 |
/images/archive/gallery/266/040.jpg דניאל פינצ'בק.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| דניאל פינצ'בק, עיתונאי ניו יורקי, בוחן את ההיסטוריה התרבותית של החומרים הפסיכדליים, תוך תיאור המקרה הפסיכדלי הפרטי של עצמו. הנה פרק הזוי במיוחד על נטילת איאהואסקה שהתחילה בהקאה ונגמרה בדיאלוג מטאפיזי על מהות החיים |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
NRG מעריב
28/2/2005 12:04 |
|
|
|
|
|
|
|
כשהתחלתי לכתוב את הספר הזה רציתי לפתור תעלומה. רציתי לברר למה בחברות שבטיות בכל העולם רוחשים כבוד רב לחומרים מסוימים, בעוד שבתרבות המערבית בת ימינו מדכאים את השימוש בחומרים אלה ומזלזלים בו. במערב חומרים אלה נקראים חומרים "פסיכדליים", קבוצה של סמים שמשנים את המודעות ואת התפיסה בצורה קיצונית. בשונה מהרואין או מקוקאין, רוב החומרים הפסיכדליים אינם מזיקים פיזית ואינם יוצרים הרגלי תלות. עם זאת הם נחשבים מפחידים ומסוכנים כל כך, שהעונש על השימוש בהם הוא תקופות מאסר ארוכות. אף שהחומרים נחשבו פעם כחומרים "מרחיבי מודעות" נשמע כמו תוצאה רצויה לפחות ברמה התיאורטית אין לאף אדם בוגר ושפוי גישה חוקית אליהם.
המלה פסיכדלי - "חושף תודעה" - הוטבעה בשנות החמישים בתקופת ההתלהבות הקצרה של התרבות שלנו מגילוי עצמי כימי. המונח עצמו מעורפל משהו, מכיוון שכל מערך החומרים הזה אינו מתקשר לשום סיווג מדויק. בספר זה הגבלתי את הדיון ברובו לחומרים מעוררי חזיונות מסורתיים ומוכרים היטב, ביניהם פטריות המכילות פסילוסיבין, פיוטה, השיקוי מיערות האמזונס איאהואסקה, אל-אס-די, איבוגה, ודימתילטריפטאמין (די-אם-טי). בדקתי גם כמה תגליות חדשות. כדי שאוכל להתמודד היטב עם המשימה, לא דנתי במריחואנה או באקסטזי (הנחשבים ל"אמפאתדוליים") או בקטמין (מאלחש הגורם לחוויות חוץ גופיות).
בתחילת שנות השישים הוצאו רוב החומרים הפסיכדליים אל מחוץ לחוק, ואופנת הרחבת המודעות של תרבות המיינסטרים הסתיימה מיד לאחר מכן. בעשורים שלאחר מכן ייחסה התקשורת את השימוש בחומרים פסיכדליים לשטיפת מוח, פוטנציאל מבוזבז וכאוס חברתי. הדעה הרווחת עד היום היא שלעסוק בחומרים פסיכדליים או "לקחת טריפ" משמעו להסתכן בטירוף.
במובלעות בעולם הלא מפותח עדיין אפשר למצוא תרבות שאמאנית טהורה, שהשתמרה במעבי יערות עד או הרים, מוגנת מפני המירוץ המהיר של המודרניזציה. אצל אנשים אלה, צמחים המעוררים חזיונות הם חלק מרכזי בחייהם הרוחניים ובמסורותיהם. הם מאמינים שצמחים אלה הם יצורים בעלי יכולת חישה, שליחים על טבעיים. הם מייחסים את המוזיקה שהם יוצרים ואת הרפואה
שלהם, את הקוסמולוגיה שלהם ואת הידע הבוטני הרב שלהם לחזיונות שראו בטראנס הפסיכדלי. בעיני שבטים באפריקה, סיביר, צפון אמריקה ודרומה, ובאזורים רבים אחרים, דחיית הידע שהגיע כחזיונות דרך העולם הבוטני נחשבת לסוג של אי שפיות.
כשערכתי את המחקר לכתיבת הספר, ביקרתי שאמאנים במערב אפריקה, במקסיקו ובאזור האמזונס באקוודור. בגבון, מדינה קטנה על קו המשווה, עברתי את טקס החניכה של שבט הבוויטי ואכלתי איבוגה, קליפת שורש פסיכדלית, שמעוררת טראנס שנמשך שלושים שעות. בני שבט הבוויטי מכנים את הטקס הזה "לפתוח את הראש". אבקת הקליפה משחררת לזמן מה את הנשמה מהגוף, מאפשרת למי שעובר את הטקס להיכנס ליקום הרוחני האפריקני, שם מראים לו את מתווה גורלו.
הספר "לפתוח את הראש" מתקדם בשני כיוונים. מצד אחד בחנתי את ההיסטוריה התרבותית של החומרים הפסיכדליים במערב המודרני, ובדקתי את ההצטלבות בין סמים ארכאיים לבין הוגים מודרניים עד שנות השישים - מסע רב תרבותי כושל של טקסי חניכה שאמאניים - ועד לימים אלה. בין היתר קיבלתי השראה מוולטר בנג'מין, הוגה דעות יהודי ממוצא גרמני, שהתנסה בשימוש בחשיש ובמסקלין בשנות העשרים. בנג'מין טען כי שיכרון הזייתי, שהושג בעזרת סמים או אמצעים אחרים, יכול להיות "הארה חילונית", שמנפצת את הטראנס ההיפנוטי של החיים המודרניים. "הקורא, ההוגה, המטייל מוארים במידה מסוימת, בדיוק כמו אוכלי האופיום, החולמים, האקסטטיים," כתב בנג'מין. "עוד לפני שהזכרנו את הסם האיום מכול - אנו עצמנו - שאותו אנו צורכים בחשאי".
אותו "סם איום מכול", אני עצמי, הוא הנושא הנוסף שבוחן הספר. עד לפני זמן לא רב הייתי אתיאיסט טיפוסי בן מנהטן. חשדן, ציני ולא מאמין באפשרויות מטאפיזיות. בגלל שריטה באופי שלי עינתה אותי הציניות הזו ללא הפסק. בהעדר כל חזון נעלה יותר, נראו לי החיים בלתי נסבלים וחסרי טעם. בייאושי ומרוב סלידה עצמית החלטתי לבדוק את גבולות חוסר האמונה שלי. גם אם אין זו הדרך הבטוחה והחוקית ביותר שיש, כימיקלים מסוימים נראו לי כאמצעי המהיר והישיר ביותר לבחינה עצמאית, אם מציאות זו היא המציאות האמיתית היחידה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
...
|
|
|
 |
|
|
|
האיאהואסקה הוא כימיית ג'ונגל מתוחכמת מאוד. בדרך כלל, השיקוי האמזוני כולל שני רכיבים: קליפת צמח האיאהואסקה (בניסטריופסיס קאאפי, שגדל בטבעות עבות בצורת בורג כפול עבה מסביב לעצים ביערות הגשם) ועלים של פסיכוטריה וירידיס או צמח אחר כלשהו. הצמח מכיל קבוצה של סמים פסיכו-אקטיביים וסמים מרגיעים המכונים בטא-קרבולינים, וכוללים הרמין והרמלין. העלים מכילים דימתילטריפטאמין (די-אם-טי), חומר הזיה חזק מאוד, שמיוצר גם בתוך גוף האדם ומצוי בבסיס עמוד השדרה ובמוח. אף שהחומר חזק מאוד, כשמזקקים אותו ומעשנים אותו, אין לו השפעה כשצורכים אותו דרך הפה. אנזים המונואמין אוקסידז (MAO) שבמערכת העיכול מפרק אותו לפני שהוא מגיע למוח. אפשר לאכול כמויות עצומות מהחומר הזה בלי לחוש כל השפעה. אבל הבטא-קרבולין שמצוי בוורידים הוא מעכב מונואמין אוקסידז טבעי, כלומר הוא מאפשר לדימתילטריפטאמין לפעול בגוף. שיקוי האיאהואסקה, על פי הסנטו דיימה, דת ברזילאית שמשתמשת ביאחה כחומר מקודש, הוא שילוב של ה"כוח" של הצמח וה"אור" של העלים.
הדימתילטריפטאמין, כשמעשנים רק אותו, יוצר חוויה של הזיית אש מהירה, שקיעה מדהימה בתוך עולם זר לחלוטין, שנמשכת פחות מעשר דקות. הבטא-קרבולין, אם צורכים רק אותו, מייצר הזיות מונוכרומטיות קלושות, רכות, חמות ואנושיות. אחד מידידי סיפר לי שראה פנים אימהיות חומלות מרחפות מעליו אחרי שלקח מנה מוגברת. כשמערבבים את הבטא-קרבולין עם שיקוי האיאהואסקה, נראה שלבטא-קרבולין יש השפעה מרככת ואנושית על חזיונות הדי-אם-טי; הוא משמש כמעין גורם מגשר ומותח את החוויה מחוויה של כמה דקות לחוויה של כמה שעות. לא ידוע איך האינדיאנים, שחיים בין מאות אלפי צמחים ביער, למדו לשלב בין הרכיבים הבוטניים האלה שאותם על פי רוב מרתיחים ביחד במשך כמה שעות. האינדיאנים אמרו שצמח האיאהואסקה לימד אותם איך לעשות את זה.
ככל שלמדתי יותר על צמח האיאהואסקה, כך הוקסמתי ממנו יותר. אפילו טעמו השתנה בזיכרוני ממשהו פשוט נוראי למשהו נוראי שהשתוקקתי לטעום שוב. אבל ההזדמנויות למצוא את הצמח בניו-יורק היו מעטות וקלושות. לבסוף, שנה אחרי ההתנסות הראשונה, מצאתי את הרכיבים הנכונים, ורקחתי שיקוי לעצמי ולשניים מחברי. השתמשתי בצמחים שהיו שונים מהמקורות האמזוניים המקובלים. בעשורים האחרונים, בצמחים רבים אחרים נמצאו מרכיבים כימיים זהים, לפעמים בכמויות הרבה יותר מרוכזות. בוטנאים גילו את הדי-אם-טי בעיקר במגוון רחב של צמחים וגם במיני דשא נפוצים. השיקוי שהכנתי היה עשוי מקליפה אדומה של הצמח מימַסה הוסטיליס המכילה דימתילטריפטאמין ותמצית שחורה של פגאנום הרמלה, שבר לבן, צמח מהמזרח הקרוב שהכיל תערובת של בטא-קרבולין, כמו צמח האיאהואסקה. לצמח פגנום הארמלה היתה היסטוריה עתיקה של שימוש טקסי במזרח הקרוב. היו חוקרים שטענו שההזיות שיצרו צורות גיאומטריות אדומות שנראו לאחר אכילת השבר הלבן הן המקור ההיסטורי לצורות שמעטרות את השטיחים הערביים, כמו גם מקור המיתוס הערבי של השטיח המעופף.
עבדתי על פי מרשם של ג'ונתן אוט, שספרו Ayahuasca Analogues (מקבילות לאיאהואסקה) מסביר איך ליצור תרכובות איאהואסקה על ידי שימוש בצמחים שקיימים בכל רחבי כדור הארץ. "אני מקווה שהטכנולוגיה הפשוטה שמתוארת בספר זה תהיה זו שתנעץ את המסמר האחרון בארון הקבורה של מסע הצלב המרושע והצבוע... שנועד למחוק סמים מסוג זה מעל פני האדמה," כתב בהקדמה שלו. "מי ייתן והרפורמציה האנתאוגנית תגבר על האינקוויזיציה התרופתית...".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
...
|
|
|
|
|
|
|
פעולות חיתוך הצמח, גריסתו והרתחתו נמשכו כמעט כל אחר הצהריים. הארומה העצית של הנזיד מילאה את הדירה. שעה לאחר ששתו את החומר המר, הקיאו שני חברי שוב ושוב. הם חשבו שהרעלתי אותם. מיד לאחר מכן הצטרפתי אליהם לשירותים והקאתי גם אני. אחר כך חשתי שמתפשטת בתוכי תחושה נפלאה. חשתי מטוהר וחזק, כאילו היאחה פתח את יכולות החיזיון שלי. שכבתי על הספה והפריסקופ הנפשי שלי המריא למחוזות דמיוניים. צורות נכרכו סביב הצלילים שבקעו מתוך מערכת הסטריאו. שמענו מוזיקה של להקות מגא'ווה, של ראווי שאנקר, אורנט קולמן ובאך. שכבת העור המתה שעטפה את התפיסה קולפה ונחשפו רמות חדשות של עידון חושי. המוזיקה היתה כמו אירוע פיזי שמחלחל אל תוך התאים ופותח דרכים חדשות בנפש עם כל שינוי פראזה מוזיקלית.
מראות התקבצו בראשי - קלושים, מקוטעים, מהבהבים. נכנסתי ליערות סבוכים, טסתי דרך ישימון החלל החיצון. תמונות נוצרו והתפרקו במהירות גבוהה. מנדלות גיאומטריות הופיעו ונעלמו. ראיתי צורות מתעקמות שהחלו להידמות לצינורות או לזרועות תמנון. פתאום נראה היה שאני על ספינת חלל. היצורים שהטיסו את הספינה טלטלו את איבריהם הדקיקים והארוכים לעומתי בברכה. הם נראו כמו צמחים, ונענעו את גבעוליהם ואת תפרחותיהם כדי להראות לי את הקומדיה של עולמם האחר.
הסרתי את כיסוי העיניים שלי והבטתי סביבי. החדר נצץ ורעד מרוב גלי אור. הרגשתי כאילו אני בתוך חומר נוזלי, הזרמים השוטפים הבלתי נראים של חלומותי. נראה היה שההזיות מתרחשות בחלל הנפשי שבין רצייה לשחרור. אם ניסיתי לאלץ את החזיונות, הם התנדפו. אם לא עשיתי איתם דבר, גם אז הם נעלמו. תפיסתם, כך הבנתי, היתה כרוכה במיומנות מיוחדת, במאמץ פנימי שדורש שימוש במעין ראייה חזיונית שמנותקת מהראייה הנורמלית.
ניהלתי דיאלוג מטאפיזי ולא הייתי בטוח אם אני משוחח עם היבט כלשהו גבוה יותר של עצמי או עם הרוח של הצמח או עם שניהם גם יחד. ניסיתי לחקור את ה"אחר" החמקמק הזה על טיבם של החיים והמוות, על היקום ההולוגרפי, על מציאויות הרוח. התגובה שקיבלתי היתה מעין צחוק חנוק.
עלתה בי המחשבה שהמודעות האנושית היא כמו פרח הפורח מתוך האדמה. הגזע והשורשים הם כבלים בלתי נראים, נימים אתריים שמובילים חזרה אל הוויה אחרת, חוץ ממדית. הנפרדות שלנו מהוויה זו, הגדולה מאיתנו, היא רק אשליה זמנית. היקום והיינו יודעים זאת, אילו היינו יכולים לתפוס את פועלו - הוא טוב ופועל מתוך כוונה.
אחר כך הבטתי מעלה מקברי כשזרקו עפר על ארוני. עם זאת, הדמיון שהיה בכך לסצנה מסרט אימה לא הפריע לי. החיזיון נסך בי תחושת רוגע.
הקשבנו לראווי שאנקר מנגן בסיטאר ולאישה שליוותה אותו בשירה. המוזיקה היתה סיפור מלחשש ומפתה. כל מהלך מלודי איטי הכריז על עצמו ואז רימז על המסר שבו כמו בפלירט מיני. דמויות ורעיונות באו במהירות כמו לשונות אש המשנות את צורתן. היו שם מנהרות בצבעי הקשת, שמשכו אותי קדימה, הדים חזותיים של קרנבלים של סרטים מצוירים וכניסות צדדיות לגני עדן סכיזואידיים של פרדוקס. בסוף הלילה ראיתי, בבהירות רבה, את האל שיווה רב הזרועות מרקד מולי. הוא התפרק לזרועות תמנון מרצדות, לצורות צמחיות מתפתלות. זמן לא רב לאחר מכן תמו החזיונות.
באותו לילה לא היו לחברי חוויות רבות לדווח לי, חוץ מבחילה נוראית והתרחבות של חושיהם. מאוחר יותר, אחרי טריפים נוספים, מוצלחים וכושלים, הבנתי שזה חלק מהעניין עם איאהואסקה. בהשוואה לחומרים פסיכדליים אחרים, השפעות היאחה הן לחלוטין בלתי צפויות, והן תלויות במזג האוויר, בחלום שחלמתם לילה קודם, במיקום הכוכבים. הוא יכול לחשוף את הקשת השאמאנית, לתת גישה לכוח הנחש האוניברסלי או סתם לגרום להקאות בלי שיופיעו חזיונות. זה חלק ממה שכל כך מושך אותי לשיקוי, מעין סטייה. בשונה מאל-אס-די או מפטריות או מאקסטזי, אי אפשר למכור את היאחה או להשתמש בו לשם השעשוע; את הידע שהוא מביא יש להרוויח ביושר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על הספר
|
|
|
|
|
|
|
"לפתוח את הראש" יצא בהוצאת כתר הוצאה לאור בשיתוף עם רימון חיים אחרים. מאנגלית: ימימה עברון. עריכה: יובל אידו טל וחווה רימון.
ביום חמישי (3.3) תתקיים בבית חיים אחרים השקהשל הספר בליווי פאנל מסקרן אודות מרחיבי תודעה. בין המשתתפים: פרופ´ חנן פרנק - ראש ביה"ס למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית ת"א-יפו,
ד"ר יואב בן-דב, בועז וכטל - יו"ר מפלגת עלה ירוק, מטפל באיבוגיין מזה 15 שנה, ד"ר אהוד בסטיאנס - בוגר בית הספר לרפואה באוניברסיטת אמסטרדם, נכדו של פרופ´ יאן בסטיאנס שהתפרסם בעקבות טיפולו בק. צטניק, עדי עליה - עיתונאית המסקרת את תחום הסמים ובעלת האתר גולשת, ערן סבאג - דוקטורנט בחוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת ת"א, מגיש תכניות בגלי צה"ל, וחוה רימון מהוצאת רימון חיים אחרים. 19:00, בית חיים אחרים, המסגר 60, ת"א.
|
|
|
|
|
|
|  | | עטיפת הספר | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
