
|
א. גישות המערב והמזרח הרחוק: הגישה המערבית היא גישה קווית. במזרח הרחוק, הגישה היא יותר רכה, יותר מן הצד, נותנת יותר מקום לצללים ולמסתורין. שהרי האמת צריכה לצמוח, היא לעולם לא מתגלה בבת אחת.
ב. צמיחה: צמיחה תמיד מתרחשת באפילה וחצי אפילה, בצללים. רק כשהצמיחה הושלמה והצמח של האמת חזקה מספיק, אפשר לחשוף אותו לקו הישיר והבוטה של אור השמש. גילוי האמת חייב את המסתורין. חיים עם האמת יכולים להתרחש באור הגלוי של המציאות במידה והמציאות עצמה בשלה לכך, וגם היא הצליחה להצמיח את האמת האלכסונית.
ג. חיזור: כשיקום גברי מעוניין ביקום נשי ולהיפך, המעבר לקראת התאחדות (ריגשית, גופנית או רוחנית) יכול להתבצע רק דרך גישת האלכסון. זה בא לביטוי באמנות הפלירט, ופלירט הוא אף פעם לא ישיר. לא באים לבחורה ואומרים לה: 'אני מעוניין בך', או להיפך. הגישה היא של עניין בבת או בן המין השני שבאותה המידה עשוי להתפרש כרצון להיות סתם ידידותי. המבט בפלירט הוא מבט צדדי, מזווית העין. לבוא למישהו מן המין השני במבט ישיר, יתפרש כהתגרות או תוקפנות. המבט הצדדי מכבד את החיים הפנימיים, ומכריז שיש עניין בשני, בעוד שהוא מאפשר לשני את המרחב לא להיענות.
וזו האמת של התחלת יחסים:'אני מעוניין, אך בלי כפיה, רק אם זה הדדי'. הגברים פחות טובים בפלירטוט מאשר נשים, הם ישירים ובוטים יותר. נשים מפלרטטות הרבה, אך היות והגבר ממוקם בגישה הישירה, הוא מחמיץ, לעתים קרובות, את העניין שהיא מגלה בו. הוא חושב שאם אישה לא באה אליו בגישה ישירה, מן סתם זה לא עניין אמיתי.
ד1. שיחה: המציאות הגלויה, ישרת הקו בשיחה, היא במילים. אך בדרך כלל אין במילים הרבה אמת על אודות תחושות המשוחחים, או על מה שחי בהם באמת בזמן השיחה. כל אלה מוצאים ביטוי בדרכים אחרות. האמת בשיחה היא מבט קטן, אנחה קטנה, חשיקת שניים מקרית, מילה שלפתע מסרבת לצאת מן הפה. השפה המילולית היא שפה של קווים, השפה הלא-מילולית (צורת ישיבה, הבעות פנים, קשר עין) של אלכסונים. ככל שהתרבות יותר קווית ורציונלית, כך היא מחמיצה יותר את העושר והאמת הטמונים במסרים הלא מילוליים.
ד 2: שיחה: בשיחה יש הנושא עליו מדברים, ויש היחסים בין הדוברים. הנושא הוא הקווים הישרים. גם הדעות, הנימוקים וההסכמות או חוסר ההסכמות שבין הדוברים הם קווים ישרים. אך היכן האמת האלכסונית? ביחסים. וזה מתבטא ב- מי משסע את מי יותר פעמים; מי מדבר בקול יותר רם; מי מדבר יותר (יותר מלים ובמשך יותר זמן); מי מתחיל נושא; מי מסמן שהדיבור על נושא מסוים מיצה את עצמו; מי קם ראשון ללכת; מי מרשה לעצמו לדבר על דברים שנויים במחלוקת; מי משתמש בביטויים יותר קיצוניים ופחות 'פוליטקלי קורקט'; מי מדבר יותר על עצמו ויותר על אחרים; מי מסכים פחות אם אחרים ומתקומם יותר מאחרים בכל פעם שלא מסכימים עמו? מי מדבר בצורה של עובדות ולא בצורה של שאלות; כל אלה קשורים לאווירה וליחסים, והם אלכסוניים לעובדות אליהן הדוברים מתייחסים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
...
|
|
|
|
|
|
|
ה. תחושה בחדר או בדירה: בבית ישנם רהיטים, שולחן, כסאות, צבע קירות - וישנה גם האווירה. הריהוט הוא ייצוג לקו הישר, בעוד שהאווירה היא ייצוג לקו האלכסוני. אם כבר חשים באווירה, אנו סבורים שהיא תוצר ישיר של העיצוב והדקורציה. ואולם באותו החדר, עם אותם הרהיטים, יכולות לדור אווירות שונות. צבעי הקירות ואופי הריהוט הן עובדות ממשיות, אך האווירה - מי יודע. אולי בכלל אין דבר כזה?
ו. המלה הכתובה: האמת של הספרות או הפרוזה שונה מן האמת של רפורטז'ה עיתונאית. בפרוזה האמת אלכסונית, מרומזת, מטאפורית, נתפסת מזווית העין. העלילה מתקדמת בקו ישר, אך האמת של היצירה (המסר, אם תירצו) קשורה יותר לפסיכולוגיה של הדמויות ולאווירה שמצויה בינן. ברפורטז'ה (עיתונאית או טלוויזיונית) כל מה שיש זה הסיפור החד ממדי; כל מה שאתה קורא, או רואה בחדשות או בתכנית הטלוויזיה – זה מה שיש.
ז. גברים ונשים: כשגבר ואישה יוצאים משיחה, היא תתייחס יותר לאווירה וליחסים, הוא לדברים עליהם דובר. הוא לתוצאה שהשיחה הביאה או לא הביאה אליה, היא לאמפטיה וידידות שעצם קיום השיחה תרם לו (המשך והרחבה של ההבדלים בין שיח הגברים הקווי לבין שיח נשים האלכסוני בספרי, "אמנות השיחה", בפרק "שיחות גברים ושיחות נשים". הוצאת "ידיעות אחרונות", 2002).
ח. מסעדות: מסעדות חדשות נפתחות כל הזמן, וקשה לדעת אם הן יהפכו לסיפור הצלחה או לא. ומה הופך מסעדה אחת למצליחה מאוד, ואחרת, עם מאכלים לא פחות טעימים, שף לא פחות מוצלח ומיקום ודקו לא פחות אטרקטיביים – לכישלון? ובכן, המאכלים, השף, הדקו, המיקום וכל אלה, הן עובדות שיושבות אל הקו הלינארי. בעוד שמה שהופך מסעדה למצליחה היא התחושה שהיא מקנה. אנשים לא יוצאים למסעדה רק עבור האוכל - בדרך כלל זה תירוץ. כשהם שם הם רוצים להרגיש IN , חלק ממשהו חדשני או מרגש, משהו עכשווי. הם משלמים עבור האילוזיה שביציאה למסעדה. העובדות החומריות המשובחות ביותר לא יצרו את התחושה הזו של: 'עכשיו זה קורה, עכשיו אנחנו עושים חיים', כי תחושה זו היא אלכסונית ולא מצויה בחומרים העובדתיים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האירוניה כגישה אלכסונית בשיחה
|
|
|
|
|
|
|
עד כאן לגבי הדיאלקטיקה שבין האמת הקווית לאלכסונית והדוגמאות. וכאן תישאל השאלה: "אז מה עושים, איך מטמיעים את תבונת האלכסון בתוך עולם העולם הפלקאטי של הקוים? איך בכל זאת ניתן ל'השחיל' את האמת האלכסונית אל תוך הבלוקים הצפופים של האמת הקווית?" ובכן, יש הרבה דרכים, ואם מדובר על האמת בשיחה, ישנה אופציה - חמקמקה ולא תמיד פופולרית - להשחלה של האמת האלכסונית לתוך שיחה קווית. הדרך הזו נקראת: אירוניה.
ישנם שני סוגי שיח. השיח הישיר הפורמלי, זה הנוסע בקו ישר, מביא מסר ישיר ואין בו כלום מלבד העובדות. הוא מאוד פוליטקלי קורקט, ומרוב שהוא לינארי ואין בו שמץ של אלכסון, הוא לא מאפשר שום דבר אישי, שום דבר ספונטני. הכל נדרס תחת הקווים הישרים של הפורמליזם. מן הצד השני יש את השיח המאוורר, האישי, זה שלא עושה חשבון, הלא פורמלי, שעובר מקו לקו, לא מכבד שום דוקטרינה ועוסק יותר בפריעה של סדר קיים, כדי להגיע לסוג של חופש שיחתי שעושה צדק לנביעה פנימית וסובייקטיבית של שני המשוחחים.
אך מה עושים משוחחים שקצה נפשם בשיח הממסדי המכובס, ומצד שני עומדים בסיטואציה בה הם אינם יכולים להפעיל את השיח החתרני? ובכן, אז השיח החתרני יורד למחתרת ומתחיל לעבוד כשיח אירוני. כך אנו מקבלים שלוש שיחות. השיח הפורמלי, דורס בקו ישר; השיח המשוחרר והמרדני, חותך את הקו הישר של השיחה בתשעים מעלות, ובכך יוצא עמו לקרב, או לפחות קורא עליו תגר בגלוי; והשיח האירוני, ב-45 מעלות, שמכניס את המסר, אך תמיד יכול להסתתר תחת הומור.
אירוניה היא סוכן חרש. מרכיב חתרני החודר למחוזות המוגנים של השפיות הזעיר-בורגנית, או לבומבסטיות של השכבה הנאורה והמשכילה. האירוניה מחדירה יחידות טרור קטנות, שיותר משהן מביאות לאפקט כלשהו – הן מטרידות. השומע לא תמיד יודע אם זה בא להצחיק או למחות ולבקר משהו. וזה ההבדל הגדול בין האירוניה לבין שנינה ובדיחה. השחוק ובדיחות הדעת נועדו לתרום להרגשה טובה של בילוי, שמחה ואושר, בעוד שהשנינה האירונית דווקא רוצה לעשות ההפך. אתה מתענג מן החידוד אך בו בזמן מתפתל מעט בנסותך להבין למה בדיוק התכוון זולתך.
האירוניה, בהיותה אלכסונית, היא אמנות חתרנית. צריך להבין שהשיח האנושי משופע בשבלונות לינאריות שהן פרי של צנזורה שבה כל אחד מפקח את תבניות הדיבור של האחר ושומר שהן יהיו בהתאם לרוח הממסד ששניהם משתייכים אליו. ואין כמו הממסד (כל ממסד, אפילו זה 'ממסד' של חבורת בני עשרה שלומדים באותה כיתה בתיכון ומתחברים בעיקר לצורך בילויים משותפים) בלדכא ביטוי של רוח חופשית, מקורית ושלא עושה חשבון. ועל כן במשטר שכזה מקום חשוב יש לה לאירוניה, בהיותה כלי אלכסוני מובהק, החותך את הקו הלינארי של הממסד מן הצד ובכך מקעקע את פני הדברים השאננים והמובנים מאליהם של השיח השגרתי, הסתמי והמצוי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עטיפת הספר "An Experiment with Time by J.W Dunne"
|
|
|
|
|
|
|
...
|
|
|
|
|
|
|
"אמנות האירוניה היא אמנות אמירת דבר מה מבלי שאמרנו אותו באמת. זו אמנות המשיגה את תוצאותיה על ידי פעולה מתחת לפני השטח(..) ומביעה הרבה יותר ממה שנדמה שהיא מביעה". ( Muecke, Douglas Colin. (The Compass of Irony. London: Methuen, 1969. pp 5-6
אחד הפילוסופים האלכסוניים ביותר היה סוקרטס, שהשתמש באירוניה ככלי. הוא שאל כל כך הרבה כי כביכול רצה להבין את המשוחחים עמו, אך בעצם עסק בללמד אותם עד כמה טיעוניהם אינם מבוססים או נכונים. כאן יש לנו פן מאוד רווח באירוניה: ההיתממות. דוגמאות לכך אפשר למצוא גם אצל קירקגור, שאמר כי "האירוניה הופכת את הדברים לגלויים", וגם אצל שקספיר במחזה "יוליוס קיסר", שבו אנטוני אומר בנאום המפורסם "וברוטוס הוא איש כבוד הוא כנודע".
האירוניה אינה כלי שיחה שגור, היא כלי הנשק האחרון בידיו של מי שרוצה להכניס פנימה אמת אלכסונית – אך מוצא עצמו כבול בשיחה לינארית, פורמלית, לא אותנטית, שלא מגיעה לשום מקום, שבה המשוחחים מצד אחד מאמינים שהם באמת משוחחים ומצד שני לא מוכנים לקבל ביקורת על עמדותיהם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
...
|
|
|
|
|
|
|
ניתן למצוא באירוניה שני מאפיינים: "היא תופעה בעלת שני רבדים, גלוי וחבוי. בין שני הרבדים הללו יש סוג מסוים של ניגוד או מתח שלעתים קרובות לובש אופי של סתירה. באירוניה יש מרכיב של התחפשות, של נאיביות מעושה, כלומר, העמדת פנים שאין היא (האירוניה) קיימת כלל. האירוניקאי מציג טקסט כביכול בתמימות, אך דרך הגשתו או הקשרו מביאים את המאזין או הקורא לדחות את משמעותו המילולית הגלויה ולחפש את משמעותו הסמויה הבלתי מובעת, האירוניה אינה דוחה או מפריכה מצב עניינים נתון במישרין ובמפורש, אלא בעקיפין ובצנעה היא מטילה בו ספק שנותר בלא הכרעה. היא באה לערער על מה שלמראית עין ראוי להערכה ולכבוד על ידי הארת הקומי והאבסורדי שבו, וחשיפת צביעותו הנורמה הכפולה שבו ורדידותו" (יעקב גולומב, "אביר האמונה או גיבור הכפירה", עמ' 57).
הדיבור האירוני הוא אלכסוני לדיבור הפורמלי. אך לא רק אירוניה, כל הומור שמשתמש בהצחקה ככלי ולא כמטרה בפני עצמו, הוא אלכסוני. פעם ליצן החצר היווה דרך להחדיר את האמת, כמו סוס טרויאני, אל החומות המבוצרות של המוסכמות החברתיות והשיח העקר, הסתמי והתפל. כיום גם הוא הפך לכלי להצחקה, ומי בכלל מחפש מסר?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
גבריאל רעם כותב מסות ודברי הגות אקזיסטנציאלית-רוחנית, חבר באגודת היועצים הפילוסופים בישראל ומורה למודעות. כתביו נסמכים בין היתר על כתבי גורדג'ייף-אוספנקי, קרישנמורטי, ריצ'רד רוז, קן ווילבר, קרלוס קסטנדה ועוד.
לאתר הבית של גבריאל רעם, הגות במבט קוואנטי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הגיאומטריה של האמת, חלק א'
|
|
|
|
|
|
|
לחלק א' של המאמר | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
