 |
/images/archive/gallery/278/342.jpg האוזן הכרותה של ואן גוך.
 |
|
|
| בקרוב בארה"ב: עיר לחירשים בלבד |
|
| בדרום דקוטה תוקם בקרוב עיירת חירשים: לא יהיו בה צופרים, הקירות יהיו שקופים וכולם ידברו את שפת שהסימנים |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
בועז גאון, ניו יורק
23/3/2005 12:31 |
|
|
|
|
|
|
|
לאיש העסקים מרווין מילר נשבר מהמבטים הסקרניים, גילויי הרחמים וצקצוקי הלשון חסרי הסבלנות. כאיש חירש הנשוי לאשה חירשת וכאב לארבעה ילדים חירשים, מילר יודע היטב כי ניתן לנהל חיים נורמלים לחלוטין מבלי לשמוע דבר, כל עוד הסביבה המיידית שולטת בשפת הסימנים. ואם בית משפחת מילר יכול להתנהל כך, מדוע שלא תתנהל כך עיר שלמה?
"החברה לא יודעת כיצד להתנהל מולנו," אמר השבוע מילר בן ה33- ל"ניו-יורק טיימס," במהלך סיור בשטח הסמוך לסאלם, דרום דקוטה, שעליה אמורה לקום עיירת החירשים. העיר תיקרא "לורנט" וכל נותני השירותים שבה יחוייבו לשלוט בשפת הסימנים. "לילדים שלי אין דמויות הערצה חירשים," אמר מילר, "הם אינם מכירים ראשי ערים חירשים או מנהלי מפעלים חירשים. לכן עלינו להקים מקום נפרד שיהיה מבוסס על תרבותנו הייחודית."
לפי התוכניות של מילר, חללי המשרדים בלורנט יבנו מקירות שקופים שיאפשרו תקשורת בסימני ידיים. ניידות כיבוי האש והמשטרה יהיו נטולי צופרים. במקומם ימוקמו פנסים נוספים בקידמת ובאחורי הניידות והתחנות. בנוסף, כל נותני השירותים, במשרדי הממשלה כמו גם במסעדות השונות, יחוייבו לשלוט בשפת הסימנים גם אם שמיעתם תקינה.
עד כה רכשו היזמים כאלף קילומטרים מרובעים משטחה המיועד של לורנט, בעיקר מכספי תורמים אנונימיים. רשימת הלקוחות הולכת ומתארכת, והיא מונה קליינטים מארצות הברית, לונדון ואוסטרליה. אחד מהם הוא לורנס ג. בריק, מנהל בית ספר לשעבר מפילדלפיה. "מבחינתי," אמר בריק, "היתרונות של מגורים במקום כמו לורנט הם ברורים: כעת כבר לא אצטרך להתבייש".
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
