 |
/images/archive/gallery/182/371.jpg רפיק.
צילום: אלי דסה  |
|
|
|
|
| ברגע שנכנעים לו - חיבוק עם גבר הוא ריפוי נטו. רפיק קמחי על המסמוס של שלוש דמויות הגבר לדמות אחת |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
רפיק
4/4/2005 11:12 |
|
|
|
|
|
|
|
כבר שנים אני משתתף בסדנאות גברים. ב"בראשית 2000" מצאתי את עצמי צועד עירום מכוסה בבוץ בשיירה של ציידים נוהמים שיצאה מאוהל הסדנאות בשירה צורמנית שכל שומעיה נעמדו בבהלה. בבומבמלה שנתיים אחר כך החזקתי בפעם הראשונה ביצים של גבר שאינו אני (תחושה משונה) ואז מישהו החזיק את שלי. באיזה בית בבנימינה פעם תופפתי עד שכאבו לי הידיים - המדריכה היתה אישה אמריקאית שנראתה נאצית - וב"שיווה" בשנה שעברה שמעתי בעת לילה
מאוחרת סביב המדורה סיפורי גברים ממולמלים שמתארים חוויות של התעללות מהילדות עד שהלב ששומע נקרע.
אם תשאלו אותי מה מאחד את החוויה הגברית מנקודת מבטו של משתתף ותיק, אומר שזו הניגודיות העזה שנגלית לי תמיד בדרמה של הגבר הבוגר: הפער העצום שבין פגיעות הלב והאשכים לפראיות הצייד העירום. התהום שבין אלימות וקושי ההישרדות בעולם המטריקס לבין רכות ילדותית הזקוקה לחיבוק ואישור. תהום שנמצאת בתוך כל גבר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
יש גם בירות
|
|
|
 |
|
 |
|
רכיכים ודביקים וריקים
|
|
|
 |
|
|
|
"אף פעם לא ראיתי גברים מחזיקים זה את זה, למרות שכל מה שמלמדים אותם זה ללחוץ ידיים וללכת מכות", אמרה פעם ריטה מי בראון. ואכן, פחד של גברים מאינטימיות הוא דבר מדהים. מצחיק אותי להיזכר עד כמה היה לי קשה לחבק פעם גבר. מה שאני זוכר מימי הראשונים מהאשראם של אושו בהודו זה את הרתיעה שהיתה כרוכה בחיבוקים ה"רוחניים" הארוכים עם גברים רכים ו"נוכחים" עלק, שבמהלכם לא ידעתי האם לטפוח לו על השכם, או להתנדנד בעירסול מזויף ומתי לעזאזל הוא יפסיק לנשום לי על הצוואר ונתנתק מהכאילו "מדיטציה" הזאת. אני זוכר את עצמי אז בפונה מנסה עד כמה שיכולתי להימנע מגברים ולהתחבק רק עם נשים. אני זוכר זאת בחיוך, כמה עצוב. כי מבחינתי הריפוי האמיתי התחיל עם הגברים - אולי בגלל שגם את המחלה קיבלתי מהם.
יש לי תחושה שהגבר מצוי בקונפליקט פשוט: מהצד המסורתי השבטי, תפקידו לגונן ולהציב חומות סביב משפחתו, עירו, מדינתו. הגבר הוא המגן, החייל, השומר את פסאדת החמולה. אך למרבה הצער את דמות המגן הוא מפעיל גם נגד עצמו ויוצר חומות והגנות פנימיות עד שנפשו הממודרת אינה חשה את המצוקות של עצמה. אנחנו מזדהים כל כך עם תפקיד השומר עד שאיננו שמים לב שאנחנו מסתירים מעין כל ומעצמנו את העובדה שגם אנחנו נפגעים כל הזמן והפגיעות מצטברות ורק מקשיחות אותנו יותר ויותר ועם השנים הצורך שלנו בכתף, בתמיכה, הולך ומודחק - לפעמים עד סוף החיים. זוהי המחלה ויש לי שם עצוב בשבילה - "להתגבר". הגבר הגיבור רוצה להתגבר על הכאב שלו, להיות יותר גבר - כשאת השאלה "מהו גבר" הוא בעצם מעולם לא נשאל.
והקומי שבדרמה האנושית הזו הוא שדווקא התרופה שיכולה לעזור ולהקל על הרצון להתגבר כל הזמן נראית לגברים הדבר הכי מגעיל. השם של התרופה הוא "להתחלש" ולגבר ממוצע זה צורם את האוזניים. "להתחלש" מזכיר לו את עצמו עומד בוכה בשכונה אחרי שקיבל מכות, זה מזכיר לו הומואים, להתחלש זו השפלה. אם כבר להתחלש אז לא ליד גברים. אם להתחלש ובסבבה ובכניעה מלאה ולעשות מעצמנו סמרטוטים אז רק עם האישה. כי היא לא מאותו כוכב. לגבר ההוא (הממוצע, שוב) הכניעה לאישה אינה פחד כי אם צורך - זה הכי קרוב שהוא ייפגש עם רגש. אמנם חיצוני, אמנם זמני, אבל מבחינתם של גברים רבים הסקס הוא המקום היחיד שבו הם ירגישו אהבה. כל ערוצי הגוף שלהם יזרמו, הם ינשמו עמוק, יחבקו, יינמסו. אבל המין, כמו כל הסמים, מבטיח יותר ממה שהוא מקיים, הוא נותן פתרון זמני, וכשהוא עובר אתה נופל יותר עמוק. ככל שנצרוך עוד ועוד נשים, כן נצליח פחות להתמודד עם מאגרי הרגש הריקים שלנו. אנחנו יוצאים לכבוש, להבקיע, להתגבר אבל אחרי רבע שעה נרדמים רכיכים ודביקים וריקים: שוב נזכרים שאי אפשר להתמלא מלהיות עצמנו בעצמנו. ההפך פה נדרש. ויתור, התחלשות במקום התגברות. אותי הגברים ריפאו. מדריכים גברים, מורים, חברים לדרך שפשוט גילו את זה לפני: שברגע שנכנעים לו - החיבוק הוא ריפוי נטו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ומדיטציה
|
|
|
|
|
|
|
ההומופוב הפנימי עדיין נרתע
|
|
|
|
|
|
|
כבר שלוש שנים שאני מעביר את סדנת שיווה לגברים. לפני ארבע שנים פרסמתי ספרון שנשא כותרת בשם "סודות הטנטרה למיניות גברית חדשה". למתבונן מהצד תיתכן התחושה שאני אובססיבי בעניין גבריות. האמת היא שהלוואי ויכולתי להיות עסוק בכך יותר. כי עם כל כמה שהעיסוק בגבריות מתגמל, ההומופוב הפנימי עדיין נרתע מלעסות גוף של גבר שעיר, ותוך כדי הסדנאות הגעגוע לנשיות רכה ומכילה גובר ללא נשוא. ההומופוב הזה (ינעל אחותו) הוא אולי הסיבה לכך שגיוס גברים לסדנאות גברים היא אחת המשימות הקשות שיש (כמה שקל להביא גברים לסדנאות טנטרה ולפסטיבלי עירום, כן קשה להביא אותם לסדנאות גברים). אבל בסוף כל סדנה כזאת אני שוב נזכר שאין תחליף לאחוות גברים נקייה משיפוט.
יש קטע שקורה תמיד בסוף כל סדנת גברים והוא המסמוס של שלוש דמויות הגבר לדמות אחת. ואסביר: שלוש דמויות עיקריות לו לגבר - אח, בן ואבא. שלושה שמייצגים דרמות שונות לגמרי בחיי כל גבר. דמות האח מייצגת את הגברים שהם בערך בשכבת הגיל שלך. בתוך קבוצה זו נסתובב רוב החיים, בעבודה, בצבא, עם חבר'ה. בתוך הקבוצה נחווה דרמות של היררכיה, כניעה ושליטה, מי למטה מי למעלה, מי קול, מי חנון.
דמות האב מייצגת את כל הגברים שגדולים ממך בדור. הדרמה עם דמות האב היא בדרך כלל מרד מול הערצה. פחד מול כבוד. ובהשלמה אליו, דמות הבן מייצגת את הגברים שצעירים ממך בדור שלם.
חשוב להדגיש שדור אינו רק 20 שנה כי במקומות שהדורות חולפים מהר, כמו בכדורגל או בשבט של צופים, או בבסיס צבאי, פער של דור יכול להיות מזערי ומדריך שיעמוד מול חניך יחווה דרמות של חוסר פירגון ומרד, וביקורת שתופנה אליו כאילו הוא אביו.
הפיצול לשלושת הדמויות מתמסמס חזרה בסדנאות גברים, שבהן אנשים בני 60 ובני עשרים מבשלים יחד, יורים חץ וקשת ומספרים על ילדותם. הפעילות המשותפת (מסע למדבר, כדורגל, מעגלי שיתוף, סדנאות פראיות ועוד), עוזרות לאחד מחדש את דמות הגבר לארכיטיפ אחד פשוט שבו אין מאבקי כוחות ודרמות. הילד והאבא, האח, המפקד והחניך יושבים יחד ומספרים סביב המדורה איך גם הם קיבלו מכות כשהיו ילדים, איך גם הם גמרו מהר, ואתה נשען אחורה ומביט בכוכבים ומבין שהיקום הזה מופלא ומדויק מכל דבר, ושהכל באמת בסדר. באמת בסדר.
פסטיבל שיווה יתקיים בשבוע שלפני פסח, בין ה-14-16 באפריל, באשראם במדבר בשיטים.
|
|
|
|
|
|
| | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
