 |
/images/archive/gallery/168/683.jpg הודי סגפן.
 |
|
|
| המהפכה המדיטטיבית של הבודהה |
|
| תומר פרסיקו עושה סדר בסלט שיטות המדיטציה בהודו, מהאופנישדות ועד למהפכה הבודהיסטית. מאמר בחמישה חלקים. פרק א': הסגפנות כאמצעי לשחרור רוחני |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
תומר פרסיקו
10/4/2005 10:01 |
|
|
|
|
|
|
|
המאחד את כל מסורות המדיטציה, אף אם תבדלנהּ האחת מרעותה באמונותיהן השונות ובטכניקות הספציפיות שלהן, היא הנחת היסוד הבאה: יסודו של הצער, חוסר הסיפוק וחוסר שביעות הרצון שממלאים את חיינו נעוץ בטעות בסיסית שלנו לגבי טבעה האמיתי של המציאות. תפיסה לא נכונה זו של הקיים סביבנו היא זו שגוררת אותנו להתנהגות לא מועילה (כמו הרדיפה אחרי תהילה, עושר, תענוגות החושים וכיוצא באלו) וזו מובילה אותנו, כהובל רחוב ללא מוצא את הדוהר בו להתנגשות בלתי נמנעת, לסבל שבחיינו.
מסורות המדיטציה מסכימות עוד כי לא ידע והבנה אינטלקטואלית, ולא אמונה דתית מספיקים כדי לגאול אותנו מהמצב העגום בו אנו נמצאים, ושלשם השחרור מהטעות היסודית כל כך, שמעוותת ומסרסת את כל קיומנו נדרשים אנו לעשות מעשים. עוד מוסכם שלא רק במעשים כלפי חוץ מדובר (כמו נתינת צדקה, שמיעת הרצאות וכדומה) אלא שנדרשת עבודה
פנימית של האדם על עצמו, על הכרתו. עבודה פנימית זו, עיצובה מחדש, בנייתה מחדש ו/או חזרתה מחדש למצב ראשוני יותר של ההכרה, היא המדיטציה.
בסדרת מאמרים זו אנסה לבדוק שינוי שחל בדפוסי המדיטציה ביבשת הודו, לפני כאלפיים וחמש מאות שנה. מבשר השינוי היה הבודהה, שדחה את שיטות המדיטציה שהיו אז (ואת הפילוסופיות שעמדו מאחוריהן) ככאלו שאינן תורמות להבאת השחרור המיוחל, והנהיג בקרב חסידיו גישה ושיטה שונה בתכלית, הפוכה במובנים רבים, שעשתה לה נפשות במהירות ושהענפים שהתפתחו מגזעה הרחב נמצאים עמנו גם כיום.
ביתר פירוט, בכוונתי להראות את המהפכה התפיסתית שהוביל הבודהה בכל הנוגע לתפיסת השחרור, מהפכה שגררה בעקבותיה מתודולוגיה שונה בתכלית של מדיטציה. מפאת קוצר היריעה אתרכז בעיקר בשינויים הטכניים עצמם, ומהם אשליך במעט על השינוי הפילוסופי-תפיסתי בכללותו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
שחרור מעולם התופעות
|
|
|
 |
|
|
|
הוֶודות הן היצירות הדתיות ההודיות הקדומות ביותר. יש המייחסים אותן לתקופות קדומות עד כדי 10,000 לפנה"ס, אולם רוב החוקרים במערב מגבילים את זמן התהוותן של הודות הראשונות לשנת 1,500 לפנה"ס. הדת בהודו באותה תקופה היתה כזו של מקח ומסחר עם האלים, כאשר כהני הדת, הברהמינים, היוו מתווכים בין פשוטי העם לבין אליהם, ותמורת תשלום היו מקריבים קורבנות בטקסים שהיו אמורים להבטיח את התוצאות הרצויות מהאלים. הודות היוו בעיקר קודקס פולחני בשביל הברהמינים, וספרי חוקים והלכות לגבי המציאות היומיומית.
האופנישדות, שבאו אחרי הוודות (והחלו להיות מועלות על הכתב סביב המאה השמינית לפנה"ס) היו שונות מהוודות הן בסגנונן והן ברעיונות שהטיפו. חדוות הליריקה של הוודה גזה, ואת מקומה תפסה הגות חמורת סבר. זוהי ראשיתה של הפילוסופיה ההינדואיסטית, וזהו הביטוי לשינוי העמוק שחל במושאי העניין של ההודים. מרכז הכובד של המחשבה עבר בסביבות המאה השמינית מהיקום אל המימד האנושי. הסתמן תהליך של נסיגה מהעולם החיצוני וניסיון כיבושו של העולם הפנימי, האישי, ההכרתי. התהליך היה דו-שלבי, כאשר ראשית נזנחה יותר ויותר מערכת הקרבת הקורבנות לאלים והחלה ההתעסקות ברעיונות פילוסופיים מטאפיזיים מורכבים. המטרה עדיין נשארה מוחשית למדי: השגת שליטה על העולם, אך האמצעים להשגת המטרה הופכים עיוניים ומופשטים יותר ויותר.
בשלב השני נזנחה המטרה ורק האמצעי המשיך להתקיים. השגת שליטה על העולם כבר לא היתה בראש מעיניהם של ההודים, ואילו מתוך החקירה הפילוסופית המעמיקה הגיחה ונולדה מטרה חדשה: רעיון השחרור מעולם התופעות.
תחילה הדרכים אל מטרה זו היו רבות: מהתנהגות מוסרית ועד מאמץ אינטלקטואלי, מהתפלספויות ללא סוף ועד סיגופים עזים. בהמשך הושם הדגש יותר ויותר על שיטות ההתבוננות הפנימיות. במקום לכוון את ההכרה אל האלים ושמירתם יעילים על ידי דפוס חוזר חלילה של ליטורגיקה מורכבת, הפנו אנשים את אלומת הריכוז שלהם אליהם עצמם, אל תוך תודעתם, וניסו בעזרת תרגילים מנטליים שונים לממש את מטרתם החדשה.
כך הלכה והתחזקה בהינדואיזם השאיפה למוקשה, לשחרור. השחרור היה מכל העולם הנשלט על ידי חוקיות: מכל הזמניות, מכל האלים, מכל ההנאות והפחדים. המטרה הזו, ראשית, היא פרגמטית ולא ספקולטיבית, כלומר אבוי לה אם תישאר בגדר רעיון אינטלקטואלי בלבד. שנית, אין היא שאיפה אל כל עולם אחר, לכאורה טוב יותר. שוחר השחרור אינו מבקש להפוך לאל או להיוולד לתוך גלגול משופר - הוא מבקש לפרוץ ולצאת באופן מוחלט מתוך מעגל חוקי העולם הכולאים אותו, אותם חוקים דטרמיניסטים שהיוו את הבסיס למערכת הברהמנית של הוודות. לימוד ושינון חוקי הוודות איבד את החשיבות שקיבל בעבר, והדגש בתקופה זו עבר להשגת החוויה המיסטית האינדיבידואלית. מחברי האופנישדות גרסו כי חוויית המיזוג, או ההכרה של הזהות, בין מהותו הפנימית של האדם לבין מהותו של היקום היא השחרור המיוחל, ואילו זה עלה למדרגת ה-Summum Bonum (הטוב העליון) של החיים האנושיים. על כל אדם, אם כן, לשאוף להגיע למוקשה, לשחרור מסמסארה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
התנועה היא בעוכריו של האדם
|
|
|
|
|
|
|
מלחמות טובות לרעיונות
|
|
|
|
|
|
|
בהגיענו אל המאה השישית לפני הספירה, המאה בה כנראה נולד וגדל הבודהה, הודו נראית כסלט דתות גדול. זוהי תקופה של מלחמות גדולות ושל שינויים כלכליים מרחיקי לכת, והנסיבות ודאי הביאו יותר ויותר אנשים למצב של מצוקה, בין אם פיזית או נפשית. עוד ועוד אנשים חיפשו, עם או בלית ברירה, מפלט מהארעיות של החיים ועוגן שייתן להם ביטחון.
אך מלחמות, עד כמה שהן גרועות לבני אדם, טובות מאוד לרעיונות, שיכולים להתרבות בכאוס השורר באין מפריע. בתוך הערב רב של הכתות והזרמים ששרר אז ניתן לאפיין שלוש חטיבות עיקריות: ראשית ישנם עדיין הברהמינים, אותם כהני דת אליטיסטים המעבירים את סמכותם בירושה לבניהם, המקפידים לשנן וליישם את חוקי הוודות ולערוך את טקסי ההקרבה לפנתאון האלים הפוליתאיסטי שלהם. הקבוצה השנייה, בה נמצא רוב רובו של העם, היא תערובת של כתות שונות המערבות ומערבבות את מסורות הוודות עם שלל אמונות תפלות ומנהגים מקומיים. שלישית, מתקיימת קבוצה של מורים אשר אינם ברהמינים, והם נושאי הלפיד של הדרך האופנישאדית. מורים אלו נודדים ביערות, אם לבדם ואם עם קבוצת חסידים (שיכולה להגיע למספר אלפים) ושונים את משניותיהם כמעט לכל דכפין. אלו נקראים עתה שראמנאים.
התנועה השרמנאית היתה תנועה סגפנית, שוללת עולם בכללותה, שלא הבדילה בין מעמדות וקאסטות. תחת הכותרת הזו שכנו כתות לעשרות, כל אחת עם הקרידו (האני מאמין) הפרטי שלה. כאמור, זהו זמן בו אין דת מאורגנת אחת שמושלת בכיפה, והחופש מדוגמה, החופש להעלות ספקולציות תיאולוגיות שונות ומשונות, הוא מוחלט. המעבר בין הכתות או המורים היה חופשי ונחשב ללא יותר מאשר מעבר משיטת אימון עצמי אחת אל רעותה, כמעט תמיד בדרך למטרה המשותפת - המוקשה. כמעט כל הכתות הדתיות וזרמי הפילוסופיה מסכימים ביניהם באותה תקופה על שתי הנחות יסוד: שיש רמת קיום גבוהה או טובה יותר מזו הנחווית בחיים ה"רגילים", וכי רמת הקיום הזו היא המטרה והתכלית העליונה של חיי האדם. הוויכוח הוא בעיקר על הדרך להגיע אל מטרה זו.
זהו זמן פורה מאוד לפילוסופיה ההודית, כאשר כמעט כל ההתחלות של הזרמים העיקריים בה, הן האורתודוקסים והן ההטרודוקסים, הנצו אז לראשונה. בתקופה זו נכתבו האפוסים ההודים המפוארים: הראמאיאנה והמהאבראתה (וכמובן הבהגווד-גיטה, כחלק מהאחרון). אפיון מרכזי שלה, לבד מריבוי האמונות והדרכים, והניידות הגדולה ביניהם, הוא העלייה המתמדת, בקרב אותן אמונות חדשות, בנטייה לסגפנות.
הסגפנות עצמה לא היתה רעיון מקורי של אף אחת מהכתות החדשות, אך ניצוץ האידיאולוגיה הסגפנית שהיה חבוי בוודות ובאופנישאדות נהיה לפתע להבה גדולה, המכלה בדרכה כל צורה אחרת של חיפוש עצמי. באופן כללי, נקודת המוצא של הסגפנים היתה שהשינוי, התנועה, היא בעוכריו של האדם ועל כן יש לעשות הכל כדי לא לנוע, חד וחלק. התרגול מתחלק עתה לשני רבדים, חיצוני ופנימי, כאשר ברובד החיצוני נכללו סוגי תרגילים כגון עמידה במשך חודשים ואף שנים, נשיאת היד למעלה ללא הורדתה לעולם, ואף ניסיונות פשוט לא לנשום; וברובד הפנימי הדגש היה על הפסקת כל הפעילות המוחית, לעתים תוך כאבים עזים. בהתחשב בדעה הרווחת בתנועות אלו, שהשינוי הוא הרוע עצמו (או אפיונו העיקרי של החומר, שהוא הרוע עצמו), אין מנהגים אלו צריכים להפתיע אותנו. מה שכן מפתיע אותנו הוא התנגדותם של הבודהיסטים הראשונים (רובם) לתרגולים אלו. זהו המהפך שהנהיג הבודהה: הגבלת החומרה של הסגפנות הגופנית, והפיכת כיוון המדיטציה מדחייה - לקבלה. בכך, כמובן, נעסוק בהמשך.
בחלק הבא: הקרקע ההינדואיסטית הפורה עליה גדל זרע המהפכנות הבודהיסטי.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
