 |
/images/archive/gallery/261/148.jpg רוח רעבה.
מתוך הסרט Visits: Hungry ghost antology  |
|
|
|
|
| פעם בשנה מגיעות ע"פ המסורת הבודהיסטית והטאואיסטית הרוחות הרעבות לסדר עניינים לא סגורים בעולם החיים. הן מגיעות לזמן מוגבל אבל הן יכולות לקחת כל מה שהן רוצות |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
שחר שלוח
16/2/2005 14:59 |
|
|
|
|
|
|
|
הרוחות הרעבות תופסות מקום נכבד ברשימת הטרדות המעסיקות את הסינים. חודש שלם בלוח השנה שלהם מוקדש לרוחות האלה. מלבד ראש השנה, האירועים המתקיימים לכבוד הרוחות הרעבות הטורדניות הם מרגעי השיא של הסינים. מדובר במעין האלווין מלוכסן עיניים שבבסיסו עומדת ההבטחה שאם נרצה את הרוחות, הן לא יציקו לנו. החודש השביעי בלוח השנה הלונארי (הירחי, כמו שלנו) הוא חודש הרוחות הרעבות ובו תושבי סין, סינגפור, טייוואן ויטנאם ומדינות אחרות עסוקים בלפייס, להתחנף ולפחד מרוחות מתים שבאו לסדר עניינים לא סגורים בעולם החיים. שיאם של האירועים הוא ביום החמישה עשר של החודש השביעי - פסטיבל הרוחות הרעבות.
מקורו של הפסטיבל הוא בתקופת ההיתוך של הבודהיזם עם המסורת הסינית הקלאסית של הערצת הצעירים במשפחה לזקנים ולאבות. הכבוד הבין דורי שכיוונו הוא חד סטרי, מצאצאים לאבות, הוא כה רב עצמה אצל הסינים, עד שניתן להגדירו כפולחן. הפולחן נכון לא רק ביחסים שבין הדורות החיים, אלא ממשיך להיות בר תוקף גם כלפי מי שאינם נמצאים עוד איתנו, או בעצם דווקא נמצאים איתנו, אבל בתצורה דחוסה פחות - כרוחות רפאים. לפי המסורת הילדים צריכים לבטא אסירות תודה להוריהם, מקור כל רכושם. הכבוד כלפי ההורים הוא המעיין ממנו נובעים כל המעשים הטובים. הגוף, השיער והעור שלנו נמצאים ברשותנו תודות למולידנו. דורות האבות שזוכים לכבוד הולכים ומצטברים, מכיוון שלצורך העניין הפולחני אין זה משנה אם הם מתים או חיים. מקור האתיקה של פולחן הצאצאים לדורות הבוגרים הוא בקונפוציזם.
הכל טוב ויפה, אולם בבודהיזם העניינים עובדים קצת אחרת. בעוד שעל פי המסורת הסינית הבן הזכר
מטופח בביתו כי הוא ממשיך השושלת (וזאת אחת הסיבות להיווצרות רוחות רעבות כפי שתקראו בהמשך), הרי שאצל הבודהיסטים כבוד גדול ייחשב להניח לבן לעזוב את הבית והמשפחה לטובת חיי נזירות ואיסוף נדבות. כידוע, למי שעטה על גופו את גלימות הנזיר יש בעיה טכנית מסוימת במה שקשור לעיסוק בפולחן אבות ובוודאי שלקיחת אחריות על המשך את השושלת.
הבודהיזם נאלץ לבצע כמה שמיניות באוויר על מנת להתקבל בסין. מפיציו קישרו את עצמם לפולחן האבות על ידי קיום טקסי זיכרון וכך נכנסו לעולם חיי המשפחה. הנזירים הבודהיסטים תרגמו ספרות בודהיסטית וחיברו מעשיות שביטאו את היתרון שבפולחן האבות. סוטרות שנכתבו בסנסקריט ויוחסו לבודהא תורגמו ופורשו מחדש והציגו צייתנות, שירות של ההורים ושימור המסורת.
מי שמתעקש לא לשכוח מסורות בודהיסטיות מקוריות יזכור בוודאי את אחד הסיפורים הקלאסיים על בודהא שקיאמוני, שבו הוא פועל דווקא בניגוד לתוכניותיו של אביו. האב, שקיבל נבואה ממגידי עתידות, ידע שבנו ילך באחת משתי דרכים: הוא יהיה שליט רב עוצמה או מנהיג רוחני גדול. אביו של הבודהא העדיף את אפשרות א' ולכן מנע מבנו חשיפה לסבלות העולם הזה - כאב, זקנה, חולי ומוות - פן יהפוך חלילה לרוחני מדי. הרוחניקים של אותם ימים היו מסתובבים ביערות בגוף כחוש ועירום, עסוקים בהתנתקות מהבלי העולם ובמדיטציה. אבל הבודהא, שהיה אז עדיין הנסיך גואטמה סידהרתא, נחשף לעובדות החיים בהזדמנויות שונות שנקרו לו מחוץ לארמון והחליט להכיר אותן מקרוב. במסגרת מסע ההגשמה שלו נטש הנסיך סידהרתא את אשתו, בנו וכמובן את בית אביו וכן את כל תוכניות הירושה והשלטון שנרקמו סביבו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
בשר חזירים בפסטיבל הרוחות הרעבות בסין. העיקר שיהיו מרוצות
|
|
|
 |
|
 |
|
עדיף להישרף בלהבות הגיהינום מאשר לאכול בשר
|
|
|
 |
|
|
|
ובחזרה לסין. ההיסטוריה ומעשיו של הבודהא בהודו נדחקו לטובת סיפורים כמו הסוטרה על מו ליין (Mu Lien) הנזיר שאמו היתה רוח רעבה. זו אחת הסוטרות שמיסדו את פסטיבל הרוחות הרעבות בסין: הנזיר מו ליין בורך בראייה אלוהית. יום אחד, בשעה שהיה שקוע במדיטציה, התגלתה לו אמו כרוח רעבה נגועה. האם, שהיתה צמחונית, הלכה לעולמה והגיעה לשאול מכיוון שקיבלה מבנה קערת מרק בשר. היא העדיפה להישרף בלהבות הגיהינום מאשר לחיות בידיעה שהפרה את נדרי הצמחונות שלה. נסיונותיו של מו ליין להאכיל את הרוח שלה נכשלו. כל המזון שנתן לה הפך לפחם. מו ליין פנה לעצה מהבודהא. הבודהא אמר לנזיר שרק איחוד מעשיהם הטובים של כל הנזירים המקומיים יוכלו לשחרר את האם מהעינוי בו היא שרויה. מו ליין הציע מגוון מזונות ומטעמים ביום החמישה עשר של החודש השביעי למען אמו ולמען שבעת הדורות הקודמים של משפחתו. בעזרת המנחות שהציע מו ליין ובסיוע המעשים הטובים של חבריו הנזירים, אבותיו של מו ליין יכלו להפוך לאלילים והאם ניצלה. כאות תודה, שאל מו ליין את הבודהא האם גם בנים ובנות נוספים צריכים להכין סעודה כזאת כדי להציל את הוריהם ולגאול אותם מגורלות אכזריים. נחשו מה בודהא ענה.
לסיפור יש עוד מספר גרסאות שבכולן מבוטאת דבקות הבן במולידיו וסעודה ביום החמישה עשר של החודש השביעי. הסיפורים מעידים על כך שלפי מסורות שקדמו לבודהיזם בסין, הסעודה עבור הרוחות היא הזדמנות של הצאצאים לנקוט מעורבות פעילה בחיים של אבותיהם המתים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עולם המוות מקביל לעולם החיים
|
|
|
|
|
|
|
העיסוק ברוחות הרעבות שואב גם מהתפישה המסורתית טאואיסטית את הגיהינום. הרוחות הרעבות אסורות בשאול התחתיות והן יכולות לעזוב רק עם קבלת רשות ממלך הגיהינום. רוחות שמקבלות רשות יציאה יכולות לצאת לזמן מוגבל אל עולם החיים ולקחת משם כל מה שהן יכולות. הן עושות את זה בחודש השביעי. שמו של החודש בסינית הוא או-לה-פן (U-Lan-P'en) ומקורו בסנסקריט: אוולמבאנה (Uvulambana) מילה שפירושה התרוקנות הגיהינום, שמשולה להפיכת קערה על פיה. המושג הטאואיסטי הוא פו-טו (P'u-Tu) ופירושו חציה או חנינת הרוחות מהשאול. החנינה מתחילה ביום הראשון של החודש השביעי, היום בו יוצאות הרוחות לקבל את מה שנחוץ להן בעולם התחתיות שלהן. לפי התפיסה הסינית עולם המוות מקביל לעולם החיים ומה שנדרש לאדם כאן יידרש לו גם שם. כדי להשאיר את המתים רגועים, החיים דואגים לספק להם את מה שהם צריכים. מקובל למשל לקבור את המת עם חבילה של בגדי נייר. את בגדי הנייר הללו ניתן למצוא בתקופות מסוימות בשנה גם בשווקים סיניים במערב.
אז איך אחרי כל הדאגה הזאת אבות מתים שזכו לכל כך הרבה כבוד יוצאים לרחובות בחברתן של רוחות רעבות ומפחידים המוני סינים, סינגפורים, ויאטנמים ופיליפינים? ובכן, אבותיו של האחד יכולים להיות הרוח הטורדנית של האחר, גם אם לא נעים להודות בכך. עניינים לא פתורים בין המנוח לשכנו יכולים להמשיך ולהעכיר את השלווה גם אחרי שהמת סיים את מסעו האחרון. מה גורם למתים מסוימים להיות רוחות רעבות? ישנן הסיבות המקובלות במסורת הסינית וישנם ההסברים הבודהיסטים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
החגיגות ממשיכות
|
|
|
|
|
|
|
רוח רעבה טאואיסטית
|
|
|
|
|
|
|
על פי התפיסה הטאואיסטית פועלים שני כוחות מנוגדים שביחד מכילים את הכל. קוראים להם יין ויאנג. יין הוא כוח המוות, יאנג כוח החיים. שני הכוחות פועלים בתוך כל אחד מאיתנו. כשאדם מזדקן היין שבו מתחזק על חשבון היאנג והמוות יסמן את ההפרדה הסופית ביניהם. גם הנשמה עצמה מכילה את שני היסודות. היין נקרא קוי (Kui), כלומר שד, והיאנג נקרא שן (Shen), רוח. בזמן המוות הקוי צריך לחזור לאדמה והשן ממשיך בקבר, במזבח המשפחתי ובעולם הבא. נשמת מת שלא קיבל את הטיפול הנאות תמשיך כקוי ותגרום בעיות לחיים. הרוחות הרעות הן קוי, האבות המתים הם שן. החיים צריכים להתייחס אל שניהם: להמשיך לחלוק כבוד לאבות ולהיזהר שלא להרגיז את הרוחות.
נשמה יכולה להישלט על ידי הקוי ולהיות רוח רעבה אם, למשל, הגוף שאליו השתייכה לא נקבר כראוי. הקבורה נתפשת כצעד הראשון בשיגורו של המת אל העולם שאחרי. אם המשימה לא בוצעה כהלכה הנשמה נותרת מחוסרת בית ומכיוון שעולם המוות מקביל לעולם החיים, גם חסרי הבית שם לא יודעים מנוח. מתים ללא קורת גג יכולים להפוך לכאלה במקרים של מוות המוני, הוצאה להורג או פטירה הרחק מהבית שבעקבותיה נפטר נשכח. ישנם מתים שהופכים לרוחות רעבות בשל כעס העלול להיגרם כתוצאה ממוות אלים, הוצאה להורג ללא הצדקה או כל סיבה אחרת המעוררת לנקמה.
פולחן האבות המקודש הוא בעצמו גורם המייצר רוחות רעבות. היות שהפולחן הוא חד כיווני - הצאצאים חולקים כבוד לדורות הבוגרים של ההורים אבל לא להפך - נוצרים מצבים שבהם ההורים זונחים נשמות של ילדים מתים ואין מי שידאג לצורכיהם לאחר המוות. המת הצעיר נותר זנוח, רעב וחסר בית. קוי.
אחת ה"הצדקות" להולדת ילדים שמתו בטרם עת היא האמונה שהם היו זרים בעולם החיים ולכן נאלצו לעזוב אותו מוקדם. גם בנות לא נשואות אינן זוכות לטיפול המסור שלאחר המוות מפני שרק הבעל ממשיך השושלת ונשותיו זוכים לפולחן האבות. כך יוצא שאשה שנפטרה לפני שהתחתנה מקבלת אוטומטית את המעמד המפוקפק של רוח רעבה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רוח רעבה בודהיסטית
|
|
|
|
|
|
|
על פי הבודהיזם המוות הוא בסך הכל שלב מעבר - בארדו. כאשר הבארדו מסתיים כל אחד מהיצורים החשים נולד שוב מחדש כיצור חש באחת משש ממלכות, נעלות או נחותות. הממלכות הנעלות, לפי סדר יורד הן: ממלכת האלים, ממלכת האלים למחצה וממלכת בני האדם. הממלכות הנחותות הן: ממלכת בעלי החיים, ממלכת הרוחות הרעבות, הפרטות (Pretas) וממלכת הגיהינום. מה שיהפוך אותך או אותי לרוח רעבה הוא לאו דווקא אופן הקבורה לו נזכה, אלא הקארמה שלנו, תוצאות מעשינו וכוונותינו, המאזן האישי של הטוב והרע. כדי להפוך לרוח רעבה נדרש מאזן די שלילי. הבודהיזם הטיבטי מתאר שני סוגים של רוחות רעבות: אלה החיות ביחד ואלה הנעות בחלל. אלה החיות ביחד סובלות משלל עינויים. הן חוות רעב וצמא בל יתוארו, חולפים עשורים בהם הן אפילו לא שומעות על קיומם של מים. הן מוטרדות בחיפוש מתמיד ואינסופי אחר מזון ומשקה מבלי שיימצא להם אפילו זכר. לעתים הן רואות במרחק מעיין של מים זכים, אבל עצמותיהן שבירות מכדי לשאת את כרסותיהן העצומות. הן מגיעות אל המים תשושות ותוך כאב גדול רק כדי לגלות שהמעיין יבש ולא הותיר אלא ערוץ צחיח. לפעמים נגלים לעיניהן בוסתנים נושאי שפע של פירות, אך כשהן מגיעות אל העצים הן מוצאות אותם יבשים ועירומים. יש ומול עיניהם מופיעים שולחנות גדושים במזון ובמשקה, אך סביבם ניצבים שומרים חמושים שבעזרת נשקיהם גורמים לרוחות כאבים עצומים. בקיץ הירח מענה אותם בחומו ובחורף אפילו השמש קרה עבורן כמו קרח.
ישנן פרטות אחרות שכן מגיעות למים, אבל לא יכולות ליהנות מהם. פיותיהן קטנים מקופי מחטים, גרונותיהם צרים כשערה מזנבו של סוס וקיבותיהן גדולות כארצות ולעולם לא יודעות שובע. נשימתן הלוהטת מאדה את המים עוד בטרם יגיעו אל הבטן העצומה והן לא יכולות להרוות את צמאונן, אפילו אם ישתו אוקיאנוסים שלמים. אם בכל זאת יצליחו לאכול דבר מה, המזון יעלה בלהבות וישרוף את כל איבריהן הפנימיים. הגפיים של הרוחות הרעבות דקות כגבעולי עשב ואין בכוחן לשאת את בטני הענק.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"זאת היתה בעלי, זאת היתה בני, זאת היתה כלתי וזאת המשרתת שלי"
|
|
|
|
|
|
|
הימצאותן של הפרטות האומללות לא מוגבלת דווקא לתחומי ממלכתן, ממלכת הרוחות הרעבות. ישנם יצורים חשים הנראים כאילו נולדו בממלכת בני האדם, אך למעשה הם חיים בעולם הכואב של הפרטות. אלה הם למשל האנשים המכורים לאלכוהול, סמים, אוכל, משככי כאבים או כל חומר אחר שלא יכול להשביע אותם לעולם. גם מי ששבויים במרדף כפייתי אחר כסף, מעמד, רכוש או שורות נוספות ברזומה - חווים קיום אומלל של רוח רעבה.
ישנן גם פרטות בעלות כוחות מיוחדים. אחת האגדות מספרת על שרונה (S'rona) אחד מתלמידיו של הבודהא שיכול היה לפי רצונו לבקר בכל אחת משש הממלכות ובעיקר הרבה לסייר בממלכת הרוחות הרעבות. יום אחד הוא הגיע לארמון, שם פגש אשה יפת תואר. היא היתה מקושטת בשפעת תכשיטים ומרהיבת עין. האשה ישבה על כס שלכל אחת מארבעת רגליו היתה קשורה פרטה. היא הציעה לשרונה אוכל והזהירה אותו לא לכבד את הפרטות אפילו בפירור הזעיר ביותר, גם אם יתחננו. כששרונה החל לאכול התחילו הרוחות הרעבות להתחנן. הוא נתן מעט מזון לאחת מהן אבל האוכל הפך למוץ ונסחף ברוח; מה שנתן לשנייה הפך לגוש ברזל; הפרטה השלישית החלה לאכול את בשרה שלה ומה שניתן לרביעית היה לדם ולמוגלה. כשהאשה חזרה היא אמרה: "האם לא הוריתי לך לא לתת להם דבר! האם אתה חושב שחמלתך רבה משלי?"
"כיצד את קשורה לארבעתן?", שאל שרונה.
"זאת היתה בעלי, זאת היתה בני, זאת היתה כלתי וזאת המשרתת שלי".
"אילו מעשים בעברך הביאו אותך לכאן?"
"אנשי ג'מבודוויפה (היבשת הדרומית, אחת מארבע המתוארות בקוסמולוגיה ההינדית) הם חשדנים מדי", ענתה האשה, "לא תאמין לי לעולם".
"כיצד לא אאמין לך כשאני רואה כל זאת במו עיני?".
ואז סיפרה האשה את סיפורה: "הייתי אשה ברהמינית בכפר. ערב אחד בישלתי מטעמים מפני שהיה זה יום קדוש. קאטיאיאנה הגדול (אחד מתלמידיו של הבודהא) הגיע אלי במהלך סיבוב איסוף הנדבות שלו. התעוררה בי אמונה כלפיו ונתתי לו מנחת מזון. אחרי כן חשבתי שאולי בעלי ירצה לחלוק עמי את המעשה הטוב. 'שמח איתי במתן נדבות לתלמיד הגדול, יורשו של הבודהא', אמרתי לו. אבל הוא התכעס וענה: 'עדיין לא נתת אוכל לברהמינים, אפילו לא הראית כבוד למשפחתך ולחבריך וכבר את נותנת את מנת המזון הראשונה לנזיר גלוח הגולגולת הזה! מדוע אינו יכול למלא את פיו במוץ? כשפניתי לבני הוא צעק 'למה שהקירח הזה לא ימלא את פיו בגושי ברזל?'.
באותו הערב הורי שלחו לי מיני מזונות משובחים, אבל גיסתי זללה אותם והותירה לי רק את השיירים. כששאלתי אותה על המעשה היא שיקרה ואמרה 'הייתי מעדיפה לאכול את בשרי שלי מאשר לגעת במנה שיועדה לך'. בדומה, המשרתת שלי אכלה את המנות ששלחתי לבית הורי. היא אמרה לי שהיתה מעדיפה לשתות מוגלה ודם מאשר לגנוב ממני אוכל. אני עצמי נולדתי כפרטה בעלת כוחות מפני שהבעתי משאלה להיוולד מחדש היכן שאוכל לראות את כל זה קורה. אילו לא הבעתי את המשאלה יכולתי להיוולד בממלכה נעלה תודות לנדבות שנתתי לתלמידים גדולים. אם אי פעם תגיע אל הכפר שלי תוכל לפגוש שם את בתי שעוסקת בזנות. ספר לה שפגשת את הוריה ושהתחייבת ליידע אותה שמעשיה שליליים ועלולים להביא לתוצאות הרסניות. אם היא לא תאמין לך, אמור לה שבבית אביה הישן יש ארבע קערות מלאות בזהב, מקל זהב וקערת רחצה עבור הנזירים. אמור לה לקחת אותם ולתת מדי פעם מנחות לקאטיאיאנה הגדול ולהקדיש לנו את זכות המעשים הטובים. כל זה יצמצם את הקארמה הרעה שלנו עד שתתכלה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ל"ג בעומר בסגנון אסיאתי
|
|
|
|
|
|
|
בשתי המסורות מתן נדבות הוא הזמנות מצוינת לדאוג לעתיד. האנשים שחוגגים את פסטיבל הרוחות הרעבות מאמינים שהנשמות חסרות הבית מונעות על ידי קנאה בחיים, בעיקר כשהן רואות את בני המשפחה שלהן שנהנים מבתים, עושר ונוכחות קרוביהם. הרוחות האלה עלולות להביא מזל רע והן נתפשות כ"קבצנים מעולם הרוחות". הקבצנים בשר ודם לא נחשבים לבטלנים עצלים אלא למייצגים של נוודים שכתוצאה מקנאה עזה באו לקחת את מה ששייך לאחרים. בטיוואן, ביום החמישה עשר של החודש השביעי, מכינים בני הקהילה סעודת ענק. הרוחות מקבלות את ההזדמנות הראשונה להתכבד ואחריהן המזון מוצע לקבצנים ה"ארציים".
במקומות בהן נחגג הפסטיבל המשפחות מציבות מחוץ לבתים שולחנות עמוסים במזון, בירה, סיגריות וכלי רחצה - כל מה שנדרש כדי לפייס את הרוחות הרעבות. במסגרת מאמצי הפיוס מתקיימים בסינגפור בלילות, הזמן המועדף על הרוחות לשוטטות, מופעי רחוב ואופרות, שנועדו לבדר את הרוחות.
ביום החמישה עשר של החודש השביעי מקובל לשרוף מוצרי נייר שמייצגים כל מה שהרוחות (שדים רעבים או אבות מתים) עשויות להזדקק לו בעולמן, המקביל כאמור לעולמנו. האנשים מציתים בפתחי בתיהם כסף נייר, בגדי נייר, מערכות סטריאו, טלוויזיות, מכוניות ובתים עשויים מנייר. גם אם יש ספק בצורך של רוחות רעבות במערכות סטריאו בעולמן, הרי שלא יזיק לנסות לרצות אותן גם בדרך הזאת. במסגרת חגיגות הל"ג בעומר האסיאתי מציתים גם את דמותו של טאי סי וונג, נציג מהגיהינום שמגולם בעולמנו כבובת נייר גדולת ממדים וססגונית.
ליתר ביטחון, בחודש הרוחות הרעבות מעדיפים הדבקים במסורת גם לא לשחות בבריכה, להחיש את הילדים הביתה לפני החשכה ולהימנע מנסיעות. כאמור אותן רוחות מגיעות ארצה לסדר עניינים לא פתורים. המטרה היא למנוע מהן כמה שיותר הזדמנויות לנקמה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
במת הופעות ובידור
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
