 |
/images/archive/gallery/283/040.jpg פרופ' שלמה בידרמן.
צילום: מיכל ראש בן עמי  |
|
|
|
|
| ניר ברעם משוחח עם פרופ' שלמה בידרמן, פרופ' לפילוסופיה הודית, על הריקות המוחלטת, האדם המפקפק, האדם הסובל והשינה הנצחית |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
ניר ברעם
|
|
|
|
|
|
|
|
דומה שבכל הקרנבל הרוחני שאנו שורים בו, אבד לחלוטין המושא הראשוני של החיפוש. האם הפילוסופיה ההודית - שמהווה את המסד לכל האופנות השונות - לא עברה קריקטוריזציה בתרבות המערבית? האם היא לא נחנטה בתודעה כאוסף הגיגי סרק מאת הנביא התורן?
כדי להבין את הפילוסופיה ההודית ואת קשריה עם הפילוסופיה המערבית ועם עולמנו כיום, זימנו לשיחה את הפילוסוף שלמה בידרמן, פרופסור לפילוסופיה המתמחה בפילוסופיה הודית ודיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב.
בספרך "חקירות פילוסופיות" אתה מציג עמדה הכתובה בוודות - אוסף כתבי הדת ההודים שנכתבו כאלף שנה לפני הספירה - הטוענת כי "האל יודע או לא יודע". עבורנו , יהודים או נוצרים שנחנכו לתרבות שבה האל יודע-כל, מצוי בעולמנו כמהות טרנסצנדנטית - משמע ישות חיצונית המצויה מעבר לתחומי ההכרה והניסיון האנושי - המשפט הזה נשמע משונה מאוד. למעשה אנחנו כלל לא יכולים להבינו בהקשר של אל, איזה מין אל יודע או לא יודע? אם אינו יודע מניין נובעת אלוהותו? האם מדובר במין אל אנושי שניתן להגדירו כאל שאיננו יודע יותר מהחכם שבבני האדם, שגבולותיו הם גבולותינו?
"זהו משפט סתום שמופיע בטקסט שנכתב לפני כ-3,000 שנה. כוונת המשורר? ישנן תשובות רבות. אולם אין ספק שהמשפט הזה חלחל עמוק בתרבות ההודית. משמעות מעניינת שלו היא שישנו לפחות פן אחד שבו לאדם יש עדיפות על האל, זהו פן העצמיות של האדם, העובדה שהאדם יכול להגדיר עצמו כאינדיבידואל. ישנו היבט מסוים שבו אולי לאל אין מודעות לגבי קיומו שלו, בניגוד לאדם. באופן מושגי, דת מונותאיסטית - משמע דת המאמינה באל אחד - איננה יכולה לקבל עמדה כזו, למרות שבקבלה מוצגות לפעמים חולשות האל וישנם זרמים מערביים מיסטיים הטוענים שאולי 'האל איננו יודע', אולם במונותאיזם עמדה כזו היא תמיד התרסה רדיקלית כנגד הזרם המרכזי".
מדוע האל קיבל את מנחת הבל ולא את מנחת קין? מדוע נדרש אברהם לעקוד את יצחק? מדוע הופקר ישו על הצלב? הטרנסצנדנטיות המצויה בעמוד השדרה של היהדות מתפקדת למעשה בשני מובנים. מצד אחד היא מגבילה את המחשבה ואת אחריות האדם: אם האל יודע ואתה אינך יכול להבינו, אתה נדרש לבצע כמו אברהם ולא לפקפק, וזוהי עמדה הכובלת את הפוטנציאל האנושי, מגבילה את כישרוננו. מצד שני, מהות חיצונית, עליונה, קודמת לנו, מארגנת קצת את הכאוס שבעולם, מייצרת היררכיה, פותרת את חוסר ההיגיון שבקיום. העמדה ההודית שאין שום גורם, כולל האל, שמצוי מחוץ להבנת האדם - הצג את שכרה ומחירה.
"פילוסופית אין מדע אחד. על דת אפשר לדבר כאוסף של פרקטיקות, קרובות ורחוקות. עיקרון הטרנסצנדנטיות - הרעיון שקיימת חיצוניות בעולם הזה שלמעשה קודמת לנו - מציב גבול לאנושיותנו והגבול הזה נכפה עלינו מבחוץ. זה לא שטני, אבל הרעיון הזה מציב את האנושיות במצב לא אופטימלי. יש כאן עניין של העדפה תרבותית. מימוש אופטימלי על פי ההודים: אתה עוצר רק בידיעה, באמת שכוללת את נוכחותך בתוכן. מדעי הטבע שהמערב העריץ תמיד - אגב, המערב ראה במתמטיקה את פסגת ההישג האנושי, ההודים את השפה - הם לכאורה נורא אובייקטיביים, אולם תחשוב על מצב שאני מחזיק מבחנה ואני מודע לכך שכל אמירה 'אובייקטיבית' שלי על המבחנה מערבת את הסובייקטיביות שלי. מצד שני, אני מקבל את עמדתך שהחיים ללא מהות חיצונית כזו כאוטיים יותר, מאיימים. אני לא שופט, אני יכול לומר רק איזה תשלום קיים על כל עמדה: אולי התבוננות בין-תרבותית עשויה להועיל".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
פרופ' בידרמן וניר ברעם
|
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
אחד הפילוסופים ההודים שאתה מצטט בספרך דן בקיצור הטווח שבין הטרנסצנדנטי ובין האנושי. אם הצד היהודי-נוצרי טוען: "אלוהים גדול יותר מהאדם בכל מובן, ונועד להיוותר בלתי מובן", ואילו הצד ההודי גורס: "אלוהים בתוכנו, אנו בוראים אותו", אני פתאום תוהה האם יכול להיות קיצור טווח ביהדות? האם ניתן לדמיין אמונה יהודית שבה האל נובע יותר מאיתנו, מעוצמתנו, מהכרתנו? האם זו עדיין תהא יהדות?
"לא, כי אם הייתי מאמין שאלוהים בתוכי לא הייתי מאמין באלוהים שלנו".
דיברנו על קיצור טווח, לא על מהפך.
"יש לי מחויבות אמונית, סוציולוגית, תרבותית לדת היהודית. יש לי מחויבות לתמונה הטרנסצנדנטית שלה. אני לא מכחיש את הפיתוי שבעמדה ההודית, אבל בני אדם חיים טוב עם סתירות. גם היהדות איננה אחת, היא מורכבת מכמה מבעים. אבל לשאלתך: האם ייתכן מצב כזה בעולם היהודי? כן, זה יכול לקרות, זה עניין של דינמיקה. האם זה אפשרי מבחינה מושגית? האם זו תהא אותה יהדות שהכרנו? התשובה היא לא! היהדות איננה יכולה לבלוע את העמדה ההודית בדבר האל הנובע מתוכנו, אפילו באופן חלקי מאוד, ולהיוותר כשהיתה. אבל האם היהדות של היום היא אותה יהדות של, נאמר אלף שנים אחרי הספירה, אני בספק".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כבר באופנישדות העתיקות - החלק הפילוסופי של הוודות - מוצג הפרוש. אדם הפורש מהחברה, מהקהל, מהחוקים ועורך מסע לגילוי האמת. כאשר מהרהרים בלחצים של העולם המערבי-קפיטליסטי, עזוב, כאשר מהרהרים בחיים בישראל הציונית, קפיטליסטית, תחרותית, מיליטריסטית - לא קל לשרוד כאן - אנחנו מבינים על נקלה את סוד הקסם של הפרוש עבור הצעיר הישראלי, מבינים את הפיתוי הטמון בבודהיזם ובניו אייג' על כל התגלמויותיהם. אפילו את שגשוגם של זבלונים כמו "האלכימאי" או הגיגי שארמה ניתן להבין. אתה מזהה את החברה הישראלית כמרחב שבאופן השוואתי לעולם המערבי יוצר בקרב צעירים צורך ב"הודו"?
"אני יכול לראות את התופעה בשני ערוצים. ערוץ ראשון זו התחושה שהתפישה המערבית לא מאפשרת מיצוי של הסובייקטיביות, כלומר היא עדיין שופטת ומעריכה את האדם על פי נורמות ואמות מידה חיצוניות: כסף, עבודה, הישגים. אנשים עייפים מלמדוד את חייהם על פי הקריטריונים האלו. בערוץ שני, אנחנו חיים במציאות קשה מאוד מאז 1967, ואי אפשר לצפות שלא תהיה תגובת נגד. זו מדינה שרוב ערכיה והסכמותיה ריקים מתוכן, מושגי סרק, אין תכנים ודווקא על רקע הריקות הזו בולט הרצון להימלט. סדר היום של המדינה נקבע כבר מזמן ולא משתנה, סדר יום מדיני-פוליטי. השילוב בין העמדה המערבית ההישגית שרווחת מאוד בישראל ובין הריקות של המרחב הציבורי הישראלי גורם לצעירים לבחור בסדר יום מחאתי, ויש משהו מחאתי מאוד בפילוסופיה ההודית. היא עוסקת באדם הפרטי, בבעיותיו, ביכולותיו, בחוסר הסיפוק שהבודהא הציג וגרם לו לפרוש מהקהילה. על רקע החיים שלנו כאן זהו סדר יום אלטרנטיבי לחלוטין".
הזכרת את הבודהא. אז הוא ישב יום אחד והרהר בענייני העולם והבין כי החיים הם סבל. אישית אני מקבל לחלוטין את עמדתו. הנקודה היא שבמערב אחד המאפיינים הגורמים לסבל הוא המוות התלוי כל הזמן מעלינו, שאליו הודפת אותנו תנועת הזמן, מוות שמאיים לעקר ממשמעות את כל מעשינו: מצד אחד העולם האינסופי ומצד אחד אנחנו, בני החלוף, שממרפסת הנצח נראים כחגבים המטפסים על דיונה. והנה אני מבין שזו כלל לא הנקודה שהפריעה לבודהא.
"עצם השימוש במילה סבל בהקשר לבודהא הוא טעות. הבודהא התכוון לחוסר סיפוק וזוהי התבוננות אחרת לגמרי. אחד הטיעונים המרכזיים של הבודהא והבודהיזם לחוסר סיפוק הוא שליטה. יש משהו במציאות שאנחנו כבני אדם יכולים לשלוט עליו? אני מכיר צעירים שהמפגש עם הודו גרם להם לערעור חזק של האישיות. מדוע? כי הפילוסופיה ההודית נקייה מאשליות. הבודהיזם מדבר על חוכמה מפרקת, הוא נוטל כל יחידה גדולה, למשל 'האדם בעל השליטה', וקודם כל כופר בה, מפרק אותה ליחידות קטנות יותר, ושוב מפרק. המחשבה היא שביחידות הקטנות יש יותר אמת מאשר ביחידה הגדולה. איפה הבודהיזם מסיים? בריק, בריקות המוחלטת".
לכן אתה ודאי מגנה את המסחור של "הודו", משתומם איך מהריקות הפסימית הזו הגענו לשאנטי, אבל זה המשחק, לא? הפילוסופיה ההודית קשה להבנה, וכמו כל דבר היא עוברת פופולריזציה. אין היום הרבה טקסטים מכוננים שלא עוברים פופולריזציה. השאלה היא האם הפופולריזציה מוחקת אפילו את גרעין האמת היסודי של הפילוסופיה ההודית. כאשר צעיר ישראלי מהגג על "הפילוסופיה של ההודים", עד כמה הוא קרוב אליה באמת? ועד כמה התיווך משחית?
"כל מה שהמערב עשה עם הודו במחצית השנייה של המאה העשרים זהו באמת שימוש מניפולטיבי מאוד שאיננו קשור לפילוסופיה ההודית, להפך, ונובע בעיקר מרדידות ומהתנשאות. כל שיטת המדיטציה, ויפאסאנה, הפרישות מהתרבות, הנדודים, הבדידות, כל אלה לא אמורים ליצור מצב שבו האדם 'זורם עם עצמו', שוכב 'בשאנטי', הוא אמור להשיג משהו. זה כל העניין של תרבות האינסטנט - לארגן את כל הודו בנוסחה אחת קומפקטית ובו זמנית לרוקן אותה מתוכן. הבודהא היה פילוסוף ביקורתי מאוד ורצה לראות את הדברים כמו שהם. לאחר שהוא פסל את כל אפשרויות הקיום הסבירות הוא הגיע לבדידות ולשתיקה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מעניין לדבר על עמדת המערב כלפי הודו. המערב רואה את הודו כמקור של שלווה ו"עיסוק בפנימיות" - לכן היא כה פופולרית - בעיקר כיוון שהוא רואה בה מקום פסיבי, המתנהל בקצב הצב. ובספרך אני קורא על אחד הפילוסופים שדן בשינה והוא כותב בעניין החלום: "לאשר יפליג בחלומו - המחוזות אליהם יגיע, יהיו עולמותיו". כלומר , ניתן לראות כאן היפוך מרתק: בעוד במערב רואים בשינה סיטואציה פסיבית לחלוטין או לחלופין, על פי הפסיכואנליזה, סיטואציה שבה הנפש דוברת מתוך הלא מודע, בפילוסופיה ההודית רומזים כי השינה היא מצב התודעה האופטימלי, בשינה אתה מקומם עולמות, מרכיב חזיונות מופלאים. יש בשינה ממד מיתי, חזיוני, נבואי. השינה אינה דרגת הוויה פחותה מהערות. כלומר, הפילוסופיה ההודית מחלצת את השינה מהפסיביות. האם יכול להיות שהפסיביות של הודו היא מדומיינת בלבד וגם הרבה שלווה אין שם, בדיוק כיוון שמאז ומתמיד המרכז שלה היה האדם המפקפק?
"הפילוסופיה ההודית המושתתת על הוודות מבטאת רצון לנצחיות במושגים אנושיים. היא דורשת ידיעה אנושית שאתה משיג בכוחותיך שלך ולמעשה תשחרר אותך ממגבלות. השחרור הזה הוא סוג של נצחיות. האטמן - כלומר המושג ההודי שאפשר להשוותו לאינדיבידואל המערבי - איננו בר חלוף, אין סופיות לקיום האנושי. לגבי החלומות, מרתק לבחון את הסטריאוטיפים המערביים. בעבר כתבתי ביחד עם חבר מאמר ושמו 'השינה הנצחית' ובו אנחנו בוחנים את העמדה המערבית כלפי השינה לעומת העמדה ההודית. בעוד המערב רואה את השינה כמוות, סוג של קיפאון, במזרח השינה היא חלק מהותי מהחיים, יש לה משמעות חזקה מאוד. במובנים מסוימים החלום יכול להיות תכלית. לכן קשה להבין מניין המערב מדביק להודו פסיביות שכזו, זוהי גם הטעות של אלה שנוהים אחר גרסאות פופולריות של הפילוסופיה ההודית. היא איננה מעניקה שקט ושלווה, יש בה ממד עמוק של כאוס והתנגדות לכל 'אמת' שאיננה ניתנת להוכחה, זוהי פילוסופיה השרויה בחיפוש מתמיד".
הפילוסופיה ההודית מלכתחילה היתה אנטי טרנסצנדנטית. במערב, לעומת זאת, הדת בוודאי אבל גם הפילוסופים של העת החדשה (להוציא אולי שפינוזה), דקארט , קאנט, בסופו של חשבון נכנעו לאותה מהות חיצונית הקודמת לאדם. דומה שבעיקר במאה העשרים עם הפסיכואנליזה, האתאיזם הפילוסופי, מות האידאולוגיות, הפוסט מודרניזם, אנחנו מקבלים אינדיבידואל שאיננו כפוף למהות חיצונית. אולי מכאן נובע סוד ההצלחה ההודי-ניו-אייג'י בתקופתנו: אנשים שכבר נולדו לעולם אנטי-טרנסצנדנטי, ספקני, נטול אידאולוגיות גדולות, כשירים להסתער על "הודו" כיוון שהם נחנכו לתרבות שממילא טבועה בה הפילוסופיה ההודית.
"אדם שירצה לבקר את עמדתי יאמר שאני מייחס למאה השנייה בהודו רעיונות מערביים מהמאה העשרים. אני לא מקבל את ההתקפה הזו. נכון שהיום אנו מצוידים בכלים טובים יותר כדי להבין טקסטים בודהיסטיים, אנחנו יכולים להבין היום נקודת מוצא שמלכתחילה משוחררת מהרבה הנחות שהמערב השתחרר מהן רק אחרי אלפי שנים, בעיקר עיקרון הטרנסצנדנטיות. אני פוגש היום צעירים שמתחנכים על תרבות פוסט-מודרנית ועולם המושגים שלהם משוחרר, לטוב ולרע, ממסורות ישנות וקביעות חיצוניות. וכן, ההתחברות לפילוסופיה ההודית הרבה יותר קלה להם היום. בעבר היו בתרבות המערבית חסמים מושגיים שלא אפשרו את הקרבה להודו והיום, אפילו אם הצעירים האלה לא מבינים את עומק הפילוסופיה, יש חיבור ברור מאוד בין העולם שלהם ובין עקרונות הפילוסופיה ההודית. לכן אני חושב שכן: פוסט-מודרניזם ופסיכואנליזה, הפילוסופיה הצרפתית המכונה הדהקונסטרוקציה (מלשון פירוק) הובילו אותנו להודו".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
