 |
/images/archive/gallery/273/681.jpg איש פוסע אל עבר האור.
 |
|
|
|
|
| כמו הרבה טקסטים רוחניים אחרים, גם הטקסט הזה התגלגל לידינו ללא מחבר. העוצמה בה הוא בורא את מילותיו שכנעו אותנו לתת לו במה. הנה הוא לפניכם: מניפסט אנונימי למחפש הרוחני של הזמן הזה. חלק שני |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אנונימי
21/3/2005 14:23 |
|
|
|
|
|
|
|
כהמשך למסורת ארוכה של טקסטים העוסקים באדם וביחסי הגומלין בינו ובין הקדוש, גם הטקסט הזה התגלגל לידינו ללא מחבר (במקרה זה קסמי הדואר האלקטרוני החליפו את הרומנטיקה שבמציאת גווילים עתיקים במערה). אחרי התלבטות קצרה, הבהירות, הדיוק והעוצמה בהם הוא בורא את מילותיו שכנעו אותנו לתת לו במה. הנה הוא בשישה פרקים.
האדם אם כן תופס את הגדרותיו למציאות כ"דברים" אמיתיים שקיימים בפני עצמם, במקום לראות בהן כלים שימושיים בלבד. מצב זה יוצר בעיה. הבעיה היא שהאדם מתנתק כך מהמציאות. האדם מבודד עצמו מהרצף החי של הקיום ונעשה מנוכר לעולמו. זה קורה משום שמצויד במושגיו, ורק בהם, ניגש האדם לבחינת סביבתו כאשר הוא למעשה כלוא במימד העבר. מושגיו של האדם יכולים לתת לו רק מידע שכבר אינו מדויק משום שאינו עכשווי. בהתייחסו אל הגדרותיו כאל האמת, נעשה האדם עיוור למצב ההווה בשטח. עיוור במשמעות המילולית ביותר, שכן ההיתפסות למושגים משנה ממש את חושיו של האדם - כאמור, האדם יותר חושב את העולם מרואה אותו. האדם נכנס למצב של קיבעון
בדרך ראייתו את העולם. כאילו בעל "דעות קדומות", אך במשמעות עמוקה הרבה יותר, תופס האדם את העולם בדרך שקבועה אצלו מראש ואינו נותן לעצמו להבחין בכך שכל שסביבו נמצא בהתחדשות מתמדת. המציאות הנקלטת דרך החושים עוברת עיבוד מיידי ומותאמת לתבניות הנמצאות בשכלו של האדם. יוצא שהערות אינה מקבלת תמונה מהימנה של המציאות, אלא תמונה המושפעת קשות מתיווך השכל ומושגיו. אכן, ללא תיווך השכל היתה הערות חשופה לאותו תוהו ובוהו בלתי מובן של קלטי חושים; אך המצב בו השכל מכתיב ברודנות את אופן התגלמותה של המציאות, מצב בו המציאות נכלאת בנוקשות בהגדרותיו ומושגיו במקום שאלה יוצאו ככלים לפענוחה בלבד, אינו לטובת האדם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
מדוע? ראשית, האדם אינו פתוח לשינויים בסביבתו. האדם ניגש לעולמו כאשר הוא סגור לקליטת המצב האמיתי שמולו. בכך הכוונה היא לשינויים זעירים בסביבתו הפיזית ועד לשינויים מהותיים בתכונות ובערכים אותם הוא מייחס לחפצים ולפעולות שהוא מכיר. לאדם קשה מאוד להבחין בכל שינוי וחידוש שכזה, ובהבחנתו בהם קשה לו מאוד להשלים איתם. האחיזה במושגים הקבועים היא קיפאון והתעלמות מהעולם המשתנה תמיד. האדם מקבל כמובן מאליו שהכל נשאר זהה, כלומר שכל ה"דברים" אינם משתנים, כשם שמושגיהם אינם עוברים שינוי. מובן שברמה המודעת כולנו יודעים שהמציאות משתנה כל הזמן - אף שכך, האדם מקובע מאוד ברמה הלא מודעת, ואינו יכול להבחין ולקלוט את מרבית השינויים הדקים. ההקבלה המוחלטת בהכרתו של האדם בין המציאות למושגי המציאות, אשר בעטיה סביבתו של האדם נראית ומורגשת כאילו היא מורכבת מאידיאות אפלטוניות נוקשות וקבועות, יוצרת קיבעון מחשבתי ויותר מכך, חווייתי. האדם אינו חווה את העולם כמתחדש ומשתנה - אינו מסוגל לבוא במגע עם אופיו המתהווה תמיד. קיבעון זה, כאמור, גם מקשה על ההסתגלות לשינויים כאשר הם כופים עצמם על להכרתו של האדם.
שנית, האדם שתופס את המציאות כביטוי של מושגיו חווה את הקיום כמורכב מניגודים. חיי האדם הופכים למאבק מתמיד בין צמדים של שניות. האדם רואה את עולמו כאילו הוא מחולק להפכים. חלקי העולם מקבלים תוויות: "דבר" מסוים הוא או "טוב" או "רע", "יפה" או "מכוער", "אהוב" או "שנוא". אופי השפה הוא לחלק את מושאיה ולהציבם זה מול זה, שוב, לצורך התייחסות פשוטה ומהירה של האורגניזם לסביבתו. הגדרות הם צמצום של המציאות, עשיית חלקים מהשלם, ולכן מושגים תמיד יישאו ניגוד בתוכם. כליאת המציאות בתוך הגדרות מובילה בהכרח להצבת ישויות זו מול זו. העולם נהיה בשביל האדם שדה מלחמה נצחי של ניגודים. האדם רואה את עולמו בקווים חדים של שחור ולבן.
הוא נכנס לדפוס של התנגשות תמידית בין "כוחות האור" ל"כוחות החושך". תחושה זו של מאבק, המלווה את האדם כל עוד הוא מחזיק במושגיו כמבטאים בלעדית את המציאות, קורעת אותו מבפנים. לאדם אין מנוח. הוא מרגיש שעליו לבחור כל הזמן בין אפשרויות שונות. הוא כל הזמן בהתלבטות. הוא מרגיש שעליו להתאמץ כל הזמן להיות "בצד הנכון". הוא כל הזמן בתחרות. הוא מרגיש חרדה שמא ה"טובים" לא יגברו על ה"רעים". הוא כל הזמן בדריכות. האדם שופט את עולמו, בוחר בין חלקים שונים, לכאורה, של המציאות. האדם חווה את חייו כמאבק. האדם חי במלחמה. אם ירפה ממושגיו, מרעיונותיו על המציאות, מיד יראה את האחדות שבבסיס כל הקיום. אם יהיה מגע בין הערות לעולם ללא התערבות לא הכרחית של השכל, יתחוור לאדם כי הניגודים, ההפכים לכאורה, הם למעשה קצוות של אותו המקל, הם למעשה קטבים של אותו השלם, של אותו האחד. כך יראה האדם - ממש יראה - שהגדרות ומושגים יכולים ליצור הפכים ברמה המלאכותית, היחסית, אך שברמה הראשונית והיסודית יותר המציאות היא כוליות אחת. ללא תפיסת הגדרותיו כאמת היחידה ירגיש האדם את השלמות ששזורה ושמהווה את עולמו. שלמות לא רק במובן שלם אלא גם במובן מושלמות, שכן ללא שיפוט כפייתי של המציאות אין לה אפשרות שלא להיות מושלמת. עם ההשלמה באה השלמות והמושלמות. ועם ההשלמה באה שלווה וחירות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
...
|
|
|
|
|
|
|
שלישית, ראייה של המציאות כקבועה וידועה מראש גוררת התייחסות אליה כאל נחותה. האדם מתייחס אל סביבתו כאל חומר מת, מטומטם, אשר ייעודו היחיד הוא להביא שימוש מועיל לצרכיו הצרים. האדם מתייחס אל עולמו כהתייחס מלך אל ממלכתו, או אף כהתייחס קדר אל גוש החימר שלו. מושגי השכל נועדו ככלים לשימושו של האדם. האדם השבוי למושגיו ורואה אותם כמציאות, מרגיש שהמציאות היא כלי הנועד לשימושו. אדם זה רואה את המציאות תמיד מזווית תועלתנית. אדם זה רואה את עולמו וכל התרחשות שבו תמיד תוך מחשבה על מה הוא יוכל להרוויח מהעניין. על מה ייצא לו מזה. אדם זה מנותק מעולמו. בין האדם ועולמו נוצר מרחק, והאדם תופס עצמו כאדון, אשר המציאות היא לו עבד או כלי לסיפוק צרכיו. דבר זה יוצר ניכור, ניתוק בין האדם והמציאות. האדם אינו מרגיש חלק מההתרחשויות. האדם אינו מרגיש שייכות אורגנית לסביבתו. האדם אינו מרגיש אהבה לסביבתו. האדם אינו מרגיש אהבה מסביבתו. האדם אפילו לא מסוגל להרגיש בבית בעולמו. הוא מרגיש כזר הנמצא בטעות היכן שהוא. הוא מרגיש כהלך אבוד, לא מחובר ולא מיודע לסביבתו. הוא מרגיש כגנב הנתפס בקלקלתו, מסביבו רק אויבים וחורשי רעה. האדם במצוקה. כילד קטן שמחפש את אמו הוא מחפש תשובה, אך המציאות אינה יכולה לענות לו, משום שניתק ממנה. ניתוק זה, בידוד זה של האדם מעולמו, שנולד ישירות מאופן ההתייחסות וההרגשה אל העולם בעקבות תפיסת המושגים כמוחשיים/מציאותיים, הוא סיבה מרכזית לאומללותו.
רביעית, האדם אינו נחשף לאורה הטבעי של המציאות. בתפיסתו את המושגים כמציאות האמיתית משמשים אלה כעין מסך המסתיר מן הערות את יופייה של המציאות. המושגים, פשוטו כמשמעו, מעכירים את העולם ואינם נותנים לו לזרוח במלוא הדרו. הערות של האדם התפוס למושגיו אינה יכולה לחדור מבעד מעטה התבניות המוכנות למציאות ואינה יכולה, לכן, לראות ולחוש בכלל את המציאות כפי שהיא. המושגים חוצצים בין הערות ובין העולם ומסתירים, כבליקוי חמה, את האור השופע ממנו. ללא ההגדרות הכפויות עליה נראית המציאות חדשה, רעננה, מבהיקה וזוהרת באור פנימי, מופלאה ומפליאה. ללא המושגים פרי פיתוח השכל חש האדם את הזרימה המתמדת של החיים, את החיות הבסיסית שמהווה אותו ואת עולמו, את ההדר וההוד שזורחים מכל איבר ושגלומים בכל. האדם התופס מושגיו כמוחשיים לא מסוגל לראות את המציאות אלא כמבטאת מושגים אלו; מכיוון שהמושגים הם, כאמור, תמיד ביטוי של העבר, תמיד הרכב של התרשמויות שהיו, הם אינם מאפשרים לרוח החידוש להיראות. זהו, שוב, מימד העבר בו חי האדם. כך הוא אינו חי בהווה. כך הוא מנותק מההוויה. כך הוא עיוור לשפע הטוב שמהווה את עולמו ואת חייו.
חמישית, תפיסת המושגים כביטויה של המציאות מעוותת את ראייתו והרגשתו של האדם כך שיותר אינו רואה שהוא ניצב אל מול האחד. המושגים המהווים "דברים" לאדם התופס אותם כמוחשיים, מחלקים את המציאות. במקום לתפוס את שמולו ככוליות אחת שלמה, מבדיל האדם את עולמו לחלקים שגבולותיהם הם קווי ההגדרה של המושגים. האחד מתחלק כך, על ידי השכל, לרבים, והאדם אינו מסוגל לראות את ההוויה השלמה שהיא עולמו. האדם מביט סביבו, וכלוא בהגדרותיו הוא אינו יכול שלא לראות ולחוש את העולם כמורכב מחלקים רבים, מחפצים ומפעולות אשר כל אחד מהם מופרד ועומד, לכאורה, בפני עצמו. האדם נעשה עיוור לאחדות הבסיסית העוברת כמהות אחת מגשרת בעולמו. הערות מקבלת מן השכל, באופן מתמיד ובלתי רצוני, הגדרות, שמות, ושיפוטים של כל דפוס אשר נכנס לשדה חושיו של האדם. ההכרה של האדם, משועבדת למושגיה, אינה יכולה שלא לראות את היקום כאוסף של פריטים, כמחסן גדול, ניתן לומר, המקבץ בתוכו תפריט גדוש של נושאים. אפסניה זו גדושה במושגים פרי פיתוח השכל אשר נתפשים כאמיתיים וקיימים בזכות עצמם. ההכרה אינה מסוגלת לראות את המכלול השלם האחיד שהוא המציאות. האחד. שוב, מדובר בהרגשה ממש של האדם, ולא בהבנה מודעת בלבד. מדובר בראייה ממש. האדם נקי ממושגיו, או מן התפיסה שהם "אמת" ואין בלתם, יראה מיד את האחד. יראה מיד את שלמות עולמו, את האחדות העמוקה של כל סביבתו. של הכל. אך מושגיו הנתפסים כאמיתיים מונעים מן הערות כל מגע בלתי אמצעי עם המציאות. המושגים נכפים על המציאות על ידי השכל והערות (ההכרה, האדם) מקבלת מציאות מפוררת, מרוסקת, חתוכה לחתיכות ופרוסה לפרוסות, מחולקת לחלקים ומחלקות, מלאה "דברים" ולא מלאה מעצמה. פשוט לא מלאה. לא פשוט מלאה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
...
|
|
|
|
|
|
|
בשל ניתוקו מהמציאות מתקיים האדם בחוסר סיפוק תמידי. ללא ידיעה שהאושר נמצא קרוב אליו מכפי שיוכל להעלות על דעתו - שהאושר בהתגלמותו נמצא ממש מולו אם רק יניח לתפיסתו הנוקשה של המושגים כמציאות להישמט. איך יהיה מאושר בלא לחוש את החדווה שהיא המציאות? איך לא יהיה אומלל כאשר הוא כלוא, בלא רחמים, מחילה וחנינה, בתוך כלא שהוא עצמו יצר, נכנס אליו ואיבד, לכאורה, את המפתח למנעולו. אין לו אלא לחוות חרדה קיומית תמידית, מועקה בלתי מובנת על כך שהוא בכלל קיים. אין לו אלא לשקוע במרה שחורה של חיי מאבק וחוסר שלמות, ולקוות שבדרך כלשהי תיפתח דלת כלאו.
ואין לו אלא להיכנע, לחדול מניסיונות הבריחה ותקוות השווא, להישען אחורה על אותה הדלת - ולגלות שהיא פתוחה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המצב: חלק א'
|
|
|
|
|
|
|
מניפס אנונימי למחפש הרוחני, חלק א'
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
