 |
/images/archive/gallery/265/891.jpg ניל דונאלד וולש.
 |
|
|
| נשמות קטנות, שיעורים גדולים
|
|
| ניל דונאלד וולש, מי שהגה את הקונספט המבריק של שיחות עם אלוהים, מנסה לעשות את שוב עם ילדים. רק חבל שהאלוהים שהוא בחר לשוחח איתו הפעם משעמם כל כך |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
רוני גלבפיש
27/2/2005 13:27 |
|
|
|
|
|
|
|
ילדים הם נשמות קטנות וברוכות. יש להם יכולת להבין באופן אינטואיטיבי ומרגש אמיתות גדולות על החיים, לנסח אותן בפשטות ולהאיר אותן מזוויות חדשות. קהילת הניו אייג' מקפידה כבר שנים רבות לכלול ילדים בטווח השיח שלה, לאפשר להם לתרום את חלקם ואפילו להתמקד בהם, כמו במקרה של ילדי האינדיגו והקריסטל, אותם ילדים שניחנו ביכולות רוחניות יוצאות דופן כמו אינטואיציה, ראייה על חושית ויכולת להכיל תובנות רוחניות עמוקות כבר בגיל צעיר מאוד.
ניל דונאלד וולש, מחבר "הנשמה הקטנה והשמש", פרסם לפני שנים את רב המכר "שיחות עם אלוהים", מתוכו זיקק את ספר הילדים המתפרסם עתה. כוונתו של וולש פשוטה וברורה: להעביר את מסריו לשכבות גיל חדשות. את הגרסה העברית לספר הוציאה הוצאת "נשימה", שהלוגו שלה נושא את המסר "רעיונות גדולים לאנשים קטנים", הצהרה ברורה למדי.
אין שום מניעה להעביר רעיונות גדולים לאנשים קטנים. בדרך כלל צריך לשנות מעט את הניסוח, לחשוב על העומק הרגשי המתאים לגיל הקורא ולעדכן מעט את השפה. אנשי דת ורוח ברחבי העולם מלמדים ילדים מגיל צעיר מאוד מושגים מורכבים כמו "אלוהים", "נפש", "הוויה" - והילדים מבינים היטב.
בספר הזה כל זה לא קורה. וולש אינו ילד, והוא לא ניחן בכשרון לפשט רעיונות. אם כבר, הוא מקשה על הקורא הצעיר והסקרן ומעמיס מורכבויות לא נחוצות ושפה כאילו עדכנית, אך בעצם די טרחנית.
הסיפור שרקח וולש הוא אודות נשמה קטנה המשוחחת עם אלוהים. הנשמה מכריזה בפני האל כי היא יודעת שהיא האור, ואלוהים, המצטייר בסיפור הזה כמין גננת משעממת שכל הווייתה חיזוק חיובי, מריע לה.
כשהנשמה מתעקשת שהיא רוצה להרגיש איך זה להיות האור (הטקסט הנטוי במקור) מתחיל דיאלוג מבולבל ומסורבל בין הנשמה לבין האל. לא ברור לאיזה גיל מכוון וולש, אולם מבוגרים וצעירים כאחד התקשו להבין מה בעצם הוא רוצה בשלב הזה של הסיפור.
האל-הגננת מדבר עם הנשמה על אור וחושך, טוב ורע, הכל ברפרוף שטחי שאינו מוסיף משמעות או פרשנות מעניינת למונחים הבסיסיים. אחר כך הדיון עובר להתעסק בייחודיותה של כל נשמה. בעוד שנשמה אחת בוחרת להיות "סלחנית", נשמה ידידותית אחרת מתנדבת לעשות משהו כדי שיהיה לה מישהו לסלוח לו בתקופת החיים הבאה שלה.
הניסוחים בספר הם בדיוק כאלה: "טוב, אני יכולה לעשות משהו כדי שיהיה לך מישהו לסלוח לו!".
המשא ומתן נמשך, תוך שאלוהים-גננת מזכיר לנשמה שלנו שכל הנשמות הן מלאכים והנשמה הידידותית מפצירה בה שתזכור מי היא באמת, ושוב מתחיל דיאלוג מפוטפט ומבולבל בנוגע למה שיקרה אם הנשמה לא תזכור. בשלב הזה לקורא הבוגר כבר קשה לדעת מי צריך לזכור מה ולמה. מבדיקה שאני ערכתי, גם הקורא, או המאזין, הצעיר לא ממש מוצא את עצמו בשלב זה.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
