 |
/images/archive/gallery/282/301.jpg
 |
|
|
|
|
| יוסי רז על אשליית התזוזה, הארה פדגוגית בת 12 וחצי דקות ורכבת שעוצרת בתחנת זז-אין |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
יוסי רז
30/3/2005 19:10 |
|
|
|
|
|
|
|
א.
כבר כמה שנים שאני עובר ברחוב ונתקל במכוניות חונות על המדרכה. אבל לא מכונית אחת. ארבע-חמש מכוניות חונות בזו אחר זו, כאילו המדרכה תוכננה במיוחד לרווחת המכוניות. אני אשקר אם אומר שאני לא בצד של הנהגים חסרי המזל, שנאלצים תוך כדי נהיגה לסרוק בעיניהם מקומות חניה סמויים וחמקמקים. במשך השנים למדתי להיות יותר בעד ופחות נגד המכוניות החונות על המדרכה, עד שביום שלישי אחד לפני שבועיים, בעודי נוהג לאיטי הבחנתי באישה צעירה עם עגלה ותינוק בתוכה.
האישה החלה לפלס את דרכה במדרכה בה חמש מכוניות חנו בטור עורפי. היא לא הצליחה למצוא אפילו קטע צר לצעוד עליו ביחד עם העגלה, לכן היא ירדה בשקט אל הכביש הסואן. לא נורא, יש אנשים שיורדים לכביש מסיבות אחרות לגמרי. ניסיתי לנחם את עצמי שלא כל מקום בו אנחנו עוברים בחיים הוא תמיד פתוח וסלול לרווחה. להפך. דווקא על רוב המדרכות שחשבתי שאני צועד בבטחה, גיליתי כל מיני מהמורות ובורות מפתיעים, ופעם פעמיים אפילו עברתי דרך נחשי צפע מאוד מאוד לא צפויים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
ב.
|
|
|
 |
|
|
|
יש לי כישורים לדבר בקלות וללא שמץ התרגשות עם מנהלי בנקים ומנכ"לים של מפעלי הייטק בכירים. אני אפילו מסוגל לשכנע אותם שיש איזושהי מהות אנרגטית סמויה מסביבם שיכולה לעשות להם רק טוב. הזכרתי את כל הכישורים האלה שוב ושוב לעצמי כדי לגייס את כל כוח העמידה שלי מול המורה חנה, המחנכת של הבת שלי, שחשבתי לפגוש כדי להציג לה את כל הטיעונים האורטופדיים על חשיבות התפתחות עמוד שדרה יציב אצל ילדים רכים בני עשר, כלומר אצל הבת שלי, אילה.
"שלום אבא של אילה" היא אמרה לי והושיבה אותי על כסא קטן בכיתה מאובקת. שלום המורה חנה, לחשתי והרגשתי איך אני מצטמצם ומתגמד לידה. לא היה דרוש לי זמן רב כדי להבין מי הולך לשלוט בטון הדיבור, בקצב השיחה ובתוכן המדויק של הפגישה. כשהמורה חנה דיברה, התפללתי וביקשתי מהחוצנים הטובים שעכשיו, אבל עכשיו, יבואו לחטוף את הדיסק עם צירופי הלשון והפתגמים הצפצפניים החבוי באונה השמאלית של המורה חנה. "כמה הבת שלך ילדה נפלאה, עוזרת לכולם, מצליחה בלימודים, אבל איתך, אבא של אילה, הייתי רוצה להתחיל את הפרוייקט החדש - הורים מרצים לילדים".
הרגשתי יובש פתאומי בחלל הפה. הסתכלתי קדימה ואחורה אבל פרט לשולחנות ירוקים וריקים שעמדו מסודרים בטורים, לא ראיתי דבר. קיוויתי למצוא בקבוק מים מינרלים שאולי מישהו שכח, אך לבסוף הסתפקתי בהפקת רוק טבעי, מחתרתי, שבלעתי בסתר מול עיניה הגדולות ואוזניה הארוכות של המורה חנה. לא, אני לא רוצה להתנדב למשימה ההזויה הזאת, אני לא רוצה לדבר מול כיתה של ארבעים ילדים מפונקים ורעשניים, אני רק רוצה להגיד למורה חנה, כמה זה כבד ומסוכן לגב של ילדה בגיל עשר לסחוב עשרה קילו ספרים. פתאום צלצול ההפסקה הגדולה התערבב עם הרעש של הילדים הצורחים ועם המשפט האחרון שהמורה חנה הספיקה להטיח לעברי: "אבא של אילה, אבא של אילה, אני אתקשר אליך". ברחתי אל חצר בית הספר ומשם עליתי בריצה מהירה על המדרכה לכיוון המכונית שלי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ג.
|
|
|
|
|
|
|
ואז, ביום גשום אחד לאחר שבועיים, מצאתי את עצמי מול שמונים העיניים של תלמידי הכיתה של בתי. במרכז הכיתה, על כיסא תלמיד, ישבה המורה חנה. אני לא באודישן. אני לא באודישן. אני אהיה עצמי. אני אזרום. אני יכול. אני אוכיח להם שאני אבא עולמי. לפתע השקט הכבד רמז לי שאני חייב לדבר. כיחכחתי בגרוני כדי לגנוב עוד כמה שניות. "הממ...הממ", לפתע מטוס מנייר חצה את השמים של הכיתה והגיע עד ברכי הרועדות. אחריו הגיעו עוד ארבעה מטוסים וכולם נחתו בדיוק כשהמורה חנה הרכינה את ראשה לכיוון יומן הכיתה בו היא מילאה סימני וי אדומים בתוך משבצות זעירות.
"הממ...", כיחכחתי בפעם השלישית, ואז החלטתי שאני מוכן להראות לחרצופים הקטנים מי אני. הרמתי מטוס נייר שנחת קודם לכן על רגלי, הגבהתי אותו מעל ראשי גבוה, עשיתי תנועות באוויר, כאילו התכוונתי לזרוק את המטוס בחזרה לכיוון שלהם. כן. כן. כן. אני רוצה להעיף מטוסי נייר על זבי החוטם הקטנים האלה ועל המורה חנה ועל כולם. זרקתי את אווירון הנייר לחלל החדר. השתרר שקט. כל שמונים העיניים של התלמידים המופתעים, כולל העיניים הפעורות של הבת שלי, התבייתו לא על המטוס שהעפתי, אלא על פניה חמורות הסבר של המורה חנה.
מראה האישה והעגלה, שניסתה לפלס את דרכה במדרכה עם המכוניות החונות, חזר אליי כמו פעמון רחוק שהיכו בו מזמן והרטטים שלו מגיעים רק עתה. עכשיו אתה במדרכה מלאת מכוניות חונות ומשהו גדול ממך מושך אותך לרדת לכביש, לחשתי לעצמי. תרד עכשיו, תיראה בחולשתך, תסתכן. אבל פתאום שמעתי את עצמי מצייץ בקול גבוה, קול של מורים, ממשפחת הקולות הצפצפניים של המורה חנה: "כמו שאתם רואים, ילדים, אפשר בקלות לקחת פיסת נייר, לקפל אותה לאווירון, והופ... להעיף באוויר", האם יכול להיות שקרה לי שינוי אבולוציוני, שינוי שלמורה מן המניין לוקח לפתח לפחות ארבע או חמש שנים כשנמצאים בלחץ יומיומי מול ארבעים זאטוטים? האם אני היחיד והמיוחד זכיתי להארה פדגוגית תוך 12 וחצי דקות?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ד.
|
|
|
|
|
|
|
סיפרתי לילדים על החיים שאני עובר במדרכה היפה והבטוחה של חיי. סיפרתי על הלימודים, על הקריירה, האישה, הילדים, ואיך פעם אחת החלומות הקטנים שלי התחילו לצאת מהראש ולעוף ממנו כמו מטוסי נייר לכיוונים מאוד לא צפויים. אני לא זוכר בדיוק מה היה המשפט האחרון שסיימתי איתו, אולי משהו נדוש כמו "אל תפחדו להעיף את מטוסי הנייר המיוחדים שלכם"... אבל כן זכרתי בפרוטרוט את ריח הקוטג' החמוץ שנדף מהמורה חנה כשהיא חיבקה אותי לשלום ואמרה קרוב לאוזני: "מעולם, אבל מעולם לא זכיתי לשמוע הרצאה כל כך נהדרת על מטוסים".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ה.
|
|
|
|
|
|
|
אילה ואני ברכבת לחיפה. הרכבת נוסעת ומתקדמת. מהחלון נשקפים עצים, בתים, הכל בתזוזה. ככל שאנחנו מתקדמים, הכל נראה לי בתנועה. אבל המראה של האובייקטים הזזים מחוץ לחלון הוא לא יותר מאשר אשליה. מה שלמעשה זז איננו הנוף, אלא הרכבת.
לי הספיקה רכבת ההלוך. אבל מאחר שלבת שלי יש דעה משלה על נסיעה ברכבות, וכשלא מקבלים את דעתה על נסיעה ברכבות, יש סכנה שעיני הטורקיז שלה יזרמו טיפה אחר טיפה לרצפה, אנחנו חוזרים לתל אביב גם כן ברכבת. ושוב רצות התמונות מחוץ לחלון, ושוב אני משכנע את עצמי שאני הוא זה החושב שהתמונות שמחוץ לחלון זזות. לפתע באה לי הברקה. זאזן! איך לא הבנתי את זה קודם! מצאתי תירגום עברי לישיבת המדיטציה הנקראת "זאזן". "זאזן" בעברית זה "זז-אין", אין תזוזה. אבל לא "אין תזוזה" בגלל צורת הישיבה שהיא ללא תזוזה. אין תזוזה כי באמצעות המדיטציה מבינים שהעולם שמחוץ לחלונות רכבת האני שלנו איננו זז! אז מי זז? אני! אשליית האני שלי זזה!
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ו.
|
|
|
|
|
|
|
רכבת המחשבות שלי נמצאת בתזוזה מתמדת: מפרידה, שופטת, מגדירה ומפרשת. רכבת האני שלי, חושבת את האישה היורדת מהמדרכה ל"מסכנה", מגדירה את המורה כ"חמורת סבר" ואת התלמידים "חצופים". כשמורה הזן דוגן אומר שהפרחים נושרים, למרות שאנו אוהבים אותם, והעשבים צומחים למרות שאנו שונאים אותם, הוא מתכוון לכך שבמדיטציה רכבת האני יכולה לקבל הזדמנות לעצור מדי פעם. לפעמים כשרכבת האני עוצרת בתחנת "זז-אין", מתפוררת אשליית הפיצול בין סובייקט לאובייקט ואז מתגלה העולם, פשוט ואמיתי כפי שהוא: אישה יורדת מהמדרכה, מורה, תלמידים, מטוסים מנייר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
