 |
/images/archive/gallery/265/130.jpg The Ghan.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| 2,979 קילומטר ברכבת אגדית, עמוק לתוך המדבר האוסטרלי, שחלוצים נכנעו לו, אבוריג'ינים נלחמו עליו ורופאים מעופפים בו בהליקופטרים. שומקום מעולם לא היה מקסים יותר. סיפור מסע |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
מרדכי חיימוביץ, אוסטרליה
25/2/2005 11:04 |
|
|
|
|
|
|
|
"מה יקרה אם ניתקע בלי מים?", אני שואל את מל פאולר. מנהל ה-GHAN, האוריינט אקספרס האוסטרלי, תלה מבט בישימון שטס בחלוננו ואמר: "שטויות. לכל קרון יש מכל ענק ומתחת לתא הפרטי שלך יש דוד עם מי שתייה". ברק חצה את שמי המדבר, ואנחנו התבקשנו למסעדת קנגורו זהב". לפני הדיזרט לחשה לי המלצרית רבקה שבקרון B, שבו התא שלנו, לא נשארה טיפה. "מישהו שכח לסגור את ידית האסלה והמים ברחו". נזכרתי ששמעתי קולות מים רבים מהשירותים שלנו, אבל חשבתי שזאת המקלחת של השכן. התחלתי לשבת על גחלים. "תצטרכו להשתמש בשירותים הציבוריים שבקרון C", המשיכה רבקה. "ובלי מקלחות, בבקשה". הטיטאניק המדברי המשיך לדהור, אבל אני הרגשתי בקרחון מתקרב. ואכן רבקה חזרה אלינו אחרי עשר דקות. "גם ב-C אזלו המים", קראה הפעם נרגשת מירכתי קרון המסעדה. "נא להשתמש בשירותים של קרון A". כך , בלב המדבר האוסטרלי, 300 קילומטר מכתם ציוויליזציה,
בשניים משלושת ימי המסע, הופקרה מחלקת קנגורו זהב ללא אסלה. הרגשתי שבגללי כל המחלקה חוטפת. משפטים מימי מחלקה 3 פלוגה א' חזרו לראש: "אם לא תהיו תלויים אחד בשני תהיו תלויים אחד ליד השני". בתחילה המשיכו חברי תפוחי הכיסים להשתכשך בדום פריניון שלהם. רק מריו לוצ'י הקטן געש. "האם כבר גיליתם מי הסאקר ששכח לסגור את הידית שלו?", זרק לדב, הבוסית של רבקה. דב ניסתה להרגיע את הקטן. אמרה שבאחת בלילה נגיע למאונט אוגוסטה, ושם נמלא מים. "זכותי להתקלח לפני השינה, לא?", רתח הזערורי. "Yeah ,Yeah", איששו את טרונייתו השולחנות האחרים. דב הריחה מרד על ה-GHAN והחליטה ללכת על שוחד: "המשקאות על חשבוני", הכריזה . לוצ' י שקע בעוד שירז ואני, כטיפה חרישית, ניסיתי לנזול מהמסעדה. אבל דב הניחה כף יד על כתפי: "יש לנו עוד יום לנסוע מיסטר, אז בשבילי, Please, שים לב עם הידית ההיא". צללתי עגמומי לתאי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
הגאן בדרכים. שווה הגדלה
|
|
|
 |
|
 |
|
גמלים מאפגניסטן, מיליארדר בליין ומזג אוויר גחמן
|
|
|
 |
|
|
|
GHAN. שם מוזר יש לרכבת הזאת, אבל בהיסטוריה האוסטרלית היא מהדהדת צלצולים של אגדה. עשרות שנים לא העזו אדם ובהמה להתקרב ללב הריק האוסטרלי. רק לפני 150 שנה הביא איכר עשרות גמלים על נהגיהם מאפגניסטן ופילס דרך אל ה-Outback הנורא . הגמלאים האפגניים עשו היסטוריה וכונו GHAN, ההברה האחרונה של Afghan. הצרכנים העיקריים של הגמלים היו מניחי קו הטלגרף המדברי. באמצע המאה ה-19 התחוללה הבהלה לזהב והביאה בעקבותיה את הרכבת הרגילה. ה"גאן" הראשונה יצאה מאדלייד שבדרום ב-4 באוגוסט 29'. על סיפונה היו מאה איש שהגיעו כעבור יומיים לעיר הישימון סטיוארט, שהיום נקראת אליס ספרינגס. אחריה באו ימים של ייסורים ותהילה. השמים היו דולפים והנחלים היו גואים, מוחקים את מסילת הגאן מהמפה. פעם נתקעה הרכבת למשך שבועיים והנהג צד עזי פרא כדי להאכיל את נוסעיו. אבל אגדת הגאן המשיכה להעלות קיטור.
ב-1 בפברואר 2004 הושלמה המסילה החדשה שעליה אנחנו נוסעים. 1.3 מיליארד דולר הושקעו בה, 3,750 טונות פלדה הותכו בה ו-90 גשרים חוצים אותה. דארווין, שבצפון הרחוק, חוברה אליה. מנהלי הרכבת היום לא אוהבים את הכינוי "אגדה". "זה היה ראוי לרכבת הישנה", אמרו לי. "כל פעם שהשלימה מסע ונחתה בזמן זה היה אגדה. היום אנחנו תמיד מגיעים בזמן". הגאן המתינה לנו בוהקת בדארווין. זמזום המנוע המתחמם עלה כלחישת נחש. לא רע להיבלע בבטן המרופדת של הנחש הזה. דיילת ושמה ושתי, כמו ההיא מהמגילה, הובילה אותנו לתא דה לוקס. מיטה כפולה מעומלנת, טלוויזיה מרצדת. עוד השמפניה מחלחלת לשיפולי גרוננו, חזרה אלינו ושתי. טעות. על התא דה לוקס שילם מישהו 4,000 דולר , אמנם אוסטרליים, אבל גם זה כסף. עברנו לתא 16, קרון B. עולה רק 1,800 דולר לבן אדם. אנחנו בתא ליליפוטי, אבל הכל יש בו. שתי מיטות קומתיים. כשנאכל ארוחת ערב יתקינו אותן הדיילות ללילה. כשנאכל ארוחת בוקר יתקינו אותן הדיילות ליום. שני ארונות בגדים, שולחנון, מראה, מקלחת, ארון מגבות, אסלה וכיור שלאחר השימוש נבלעים לתוך הקיר. גאן שלנו מה נחמד הוא. והכי מוצא חן בעיני קוד הלבוש: קז'ואל, כלומר נוח, מזדמן, לא רשמי. "אבל מי שרוצה", כך נאמר, "יכול ללבוש בגדים חגיגיים לארוחת הערב". וזה יפה מפני שההמלצה הזאת מאוד אוסטרלית, לא עושה עניין. העדפה ברורה לטובת הפשטות הנוחה. הרי לא סתם אומרים פה "No worries, mate" ( אין מה לדאוג, חבר) במקום או-קיי.
בעוד אנחנו ממתינים לתזוזה, כמה מילים על בירת הטריטוריה הצפונית של אוסטרליה. עיר על הקצה, דארווין. חמש שעות, כמו מנתב"ג ללונדון, לקח לנו לטוס לכאן ממלבורן. כשהגענו, חשבנו שאיחרנו כי שכחנו להזיז את המחוגים שעה אחורה. נא לא להשחית עלינו דמעות. באמצע המאה ה-19 לא ידעו על שעונים, וחצי שנה נדרשה להגיע לפה מאדלייד. הציקלון טרייסי פיזר את העיר לכל רוח לפני 30 שנה, והיא שוקמה. ראשית הקיץ עכשיו באוסטרליה ומזג האוויר גחמני. "ארבע עונות ביום אחד", אומרים האנשים בארץ הזאת. המדבר צובט את דארווין מלמטה. מצפון היא מקבלת את מיטב הטמפרמנט הטרופי. המשבים כאן מעורבלים, ספוגים רטיבות. "The Wet", הם קוראים לזמן שבין דצמבר למרס. בעונה הזאת הגשם חם והוא ניתך בכמויות מימי תיבת נח. כעבור שעה המים יכולים להיעלם והעננים מתירים לשמש טרופית בוהקת לצאת לאור. ה-Wet הוא תקופה של התחדשות, של שירת הטבע. הפארק הענק בקקאדו מתעורר לחיים, המפלים שוצפים, והפרנג'יפאני, פרח לבן שאין סיכוי ששמעתם עליו, מפזר את ניחוחותיו. מגפי, ציפור שחורה כמו עורב, מחשיכה את השחקים, הברוגלס בעלת המצח האדום יורדת על דגי ברמונדי, ועל הכל, בעין דרוכה וחקרנית, מביט הקרוקודיל.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
רכבות אוסטרליה
|
|
|
|
|
|
|
חוקרים נועזים ואבוריג'ינים נואשים
|
|
|
|
|
|
|
"אנחנו בדרך לגן עדן", אמרה לי ושתי כשהגאן התחילה, איטית כמו קיסרית, לטלטל את 48 קרונותיה. אנשים הזויים עמדו ברוח ישימונית ונופפו לספינת המדבר שלנו. כך, בהססנות מהודרת, 90 קמ"ש בסך הכל, פתחנו את המסע אל לבה של היבשת. אפשר לראות בזה שיוט משמים אל הכלום הגדול, אבל אפשר לראות בזה חדירה, צנועה אמנם, אל השכבות הגאולוגיות של הקיום האוסטרלי. נוף עתיק, אבוריג' ינים אבודים, מחפשי זהב מתוסכלים, כולם ירפדו את 2,979 הקילומטרים מדארווין שבצפון אל אדלייד שלחוף האוקיינוס הדרומי. שישית מאדמת אוסטרליה בולע האזור הצפוני, אך רק אחוז אחד מ-20 מיליון תושביה. כלומר, פעמיים פריז זאת כל אוכלוסיית היבשת. רוב שטחה של אוסטרליה לעולם לא ייכבש. גם היום, בעידן הניווט הלווייני והאמבולנס האווירי אפשר למות באאוטבק מצמא, מרעב, משמש, מכמישה. ההיסטוריה האוסטרלית היא ניסיון להתפשר עם האאוטבק, לא להתגרות בו.
בניגוד לאמריקנים, לאוסטרלים תמיד יהיה Frontier, אזור ספר. וזה עיצב אופי לאומי מסוים שיודע שלא את הכל אפשר להשיג. אף שהוקמה בידי אסירים, אף שחפרו זהב מאדמתה, לא קוראים לאוסטרליה "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות". הכבוד ניתן פה למי שלמדו לרכוב על גב האאוטבק בלי ליפול מהאוכף. וויליאם באקלי היה הלבן הראשון שחי עם האבוריג'ינים ולמד מהם את מלאכת החיים ב-Bush, החורש האוסטרלי. כומר האאוטבק ג'וליאן וודס ערך מיסה בבקתת אלמנה, לאחר ששמר עליה מפני האבוריג'ינים כשרק כדור אחד בקנהו. ג' ק ריילי היה להשראה לאחר שבחר לגסוס זקוף על אוכפו. ג'וזף האדון וצ'ארלס בוני הובילו כבר ב-1838 את הבקר שלהם על פני השממה. האדמה היתה קשה, אבל הם היו נחושים לעשות את כל הדרך מסידני למלבורן ומשם לאדלייד. סידני קידמן עזב את הבית עם סוס שתום עין וחמישה שילינגים. 40 שנה אחר כך החזיק ביותר אדמות מכל אדם אחר באימפריה הבריטית.
לאיש האאוטבק שלי קוראים ג'ו ואנחנו נפגשים בארוחת הצהריים. ג'ו מביט בדממה לשמים וצופה שהסערה בדרך. "סמוך עלי, אני מארגן את זה בשבילך", הוא צוחק בטוב לב, תכונה שמיוחסת לגיבורי המדבר. ג'ו ואשתו ג'יל הם זוג פנסיונרים שקורעים עם הקרוואן שלהם את אוסטרליה. הבסיס שלהם בדרווין ו"טרייסי" האיומה פירקה להם את הבית. ג'ו אומר שלפני ההרס קיבל אותות אזהרה. היה חם וקר ואפור והוא הבין שהשמים מבשלים לו משהו. זמן לא רב אחר כך ראה עמודי אבק נערמים באוויר וחלקי בתים מתעופפים. "ואז מוט ענק פרץ לי את הדלת וידעתי שאני בצרות". הקירות רעדו, התקרה התחילה להתמוטט. ג'ו דחף את הילדים לאמבטיה וגהר עליהם. דקות ארוכות שכבו שם בחושך והאזינו לשאגת המשבים. הרוח טסה במהירות של 300 קמ"ש, עקרה מכוניות מחנייתן והטיחה אותן בקרקע. כשהעז ג'ו להרים את הראש הבין שנגמר לו הבית. ג'ו וג'יל בנו מחדש את ביתם והגיעו עד הלום, הפרשנים הפרטיים שלי לענייני האאוטבק. "הנה, הנה", ג'ו דוחק בי עכשיו. אני חושב שעינו צדה קנגורו או קואלה, אך הוא משחרר בשמחה, "זה חמור, זה חמור". מגובה בפורטרהאוס, סטייק הפילה שאנו לועסים, נראה לי שבחוץ קר מאוד, אך ג'ו אומר שחם ודביק. אולי 30 מעלות. לא שהמדבר הזה לא יודע להיות אכזרי כשהוא רוצה. יש ימים שהטמפרטורה מסתחררת ל-40 מעלות ובלילות מתרסקת על מינוס שבע. אבל כרגע העננים נמוכים, כמעט נוגעים בקני הטרמיטים. הנמלים האלה בונות לגובה, לא מתעייפות אף פעם. יש קנים צנועים שנראים כמו מצבות קטנות ויש כאלה שמזדקרים כמגדלי עזריאלי. בחוצפה, בשחצנות, הן קורעות את מעטפת האדמה הזאת. מכרסמות כל מה שמעז לגדול כאן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בוקר טוב מדבר
|
|
|
|
|
|
|
על הדרך לדארווין עוברת עכשיו מכונית, הראשונה זה שלוש שעות. הגשם מתנפץ על החלונות, סערה גדולה באה ממול. הציפורים מחפשות מחסה על אקליפטוסים שחפניים, הבורות מתמלאים מים, ואתה כמעט שומע את פלומת המדבר הירוקה גדלה. 2,800 סוגי צמחים ושיחים שאת שמם מעולם לא שמעתם מוציאה הארץ הזאת מתוכה. הגאן חוצה עכשיו את נהר אדלייד שצר מלהכיל את הכמות הניתכת על ראשו. כמו העיר נושא גם הנהר את שמה של מלכת אנגליה. במלחמת העולם השנייה, לאחר שהיפנים הפציצו את דארווין, עבר לפה מטה הצבא. נהר אדלייד חייב את חשיפתו לגרמני ושמו לודוויג לייכהרט. בנובמבר 1884 יצא לייכהרט לכבוש את הצפון. מהר מאוד למד את חוקי סוף העולם. "אופוסום (מכרסם הדומה לחולדה גדולה - מ.ח) אמו (עוף הדומה לבת יענה - מ.ח), קנגורו וציפורים מכל הסוגים השלכנו בחדווה לקדרת הנזיד שלנו". אבל הרבה שמחה לא היתה במסע הזה. פעם שור נגח את שק הקמח של לייכהרט. הקמח התפזר, התערבב באבק ובעלים ובצקו של לייכהרט השחיר. באחד הלילות התעורר לקול זעקות. האבוריג'ינים הסתערו, נקבו את אוהליו במטר חניתות ושלושה מאנשיו נפגעו. המסע קרטע והזדחל. הוא חשב שיעבור 4,827 קילומטר בשישה חודשים. זה לקח לו 14 חודש. חסר נשימה שב לסידני וכל מה שהצליח לומר היה: "שמחתי מאוד לחזור אל החברה המתורבתת".
הם היו אנשים מוזרים, חוקרי האאוטבק. נשמות תזזיתיות שרצו לדעת כל מה שנעשה מערבה מכאן. הם היו אופטימיסטים חסרי מנוח. חשבו שאם ינועו יגלו שדות ירוקים יותר ונהר קוצף יותר. ואולי, מי יודע, אולי גם איזה אוקיינוס נסתר בטבורו של מדבר. אשליות ואכזבות מהסוג הזה פגשו מדי פעם איזו אמת מקרית. וזאת דחפה אותם הלאה. בשנות השישים והשבעים של המאה ה-19 התחרו הכל בכל. אלה רצו לבקע את בתוליה של אוסטרליה מצפון לדרום, אלה ממזרח למערב. ואז הונחו קווי הטלגרף כדי לאותת לאנשים לאן לא כדאי להגיע. אבל הכמיהה לפשטות בכל זאת דחפה את החוקרים לישימון. שם הרגישו שהם ממצים את עצמם. נידונים ליכולתם לזהות אסון או הזדמנות. המאמצים ההרפתקניים האלה בנו רוח שאיחדה אומה. "זאת היתה רוח של חברות או מוות", כתב הנרי לוסון, ששר לאוסטרליה על מרחביה, שטפונותיה ומדבריותיה. בשלהי המאה ה-19 נחשבו דווקא המגלים לגיבורים, ולא האבות המכוננים במושבות ליד החופים. הם נתנו פנים לחללים ריקים במפות, והרצון שלהם להסתכן נשאב לאופי הקולקטיבי האוסטרלי.
הגאן עוברת עכשיו לא רחוק מפיין קריק, בתה העזובה של הבהלה לזהב. הכל התחיל כאן עם עובד של חברת הטלגרף שגייס את האבוריג'ינים וציווה עליהם להביא לו זהב. אם תרצו, הסיפור הזה הוא תמצית העוול שנעשה לילידי הארץ. האבוריג'ינים חזרו לאיש הטלגרף עם סלעים שחורים. מתוכם הוא הפיק את הזהב שלו בלי לזרוק פירור למי שגילו אותו. האזור המשיך לחשוף את ורידיו המוזהבים והתחילו לייבא את הסינים. תן 20 דולר, קבל פועל. אחרי שנמצץ זהבה של הארץ, נזנחה פיין קריק. בתום מלחמת העולם השנייה התגלו עוד מרבצים, גם של אורניום, והעיירה התנערה קצת מאבקה. היום ממשיכים לכרות זהב באזור. סינים בני דור שני ושלישי וגם אוסטרלים. "מי האנשים האלה?", אני שואל את ג'ו, "אנשים שלא צריכים הרבה, תן להם את הבירה שלהם ויותר לא תשמע מהם", הוא עונה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קניון בן 25 מיליון שנה וקורקודילים אדישים
|
|
|
|
|
|
|
"הנה קתרין", קורא כעת ג'ו בדציבלים של מרקו פולו שזיהה יבשה. 10,000 איש גרים בקתרין ובה מתחככים האזור הטרופי והמדבר. במלחמה הפגיזו היפנים פעמיים את קתרין ואיש אחד נהרג. אז אל תגידו שהאוסטרלים לא נלחמו על הבית. הגאן עוצרת בתחנת רכבת שאין בה טלפון. בעצם אין בה כלום. אוטובוס לוקח אותנו לסיור בעיירה שבתיה נמוכים כבקתות ואפופים דקלי קוקוס. בשלוש אחר הצהריים האוויר כאן אפור ואין כלב בחוץ. רק כמה אבוריג'ינים שחורים ופחוסי אף, כצל הארץ הזאת, מרחפים ליד החנויות הסגורות. שוטר מקרי עוצר לידם והם מתפזרים. לא רחוק עובר מסלול חלופי לנחיתת מעבורות חלל, אם חלילה יפספסו את אמריקה. הפרטים עליו חסויים. ויש כאן המון מים. מספרים שנהר קתרין התעבה פעם בשישה מטרים בתוך שמונה שעות. הגשם ניתך כאן פתאומי ומצליף, כהתקף זעם לא ידוע מראש. לעצי האקליפטוס בצד הכביש מודבק מעין סרגל גדול למדוד את גובה המים. מאחורי שדרת האקליפטוס משתרע מטע המנגו הגדול באוסטרליה. 48 אלף עצים. אבל בקתרין מטפחים גם עצים אחרים. באמצע המאה שעברה הוקם פה בית ספר משודר, מיזם שמבטא ניסיון של היבשת להתמודד עם הגודל הלא סביר שלה. הוא פועל מבניין משלו עם תדרי רדיו שלו וציוד שידור פרטי. מספק שיעורים משודרים ושיעורים בהתכתבות ל-130 ילדים בקהילות נידחות על פני 1.3 מיליון קמ"ר. מורים מוטסים לביקורי בית אצל המתקשים. ביסודו של דבר, גם החינוך הוא חלק ממערכת ההישרדות באאוטבק. קשה לחכות שלושה ימים עד שמישהו יעזור לך במשוואה עם שני נעלמים. כבר מהמחברת ילדים נאלצים להבין שלמעשה הם לבד. מפתחים אינדיבידואליזם שאולי יעזור להתמודד עם מכת ארבה או מתקפת טרמיטים. ג'ו מספר לי שבפעם הקודמת כשעצרה הגאן בקתרין, עלו אב ובנו שהגיעו מאות קילומטרים מכאן ועברו בין הנוסעים למצוא אחד שיעזור לילד לשרטט פרבולה.
לקתרין יש קניון בן 25 מיליון שנה. "יבשת חדשה"' מכנים את אוסטרליה, אבל הטבע שלה עתיק. זאת אחרונת האדמות. לא נתנה ליד אדם לגעת בה. אנחנו שטים בנהר הזורם בתוך הקניון. כובע עור אוסטרלי על הראש, מרגיש כמו קרוקודיל דנדי. אבל הקרוקודילים אדישים היום. משאירים פס במים, נזרקים על הגדה מנגד, צוללים חזרה. הסירה שלנו חוצה מים מרהיבים ואתה מת לזנק אליהם. "המים האלה כה מפתים", כתב וודס, כומר האאוטבק, "שקרוקודילים או לא, אתה מת להתרחץ בהם". פעם, אחד מאנשיו של האב וודס לא התאפק, נכנס להתרחץ, וקרוקודיל זלל את הסבון שלו. וגם כמה דברים אחרים. המצוקים של קתרין או נימיטלוק, בפי הילידים, נולדו בלחץ. כאילו נורו בזעף מתוך הארץ. נופלים אליך נחושים, ועליהם זורמים מפלי הקצף. כאילו היו מסבנים את גבם של הסלעים הקשישים.
האבוריג'ינים השאירו על הקירות האלה ציורים של קרוקודילים וציפורים. הסירה שלנו מתנהגת בנימוס. שטה על קצות האצבעות, לא להפריע למעשה בראשית. אני לא יודע איך, אבל הקניון הזה מטמיע אותך בתוכו. אם אתה לא כובש אותו, לא מנסה לכלוא אותו בפריים של הקודאק, הוא נפתח אליך. מעביר אותך במיטב החוויות. בפנקס שבו אני מדפדף עכשיו רשום: "הליכה למפל על סלעים חלקים, חולצה כהה מרוב זיעה, מתקפת זבובים, אושר".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
המשורר הנרי לוסון
|
|
|
 |
|
ג'וליאן וודס, כומר האאוטבק
|
|
|
|
|
|
|
לוויה, לידה ובירה שמנצחת את החום
|
|
|
|
|
|
|
אחרי קתרין ראיתי אקליפטוסים קירחים וקנגורו שותים מבריכות המלח בשעת שקיעה. הגאן דוהרת נחושה לתוך החשכה. במסעדת קנגורו זהב מגישים מרק דלעת עם אגוזים ושמנת או רצועות עגל בטעם זעתר עם גבינה מלוחה על מצע של חסה. כשאנחנו חוזרים לחדר, בטן שמחה ורגליים תנדנדות, המיטות כבר מוצעות והסדינים מרשרשים. אני שוכב למעלה ודפנה, שותפתי למסע, מתחתי. במיטה נפרדת. אם עוברות לך מחשבות בראש, לא צריך להוריד וילון. אפשר לעשות הכל לאור החושך. האפלה גדולה, שום ניצוץ באופק. הירח איננו ורק הכוכבים, במדבר הם זוהרים יותר, מזליפים הילה חיוורת על הארץ.
פנסי הגאן פורצים דרך בתוך כל השחור הזה. ארבעת הנהגים לוחצים גז על 150 קמ"ש, וזאת השעה לשכב על הבטן, להתערסל, לשמוע את שקשוק הגלגלים, ולראות את השממה מתכרבלת כמוך. די מטריפה אותי העובדה שסנטימטר מאחורי שמיכת הפוך שלי אין כלום. הכומר וודס, שניווט בעזרת מצפן וכוכבים, טייל בלילה עם חבר ואיבד את נתיבו. "לא הצלחנו להדליק אש", כתב וודס, "ואני נאלצתי לרעוד ולשמוע שורות מ'המלך ליר' שגורדון דקלם בעל פה". לאחר לילה של טלטולים מתונים ושינה רדודה, עולה שחר אדום. בשעות האלה המדבר נראה נקי יותר, דבר לא זז בו. לילה עבר, בוקר עלה ובחלון שלך אותו פריים. כאילו לא זזת מילימטר. בוקר טוב ללטאה מתחת לאקציה, בוקר טוב לשלד מכונית שרופה, בוקר טוב ריקנות. ציפור בעלת מקור צהוב מנקרת באדמה, עץ הווינטאמרה מקבל את צורתו חזרה מהחושך, המדבר מתעורר. בשש וחצי בבוקר מכריז הרמקול: "יבשה". עוד חצי שעה יורדים באליס ספרינגס, שתושביה קוראים לה אליס, והיא לא היתה נודעת ברבים לולא סדרת הטלוויזיה "מקום כמו אליס". בתחנת הרכבת מקבל אותך שלט חבוט מהרוח. "אליס ספרינגס - מרכז לידע המדבר".
הפארק המדברי של אליס שוכן לרגלי רכס הרי מקדונלד. האדום שולט פה: דיונות אדומות, עצי גומי אדומים, תוכים אדומי זנב, קנגורו אדומי עור. וגם נשר אוסטרלי, ציפורים ירקרקות, מגדלי טרמיטים. מאות זוחלים, רמשים ומצרצרים למיניהם מקבלים כאן את הכבוד המגיע להם. אבל בעיקר משתדלים כאן להחזיר לילידים את כבודם. יש סרט שמקלס את הקשר שלהם לאדמה, ויש מדריכים ממוצא אבוריג'יני. את ג'סי משבט ארנטה המקומי אני מוצא על גשרון עץ זורקת פירורים לברבורים מן הסוג הביזארי. גברת גדולה מאוד ג'סי, שפוכה מעבר למכנסי החאקי הקצרים שעליה. היא חושבת הרבה על העוול שנעשה לשבט, אך הפארק הזה מנסה להחיות את המסורת. באה מהאדמה. בבית היתה שומעת שהאדמה היא כמו ספר. מלאה פרקים. מבארת את חיי הסלעים, ההרים, בני אדם ובעלי חיים. ג'סי שמעה גם סיפורים על המפגש הראשון של אבותיה עם הלבנים, עם הגמל, עם הסוס, עם הכבשה. כל פעם שהיו נעלמות כבשים היו הלבנים מזעיקים את המשטרה הלבנה, שהיתה נעזרת בגששים שחורים. השוטר היה בא, מביט וחוזר עם חשוד שחור על סוסו. "השוטרים נקראו 'מגיני האבוריג'ינים', אבל למעשה הגנו על האירופים". החשודים היו נארזים באזיקים. אם מישהו היה בורח, האחרים היו נענשים בהצלפות שרשרת ואז, מוכים וחבולים, עושים את הדרך חזרה אל בקתות השבט. הסיפור הזה מבטא עוול שהפך לאורח חיים.
ג'סי וחבריה בפארק גדלו על מיתוס הסבל האבוריג'יני. השאלה היא באיזו מידה הם מצליחים להתנקות ממנו. "הם חושבים שהכל מגיע להם בגלל אי צדק מלפני 200 שנה", אומר לי חבר למסע, סוכן נסיעות מאדלייד. "הם אלכוהוליסטים, מנטליות של מקבלי קצבה". אין ביניהם גם משכילים? "אולי כמה, לא יותר". אין לך ייסורי מצפון? "אולי רק בגלל המחלות שאנחנו, האירופים, הדבקנו אותם בהן. מערכת החיסון שלהם לא עמדה בזה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ג'סי, מדריכה אבוריג'ינית בפארק המדברי
|
|
|
|
|
|
|
בלב המרכז האדום של אוסטרליה, היכן שהאדמה ג'ינג'ית ועצבנית
|
|
|
|
|
|
|
בשנים האחרונות נראה שהיבשת הלבנה רוצה להיטהר. ים של ספרי חרטה מציף את הדוכנים. "סיפורה של קאטי", "סיפורים אבוריג'יניים", "גדר נגד ארנבים" (שעל פיו נעשה הסרט שנקרא בעברית "ארוכה הדרך הביתה"), "גופה שחורה", "רחוק מן הבית - מראות מהעבר". מילים, מילים, מילים. באות לפרכס את הדרך שבה נטבחו האבוריג'ינים, נותקו מאדמתם, מחמצן חייהם. שירות "הרופא המעופף" מאליס מנסה לא לנתק את אנשי האאוטבק מחמצן חייהם. מטוס החיים הראשון המריא ב-15 במאי28 ' ביוזמתו של הכומר ג' ון פלין. זאת היתה קריאה לעזרה של גברת מג'וליה קריק, 200 קילומטר מאליס ספרינגס. כיום פורש הרופא המעופף את שירותיו מ-22 בסיסים על פני שטח בגודל מערב אירופה. אבל עם כל הכבוד למעופפים, יודע מל פאולר, מנהל הגאן, שהוא צריך לסמוך בעיקר על עצמו.
"מה הסיוט שלך?", אני שואל אותו בחוזרנו לסיפון הרכבת. "שמישהו יחטוף התקף לב", הוא עונה. מה עושים במקרה כזה? "אני יודע לעשות החייאה ובמקביל בודקים אם יש רופא ברכבת". וזה מספיק? "ממש לא. רופאים רבים לא מזדהים כדי לא להסתבך אחר כך בתביעות רשלנות". אז מה בכל זאת אתה עושה? "מזמין את הרופא המעופף, אבל עד שהוא מגיע יכולות לעבור כמה שעות". לפני עשר שנים מת לו אדם על הגאן. האיש אכל ארוחת ערב, הוריד כמה כוסיות וויסקי בתאו, "and bang,he was gone" נזכר פאולר. אחר כך באו נסיעות אחרות עם התקפים חדשים. המותקפים הועברו בטיסה לבית חולים, אך מקצתם מתו שם. איך אפשר לחלות במקום מפנק כל כך? "מי כבר יכול להרשות לעצמו את הגאן? רק מבוגרים שהתבססו בחיים".
במשך 45 שנותיו על הפסים צבר פאולר יותר מעשרה מיליון קילומטר, והוא זוכר גם נסיעות שמחות. לפני שלוש שנים אחזו צירי לידה בנוסעת. פאולר הזעיק אליו את אחת המלצריות והתחיל ליילד אותה. את ההוראות קיבל בקשר מבית החולים במרחק 400 קילומטר. את חבל הטבור חתך לה עם חוט דנטלי. לתינוק, אגב, קראו גאן. בצהרי היום עוברת הרכבת כ-50 קילומטר מעיירה ושמה קולר פדי. אני מספר לכם עליה לא רק בגלל שהיא מספקת 75 אחוז מהתצרוכת העולמית של אבן יקרה ושמה אופל, אלא בגלל מיקומה. קובר פדי היא עיירה תת קרקעית. נבנתה בבטן האדמה כדי לחסוך מתושביה את להט המדבר. רק הדיבורים על החום גורמים לי לייבש בבר שתי פחיות Victoria Bitter או V.B, כפי שהאוסטרלים מכנים את הבירה הזאת.
אחרי אליס ספרינגס מאדימה הארץ. אנחנו בלב המרכז האדום של אוסטרליה. האדמה כאן ג'ינג'ית ועצבנית, לא נותנת צ'אנס. אין כמעט עצים במקום הזה. אתה רואה גזעים שחורים שנראים כמו אלמני האאוטבק, ענפים עירומים מזדקרים לשמים כאילו התפללו על נפשם. הפרות שמנסות למצוא מחסה תחת שיטה דלילה נראות כמו חיילים מותשים תחת רשת הסוואה. מדי פעם מגיח גמל עזוב שאבותיו הגיעו עם הרוכבים האפגנים. חתולים, כלבים ושועלים שהביאו איתם פועלי המסילה ריסקו את מחזור החיים של הרמשים המקומיים. העין נעשית רעבה לאות חיים. תנו לי לטאה, הביאו לי זיקית, כאריה אכבד אותן. אבל כלום. ציפורים לא עפות כאן והעפר בתול. לא כביש, לא דרך, לא עקבות אדם. דממת מוות עוטפת את אוקיינוס היובש הזה. רק ההודעות באינטרקום של הרכבת מחוררות את הדממה. אבל יש משהו מזכך בהוויה הריקנית הזאת. המדבר משתלט עליך, מרגיל אותך אליו עד שאתה לא מבחין בו עוד. ואתה נאלץ להביט לתוך עצמך. ואז אתה מתחפר במחילות חייך, לומד ענווה, מרכין ראש לפני כל ההוד הזה.
כשעתיים לפני אדלייד חוזרת הציוויליזציה לשלוח אצבעות אל גבול השממה. שלושה סוסים, גגות אדומים, מיצובישי נוסעת באופק. ואני זוכר את האדם הראשון שראיתי אחרי שתי יממות של בדידות. הוא לבש אפוד צהוב, רכן על צינור השקיה ואת גבו הפנה למדבר..
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
