 |
/images/archive/gallery/260/334.jpg גוּדוֹ ווַאפוּ נִישִיגִ'ימַה.
צילום מתוך עטיפת הספר  |
|
|
|
|
| לכבוד צאת ספרו בעברית יבקר כאן השבוע מאסטר הזן היפני גוּדוֹ ווַאפוּ נִישִיגִ'ימַה. הנה פרק ראשון מהספר שלו |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
NRG מעריב
15/2/2005 11:20 |
|
|
|
|
|
|
|
חלקים מההקדמה שכתב מורה הזן יובל אידו טל
"מדי יום ביומו הוגים הנזירים בדקדוקי תורת הבודהה
משננים על פה בלי די את הכתבים המורכבים.
עם זאת, לפני שיעשו כן, יפה להם שילמדו
כיצד לקרוא את מכתבי האהבה שלוחי הרוח
והגשם, השלגים והירח". מורה הזֶן אִיקִּיוּ (1394-1491)
גוּדוֹ ווַאפוּ נִישִיגִ'ימַה, הוא מורה בכיר בזרם הסוֹטוֹ-זֶן של הבודהיזם היפני, נצר לשושלת המורים האצילית הנמשכת במרחב הזמן לאחור אל מורה הזֶן-בודהיזם היפני בן המאה השלוש-עשרה דוֹגֶן, אל אבי הצַ'אן-בודהיזם הסיני בן המאה השישית בּוֹדְהִידְהַרְמַה, אל הפילוסוף ההודי הבודהיסט בן המאה הראשונה נַאגַארְג'וּנַה, ועד לראשון מורי הדרך הבודהיסטית בן המאה החמישית לפני הספירה סִידְהַארְתַה גַאוּטַמַה הידוע בכינוי הבּוּדְּהַה.
נִישִיגִ'ימַה נולד ב-1919 ביוֹקוֹהַאמַה סיטי. כשנולד, ניתן לו השם קַזוּאוֹ - "איש שלום" - לציין את שיחות השלום בפריס שלאחר מלחמת העולם הראשונה. אביו היה כימאי, אמו היתה מורה לשירת הייקו, וסבו היה סמוראי. הוא היה ילד שובב, ואת ילדותו המאושרת למדי בילה בניסיון לתפוס דגים ובקטיפת פרחים. אך אביו היה מודאג מכך שלא היה חזק מבחינה גופנית. אי לכך החל לאמן אותו, תחילה בהליכה ובהמשך בריצה, וכך עד שהגיע לגיל עשר כבר התחזק והצליח לרוץ כחמישה קילומטרים בקלות. את חוויית הריצה, מספר נישיג'ימה, חווה כשַלווה גדולה בגופו ובנפשו, אך בתחילה לא ידע מה סיבתה של שלווה זו. עם הזמן הבין שכשרץ, הגיע גופו לכדי איזון מסוים, ושאיזון גופני זה ייצב גם את רוחו. סוגיית איזון הגוף והנפש המשיכה לסקרן אותו, ואחרי שסיים את לימודי התיכון ביקש להעמיק חקר באיזון השליו שמצא.
בימים ההם עמדה יפן על סף המלחמה עם סין (1937-1945). בלבבותיהם של יפנים רבים התעוררו תחושות לאומניות עזות, והימין היפני התחזק מאוד. מנגד עוררה תסיסה לאומנית זו מחאות חריפות מצד המיעוט השמאלני המרקסיסטי. נישיג'ימה הצעיר לא ידע באיזה מחנה עליו לצדד, כי לא ידע מי מהם - ימין או שמאל - צודק. כשחיבוטים אלה בלבו, הלך לשמוע הרצאה מפיו של מי שלימים הפך להיות מורו, מורה הזֶן
הנודד קוֹדוֹ סַאווַאקִי - קודו חסר הבית - שבזמנו היה אחד ממורי הבודהיזם המוכרים והמוערכים ביפן. בהרצאה פסק סאוואקי בבהירות, בפשטות ובנחרצות: "הימנים טועים! השמאלנים טועים!" נישיג'ימה מציין רגע זה כרגע שבו החל לצעוד בדרך הלימוד הבודהיסטי, דרך האמצע. אחרי שלמד אצל המורה סאוואקי, המשיך ללמוד אצל מורה הזֶן רֶמְפּוֹ נִיווַא, שלימים הפך לראש זרם הסוטו-זֶן, זרם הזֶן הגדול ביפן. ב-1973 נעשה נישיג'ימה נזיר סוטו-זֶן, וב-1977 הסמיך אותו ניווא כמורה.
ואולם אף שהוסמך כמורה רוחני, בולטת דמותו של נישיג'ימה בחריגותה ובייחודיותה. בשונה ממורים רוחניים רבים, המשיך נישיג'ימה לעבוד כיועץ פיננסי בחברה לקוסמטיקה והמשיך (וממשיך גם כיום, בגיל שמונים וחמש) לעמול לפרנסתו כאחד האדם. הוא הקים משפחה וחי את חייו בצנעה. מרכז הזֶן שהקים באיצ'יקאווה אינו מבנה עץ מפואר ומרשים כמו מנזרי הזן העתיקים והיפים, אלא מבנה צנוע ורגיל; רבים מתלמידיו אינם נזירים עוטי גלימות מיוחדות שפרשו מעולם העמל והחברה, אלא אנשים רגילים, ככל האדם. גם נישיג'ימה איש פשוט.
בשקט ובענווה רבה העמיק נישיג'ימה חקר בתורה הבודהיסטית ובעיקר בשוֹבּוֹגֶנְזוֹ - "אוצר עין התורה האמיתית" - יצירתו הפילוסופית-המעשית הגדולה של מורה הזֶן דוֹגֶן - ותרגם אותה מהיפנית העתיקה של דוגן ליפנית מודרנית ומאוחר יותר לאנגלית. פעם אחת, כשנשאל כמה זמן לקח לו לקרוא את השובוגנזו, ענה: "שישים שנה..." לפעמים לוקח שישים שנה לקרוא ספר, וכאן, בספר שידיכם אוחזות בו, מגיש נישיג'ימה את תמצית החכמה המעשית של הבודהיזם והזֶן. ספר זה הוא פרי שישים שנות קריאה בשובוגנזו, שישים שנות אימון במדיטציית זן, שישים שנות אימון בהתבוננות במציאות כפי שהיא. ממעמקי ניסיונו כמורה קורא לנו נישיג'ימה להתאמן בישיבה הקשובה ובהתנהלות הפשוטה והבהירה, שאינה אלא ראיית הדברים כפי שהם - לא יותר, לא פחות; לשמוע את הקולות המעודנים של המציאות הפשוטה של חיינו ולהניח לה להדהד בנו הדהוד של קשב.
"קולות הקופים מן הפסגות
מהדהדים בעמק
שוב ושוב.
לדרשה זו
הקשב היטב!" אֵייהֵיי דוֹגֶן (1200-1253)
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
נקודות מוצא: הפרק העשירי מתוך "לפגוש את הדרקון האמיתי"
|
|
|
 |
|
|
|
לפעמים אני תוהה על קנקנם של המערביים שבאים ליפן ללמוד בודהיזם. אני סבור שרובם מחפשים את לבו של המזרח המסתורי. ייתכן שחיי היומיום שלהם נראים להם חדגוניים ונעדרי עניין. אין הם מצליחים למצוא משמעות בחייהם החברתיים, ונראה שמוסדות הדת בארצות מוצאם סובלים מאותו מצב חברתי. הם מוכרים ורגילים מדי, משעממים מדי וצפויים מראש. לכן הם מחפשים משהו חדש, משהו שונה. אין ספק שזֶן-בודהיזם נראה שונה. הוא גדוש בסיפורים מוזרים, מושגים לא מוכרים ואימונים יוצאי דופן. הוא נראה מסתורי ואקזוטי. מסתורין זה קוסם לאנשים רבים, אבל אני חושש שאין זו אלא אשליה. אחת המטרות של שיחות אלה היא לסלק כמה מהאשליות והדעות המוטעות האלה.
הבודהיזם האמיתי אינו אקזוטי ואינו מוזר. הבודהיזם האמיתי פשוט מאוד, מעשי מאוד וריאליסטי מאוד. כשאנו מבינים את הבודהיזם באמת, אנו נוכחים לדעת שמסורות דתיות אחרות בעולם הן אלה שמסתוריות ולפעמים באמת מוזרות. רבות מהן מסתוריות, מכיוון שבדרך כלל הן מוגבלות לעולם אחד בלבד; עולם המחשבות, עולם הרוח או עולם הנפש. בעולם הנפש הכול אפשרי, אבל בעולם האמיתי יש מגבלות אמיתיות, מגבלות מעשיות כמו זמן ומקום. אם כן, העולם האמיתי לא יכול להיות פנטסטי או מוזר. המציאות ישירה ופשוטה. המציאות נורמלית. את המציאות לא ניתן למצוא במצבים קיצוניים של חשיבה ותחושה. אפשר למצוא אותה רק בנקודת האיזון שבין מצבים קיצוניים כאלה. המציאות שוכנת במרכז או באמצע. לכן בבודהיזם אנו מדברים על דרך האמצע.
דרך האמצע היא מושג ידוע מאוד בבודהיזם, וכמו רוב הרעיונות בבודהיזם ניתן להבין אותו ברמות שונות, ונקודות המבט שעשויות לנבוע ממנו מגוונות. בודהיסטים רבים מבינים את דרך האמצע כדרך שלפיה אדם צריך לנהוג בחייו, הדרך שבין מצבים קיצוניים של חיים חילוניים מפונקים מדי לבין חיים מחמירים וקפדניים מדי של טוהר רוחני. הבנה זו נכונה לדעתי, אבל חלקית, ואני חושב שהיא אכן חושפת את המקור ההודי העתיק של המושג.
בתקופה שבה נולד הבודהה גאוטמה רווחו שתי תפיסות עולם שונות מאוד. בראש אחת מאסכולות החשיבה עמדה קבוצה של הוגי דעות נטורליסטים, שמאוחר יותר נודעו כששת הנזירים הלא-בודהיסטים. הגישה המטריאליסטית שלהם עודדה, מטבע הדברים, את הנהייה אחר סיפוק חושני כמטרה המרכזית בחיים. בקיצוניות השנייה היו ברהמינים ומחפשים רוחניים אידיאליסטים אחרים. הם עודדו את האנשים להיפטר מההיאחזות בחושים ולחפש אחר שחרור הנשמה באמצעות דבקות דתית ותפילה. אם כן, את דרך האמצע אפשר להבין במובן הפילוסופי כגישה שנמצאת בין האידיאליזם למטריאליזם. גישה זו דוחה השקפות קיצוניות ורואה את היתרון שבגישה מתונה, מאוזנת והרמונית לחיים.
אם כן, המושג דרך האמצע הוא מושג פשוט וברור מאוד. כשאנו מתבוננים בעולם ובאנשים שסביבנו, אין כל קושי להבחין בסבל ובאי הסדר המתחוללים בשל רדיפה אחר הנאות מופרזות או אחר רעיונות לא מציאותיים. לעתים קרובות אנו חשים שחיינו אינם מאוזנים. אנו רודפים אחר חלומות שאי אפשר להגשימם או אחר רגעים חולפים של הנאה גופנית ונותרים מאוכזבים ומתוסכלים. נראה שאיננו מצליחים להשיג את מה שאנו רוצים; פעמים רבות איננו מסוגלים אפילו להחליט מה אנו רוצים. לעתים העתיד נראה מלהיב ומלא תקווה ולעתים קודר, פסימי ומדכא. בחיים כאלה של עליות ומורדות עשויה להתעורר בנו כמיהה למשמעת ולסדר. אולי כדאי לנו לנסות להביא הרמוניה לחיינו. אולי עלינו ללכת בדרך האמצע.
זה רעיון נחמד, אבל למרבה הצער לא כל כך פשוט לממש אותו. ההליכה בדרך האמצע אינה פשוטה כפי שהיא נשמעת. זו נקודה חשובה - נקודה שלא צריך לעבור עליה ברפרוף. מדוע קשה כל כך ללכת בדרך האמצע? במובן מסוים הבעיה פשוטה מאוד. הבעיה נעוצה בכך שדרך האמצע היא מושג אינטלקטואלי, רעיון. אין זאת המציאות. אלה לא החיים שלנו. לעולם איננו יכולים לממש את רעיונותינו מן הסיבה הפשוטה שאינם אלא רעיונות, לא המציאות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
אם כן, אין לנו אלא לתהות למה הבודהה גאוטמה הורה לנו לחפש אחר משהו שלא ניתן להשיגו בעולם האמיתי, למה לא ביקש מאיתנו לשכוח מחלומותינו ומרעיונותינו ופשוט לחיות במציאות שאותה לא ניתן לתאר במלים. אני חושש שאילו היה עושה כן, היו תלמידיו מסתכלים עליו ופניהם אומרות מבוכה. איך אדם יכול לחיות במציאות שלא ניתן לתארה במלים? איך אדם יכול לחפש אחר משהו שלא ניתן לכנותו בשם או לתאר אותו? כשאנו מתחילים ללמוד את הבודהיזם, מושגים כמו הבלתי ניתן לתיאור, דְהַרְמַה והמציאות נראים מעורפלים מאוד וחסרי משמעות. אנו זקוקים לדימוי מנטלי קליט או לרעיון כלשהו שקשור בצורה ישירה יותר לחוויות היומיום שלנו. אני חושב שהבודהה גאוטמה היטיב להבין זאת. הוא הבין שבני אדם זקוקים לתכלית שניתן להבינה, רעיון שיכול לשמש כיעד או כמטרה למאמציהם בחיים.
דרך האמצע היא מטרה כזאת. לחיות חיים מאוזנים והרמוניים, ולדחות השקפות ומעשים קיצוניים זו מטרה שקל לנו לתפוס אותה בתודעתנו, אם לא במציאות. דרך האמצע היא רעיון, אבל רעיון המשקף את טבעו האמיתי של היקום. עם הזמן יובילו אותנו ניסיונותינו לחיות בדרך האמצע לידי הרמוניה עם היקום. אז, יום אחד, נוכל להתעלות מעל לרעיון זה ולחיות בפשטות בעולם האמיתי עצמו. אם כן, מטרה ריאליסטית היא נקודת מוצא חיונית לכל פעולה או ניסיון של בני האדם. כשהבודהה גאוטמה לימד את דרך האמצע הוא הכיר בעובדה זו. במובן רחב יותר, להכיר בצורך במטרה משמעו להכיר בחשיבות האידיאליזם בחיינו. אני חושב שזאת המשמעות האמיתית של דרך האמצע בלימוד הבודהיסטי.
גם המורה דוגן הכיר בערך הטמון באידיאליזם, אבל בצורה אחרת. בשובוגנזו הוא מרבה לעודד אותנו לכונן, לטפח ולשמר את הכמיהה לאמת. הביטוי הכמיהה לאמת הוא תרגום שלי למלה בסנסקריט, בּוֹדְהִיצִ'יטַּה. זהו מושג קדום מאוד בבודהיזם, אבל בכתביו של המורה דוגן הוא תפס מקום מרכזי. הוא טען בתוקף שהכמיהה לאמת היא בהחלט תנאי מוקדם שהכרחי ללימוד הבודהיזם. יכול להיות לנו ידע רחב בתיאוריה ובאימון הבודהיסטי, אבל בלי הכמיהה לאמת אין לידע כזה כל ערך. עם זאת, הוא טוען שברגע שביססנו היטב את הכמיהה לאמת, גם אם נרבה לטעות ולשגות בדרך, יהפכו הטעויות והשגיאות האלה בעצמן לסיבה להגשמת האמת שלנו.
בפעם הראשונה שקראתי מלים אלה בשובוגנזו, הבנתי שלמורה דוגן היתה אמונה איתנה ובלתי מתפשרת ברצון לאמת, אבל לא הייתי מסוגל להבין את הסיבה לכך. תהיתי למה הוא ייחס חשיבות גדולה כל כך לרצון לאמת. כעת, לאור ניסיוני האישי, אני יכול להבין את הסיבה שעומדת מאחורי אמונתו הבלתי מתפשרת. אני חושב שהיא נעוצה בסיפור חייו. דוגן התחיל ללמוד בודהיזם כשהיה צעיר מאוד. באותו זמן לא היה לו מושג ברור מהו בעצם בודהיזם. היו לו רעיונות טיפשיים רבים ופנטזיות אידיאליסטיות רבות, אבל למעשה הוא לא הצליח להבין את הבודהיזם כלל ועיקר. הוא לא הבין את הסוטרות. הוא לא הבין את התורה הבודהיסטית. הוא לא הצליח להבין את התורות של מוריו. בדרך כלל היו תובנותיו בנוגע לבודהיזם הפוכות לגמרי מכוונתו של הבודהה גאוטמה ומנוגדות לה. לא היו לו אמות מידה שיאפשרו לו להבחין בין אמת לשקר ולא היתה לו מטרה מציאותית או יעד לחתור לקראתו. למעשה, לא היה לו דבר, אבל דבר, מלבד הכמיהה לאמת.
כך הפכה הכמיהה לאמת לאמת מידה בחייו. הרעיונות השגויים והפנטזיות שהיו לו הם אלה שדחפו אותו קדימה. כשהוא נוכח בעובדות החיים הוא חווה כאב רב ובלבול, אבל אלה רק הגבירו את נחישותו למצוא את האמת. כך, למרות אינספור שגיאות, אי-הבנות וקשיים אישיים, בסופו של דבר הגיע המורה דוגן אל המטרה שאותה מעולם לא ראה בצורה בהירה בעיני רוחו. עבורו היתה זו עובדה יוצאת דופן. כשהרהר בחוויות שחווה בחייו, לא יכול היה להימנע מהמחשבה שמורת הדרך האמיתית היחידה שהיתה לו היתה הכמיהה לאמת.
אני חושב שמסיבה זו העריך המורה דוגן מאוד את הכמיהה לאמת. הוא האמין שהכמיהה לאמת היא בת הברית האמיתית שלנו, החברה ובת הלוויה האמיתית שלנו בחיים. אם כן, התפקיד החשוב ביותר של בני האדם הוא לשמור על בת ברית זו. איננו צריכים לחשוש מכאב, מבלבול או מקשיים רבים, אלא מכך שנאבד את הכמיהה לאמת. בלי הכמיהה לאמת לעולם לא נוכל להגשים את הייעוד האולטימטיבי של חיינו כבני האדם.
מן הסתם, לכל אחד מאיתנו יש בעיות ייחודיות ונסיבות חיים ייחודיות, אבל המורה דוגן הכיר בכך שבבסיסן כל הנסיבות האלה זהות; כולנו נמצאים יחד באותה סירה. אנו משולים לעיוורים המגששים באפלת הבלבול שלהם. אין אור ואין מגדלור שיאירו לנו את הדרך. כל שאנו יכולים לעשות הוא רק לצעוד קדימה באפלה. הצעידה קדימה באפלה היא הכמיהה לאמת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
אם כן, הכמיהה לאמת חיונית מאוד, בסיסית מאוד. הכמיהה לאמת באה לידי ביטוי בחוסר המנוחה המניע אותנו בחיפושינו אחר משמעות החיים, אחר מקור האושר או אחר דרך טובה יותר לחיות. במובן זה אנו יכולים לחשוב על כל ניסיונותינו בחיים כנובעים מהכמיהה לאמת. בדרך כלל, כשאנו מתחילים ללמוד פילוסופיה או דת, יש לניסיונות אלה איכות מסוימת או ביטוי מסוים. הם טהורים מאוד, רוחניים מאוד ואידיאליסטים מאוד. המורה דוגן הרגיש שניסיונות אידיאליסטיים כאלה להבין את חיינו הם ביטוי כן וטבעי של הכמיהה לאמת. לכן לא פסל המורה דוגן את האידיאליזם. תחת זאת הוא הכיר באידיאליזם כפן אחד של הכמיהה האנושית לדעת ולהבין. הוא הרגיש שהתגלמויות אידיאליסטיות של הכמיהה לאמת הן שלב חשוב בהתפתחות ההבנה האנושית.
ובכן, אני סבור שלמורה דוגן ולבודהה גאוטמה היתה גישה דומה מאוד כלפי האידיאליזם. הם הבינו שבשלב ראשון בני אדם חייבים להיות אידיאליסטים. כשאנשים פוגשים את הבודהיזם לראשונה הם תמיד לומדים אותו על בסיס החשיבה האידיאליסטית. זהו שלב הכרחי בהבנה האנושית, שלב טבעי בתהליך הלמידה אודות החיים והסוגיות שהם מביאים עמם. הבודהיזם רואה אפוא באידיאליזם את נקודת המוצא שממנה עולות כל המחשבות והתפיסות. אין זאת התוצאה הסופית או האמת האולטימטיבית, אבל זהו צעד חשוב בדרך אל אותה אמת. בלי החלומות, הרעיונות והאידיאלים שלנו לעולם לא נוכל להתחיל את מסענו אל האמת, מכיוון שלא יהיה לנו אף דימוי של ייעודנו ולא יהיו לנו יעד או מטרה לחתור לקראתם. אם כן, הדימויים המנטליים, המטרות והרעיונות המסמנים את השלב הראשון בהבנתנו חשובים לנו מאוד. הם מספקים לנו הצצה חטופה ראשונה אל המציאות המורכבת, המציאות רבת הפנים. למעשה, דימויים מנטליים של האמת הם פן אחד של המציאות – פן אחד של העולם האמיתי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שאלות ותשובות
|
|
|
|
|
|
|
קשה לי לראות בדרך האמצע מטרה או יעד. האם תוכל להסביר איך מושג כמו דרך האמצע יכול לשמש כקו מנחה לפעולה?
בכתבים העתיקים, בדרך כלל תיארו מושגים בודהיסטיים באמצעות דימויים או מטאפורות כדי להפוך אותם מובַנים יותר. אולי אמצעי המחשה כזה יוכל לשמש אותנו כאן. אנחנו יכולים לחשוב על החיים כמו על כביש או אוטוסטרדה. לכל הכבישים יש יעד, אבל בדרך כלל אנחנו לא יכולים לראות אותו מהמקום שבו אנחנו נמצאים על הכביש. אמנם אפשר לראות את הנוף משני צדי הכביש ולעתים הוא מעניין מאוד ומושך; באופק יש הרים יפים, יערות ונהרות שמסיטים את מבטנו מהכביש. יש שלטים שמפרסמים כל מיני דברים נפלאים. אחדים מהם מפרסמים את המוצרים שלהם כפסגת הנוחות וההנאה. אחרים מציעים לנו הצלחה ותהילה מידיות, בעוד שאחרים מבטיחים להראות לנו את הדרך להארה כל-יודעת או לאושר רוחני עילאי.
כמעט בלי שנשים לב, אנחנו מוצאים את עצמנו מסובבים את ההגה ימינה או שמאלה; אבל באוטוסטרדה האמיתית של החיים צדי הדרך לא מזמנים לנו נוף מרהיב. בצדי הדרך יש בורות מסוכנים ותהומות. אם האוטו שלנו ייפול לתוך תעלה, עלול לקחת זמן רב לצאת ממנה ולחזור שוב אל הכביש. אם כן, מטרת החיים שלנו היא פשוט להישאר על הכביש. אנחנו לא צריכים לדאוג יותר מדי בנוגע ליעד שאליו נגיע בעתיד. עלינו לדאוג לבטיחות שלנו כאן ועכשיו. אם אנחנו מרגישים שרעיונות פנטסטיים או דחפים מטריאליסטיים גורמים לנו לסטות ימינה או שמאלה, עלינו לחזור למסלול שלנו; עלינו לחזור לאמצע הכביש.
זו המשמעות של דרך האמצע כמטרת החיים. דרך האמצע היא לא מטרה פנטסטית או מושכת, אלא אמת מידה שימושית מאוד כדי לבחון האם המחשבות והמעשים שלנו הולמים. זו אמת מידה שעוזרת לנו להמשיך לנוע בכיוון הנכון. באמצעות אמת מידה כזאת אנחנו יכולים ליהנות מהנסיעה שלנו דרך החיים, בלי לחשוש מנתיבים צדדיים מַשלים וממעמקים מסוכנים שנמצאים משני צדי הדרך. אם נלך בדרך האמצע, נוכל להגיע ליעד של הבודהיזם האמיתי במהירות רבה יותר מאשר בכל דרך אחרת.
האם אידיאליזם הוא תמיד הביטוי הראשון של הכמיהה לאמת?
לא, אני חושב שלא. הכמיהה לאמת מופיעה בצורה פשוטה וישירה מאוד בילדות. כשילד מוצא חרק מוזר הוא רוצה לדעת מה שמו. כשהוא נתקל בנחש בשדה, ייתכן שיציק לו בעזרת מקל. הוא מנסה לגלות מה זה. סקרנות פשוטה זו היא ביטוי טהור של הכמיהה לאמת. כשהילד גדל, אותם הדחפים הם שמושכים אותו לחנויות ספרים ואולי גם לסמינרים בודהיסטיים.
אם כן, לא כל הביטויים של הכמיהה לאמת אידיאליסטיים. מה שקורה הוא פשוט; כשאנחנו מתחילים ללמוד פילוסופיה או דת, הכמיהה לאמת מתגלה, על פי רוב, בצורת שאלות ורעיונות אידיאליסטיים. הכמיהה לאמת היא מאפיין בסיסי שלנו, היא טבענו הבסיסי כבני אדם. אם כן, אסור לנו לאבד את הכמיהה לאמת... אסור לנו להשליך אותה.
הסברת שהכמיהה לאמת בסיסית מאוד, שכל המאמצים שלנו בחיים נובעים מהכמיהה לאמת. אם כך, למה הכרחי לכונן, לטפח ולשמר אותה?
הסיבה לכך היא שאת הכמיהה המקורית לאמת, המשותפת לכל בני האדם, אפשר לנתב למטרות רבות. יש כמיהה לתהילה, כמיהה לעושר, כמיהה לכוח וכן הלאה. מאוויים ושאיפות כאלה הם לא בהכרח רעים או לא טבעיים אבל הם נוטים לערפל את הכמיהה לאמת. אנחנו מוצאים את עצמנו כל כך שקועים במאמצים החילוניים שלנו, שהתכלית האמיתית של החיים מתחילה להיעלם מעינינו. בנקודה כלשהי אנחנו עלולים להבחין לפתע בריקנות ובחוסר המשמעות שבנהייה העיוורת שלנו אחר כוח, תהילה או ביטחון. אנחנו עלולים להרגיש שכל המאמצים שאנחנו משקיעים בחיים חסרי ערך. נדמה שאין עוד בשביל מה לחיות, שלא נותר דבר שעליו ניתן לבסס את חיינו. ברגעי ייאוש אלה הכמיהה לאמת עשויה להופיע במלוא עוצמתה. זאת הכוונה בלבסס את הכמיהה לאמת. לבסס את הכמיהה לאמת משמעה לגלות את האשליה שבמחשבות ובתשוקות שלנו, לגלות שכאן ועכשיו אין לנו על מה להסתמך - אין לנו על מה להסתמך פרט לכמיהה לאמת.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עטיפת הספר
|
|
|
|
|
|
|
מפגשים עם גוּדוֹ ווַאפוּ נִישִיגִ'ימַה
|
|
|
|
|
|
|
"לפגוש את הדרקון האחרון" יצא בהוצאת רימון חיים אחרים וכתר. על מלאכת התרגום אחראים אלי ושרון קרבץ. על העריכה אחראים יובל אידו טל וחוה רימון.
ביום חמישי 17.2 תתקיים בבית חיים אחרים השקה חגיגית של הספר בנוכחות גוּדוֹ ווַאפוּ נִישִיגִ'ימַה. ביום שבת תיערך סדנת יוםשתכלול שיחות דהרמה ותרגול מדיטציה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
