 |
/images/archive/gallery/220/738.jpg עמי סמולרצ'יק.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| עמי סמולרצ'יק, בדרך כלל שחקן, נסע להודו וכתב על זה ספר. מיה הוד חושבת שמדובר בעלילה חביבה בהגשה בוסרית |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
מיה הוד
21/3/2005 13:57 |
|
|
|
|
|
|
|
יונתן נוסע להודו עם יעל, חברתו מזה חמש שנים. אחרי כמה ימים ביחד, הם נפרדים ויונתן ממשיך לטייל בגפו. הלבד הזה נמשך כמה חודשים, בהם הוא מגלה את עצמו, עד שהוא פוגש את מיכל. עם מיכל הוא בעיקר שוכב, עד שמתגלה אצלה התקף חרדה נוירוטי, שמאלץ אותו לחלץ מעצמו כוחות שאין לו, כדי לשמור עליה ולהישאר שפוי עד שההורים שלה באים לקחת אותה - לא בדיוק הסיום הקלאסי של טיול להודו.
חמישים אחוז מהישראלים שמטיילים בהודו כותבים לעצמם יומנים. רובם מתמקדים באותם התכנים - הגילוי העצמי אל מול תרבות המזרח המשקפת: לעצור את המרוץ, מה אני באמת רוצה מהחיים, לחיות את הרגע,
להיות חופשי. עמי סמולרצ'יק, בדרך כלל שחקן, הוציא מהחומר האישי הזה ספר או נכון יותר - רומן מסע.
מי שטייל בהודו יחייך לעצמו כבר בדף הראשון. הדפים שלאחר מכן כבר יזכירו לו מראות שהוא ודאי ניסה לא פעם להדחיק: חבורות המטיילים הישראלים המאצ'ואיסטים שבאות לכבוש את היבשת. יונתן נפגש עם התרבות ההודית, או יותר נכון תרבות הטיול בהודו דרך עיניים ישראליות. ישראליות מדי. החבר'ה שמעשנים כל היום, משמיעים מאיר אריאל בפול ווליום ועסוקים באופן אובססיבי בהמלצות על האוכל, הסם והטלפון "הכי זול, הכי משתלם, הכי נוח, הכי קרוב ועם הכי פחות תור לחכות" (עמ' 45).
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
יא אללה שיגיע כבר הטאלי
|
|
|
 |
|
|
|
"שי פאניר, פאלאק פאניר, מאטר פאניר, מלאי קופטא, אלו גובי, דאל מקאני, רייס ביראני, פילאו ביראני, צ'יקן מסאלאה, מסאלה דוסה, וודג' פאקורה, סמוסה, פראטה, נאן, פפדאם, פורי, צ'טני". זו לא שירה הודית צרופה, זה תפריט הודי אקראי ממסעדה הודית סטנדרטית (עמ' 30)
יונתן מגלה את הודו: את הגוף, את המין, את הבכי, את הלבד, את הסמים, את הנשיות. העיסוק בחומרי החיים מאוד מוכר - פחד הנטישה בזוגיות, הציפייה לאישורים, הקשר עם ההורים שחושבים שהתחרפנת בטיול, וסגירת מעגלים נוסח "מה שאני עושה חוזר אלי". כך היחסים שלו עם יעל הם כמו היחסים שלו עם מיכל, רק הפוך. במקרה האחרון זה הוא שצריך להעניק מעצמו. חביב, אם כי גם השיקוף הנ"ל גלוי מדי וחסר תחכום.
מעבר לתוכן, שמתמקד כאמור בזרם המרכזי של ה"טיול להודו ששינה לי את החיים", גם הכתיבה בוסרית מאוד. שפת הטיול משתלטת על הטקסט באופן פשטני ומילים שבקריאה ראשונה מצליחות לשעשע - כמו "קארמה", "איסתא" (כינוי למטייל ירוק שרק נחת), "פירסט קרים מלנה" (כינוי לג'ראס משובח בעמק פרוואטי) - מתחילות לעצבן כשהן לא מפסיקות לחזור על עצמן. כמה אפשר לכתוב "זין" ו"כוס" ו"יא אללה אני רעב", "יא אללה אני רוצה לעשן", "יא אללה שיגיע כבר הטאלי"? מסטוליות ילדותית מעט, אך בעיקר מאוסה עד זרא. התלהבות של מתחילים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הגילוי של היום הוא המובן מאליו של מחר
|
|
|
|
|
|
|
חציו הראשון של הספר הוא כמו שיחת טלפון בהולה עם חבר שנמצא בהודו חודש. יונתן מדבר על כמה הוא שקוף בהודו, אבל גם כאן בישראל, בספר שלו, הוא שקוף. סופר יקר פעם אמר לי שכתיבה טובה מתחילה כשהכותב יוצא מעצמו ומהגוף הראשון. סמולרצ'יק כותב המון "אני". הוא קרוב מדי לדמות שהוא ברא. קרה לו משהו בהודו והוא רץ לספר לחבר'ה. לפעמים צריך לתת לחוויה לשקוע לפני שחולקים אותה, כי הגילוי של היום הוא המובן מאליו של מחר.
בחלקו השני של הספר, סמולרצ'יק, כמו יונתן, מתחיל לצאת מהחוויה האישית ומעצמו, גם בדמות וגם בכתיבה. הסיפור קולח יותר ואופיו הופך לתסריטי יותר; הרבה יותר ציטוטים ו"סצנות" מסרטים. את חלק מהדמויות אפשר ממש לראות בזמן הקריאה "משחקות" את התסריט שהלביש עליהן סמולרצ'יק. אין ספק שבהיותו התסריטאי הראשי, הדמות הכי מוצלחת שהוא ברא היא בן דמותו, יונתן, שאפשר ממש לשמוע את סמולרצ'יק, השחקן המצוין, מדבר את הטקסט שלו מגרונו. אבל כמו בדמות שאותה הוא משחק, הוא עדיין ילד, אמנם חמוד, אבל עוד צריך להתבגר.
הנה טעימונת: "בבוקר אני על השרפרף עושה דלי. נראה לי שהזין התכווץ. אני חושב שאם לא מזיינים אז הזין נעשה קטן, כי לא עובר בו דם. אני רוצה לאונן ולא מצליח. לא עומד לי. אני שם נעלים ואומר לה שאני יורד לנהר. אני רוצה שהיא תגיד לי שהיא רוצה לבוא איתי, אבל היא לא אומרת כלום. "טוב, אז אני הולך", אני מנסה שוב והולך הכי לאט שאפשר, כי אולי היא תתחרט ותרצה לבוא איתי. אני הולך על שביל למרגלות ההימאליה ומשקיף על ההרים. הר ירוק חזק, הר ירוק חלש, הר ירוק מטושטש, הר ירוק חום, הר ירוק שחור, הכל ירוק. ירוק שרק אם אתה בטבע, אתה יכול להבין על איזה ירוק מדובר". (עמ' 26).
"איפה אתה" הוא כל כך לא תובעני וקליל - על הטוב והרע שבכך - שאם יש לכם שעתיים לסתום ועברו כבר יותר משנתיים מאז שהייתם בהודו, יש מצב שתיהנו. בכל מקרה, טיסה ירוקה להודו בהחלט אפשר להעביר איתו.
את ציור הכריכה המדהים והמבטיח איירה טליה קינן.
איפה אתה יצא בהוצאת מוזה של אייל עמית
|
|
|
|
|
|
|  | | עטיפת הספר
| |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
