 |
/images/archive/gallery/273/681.jpg איש פוסע אל עבר האור.
 |
|
|
|
|
| מניפסט אנונימי למחפש הרוחני של הזמן הזה. חלק חמישי: איבוד האינסוף והכניעה המוחלטת |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אנונימי
11/4/2005 11:48 |
|
|
|
|
|
|
|
כהמשך למסורת ארוכה של טקסטים העוסקים באדם וביחסי הגומלין בינו ובין הקדוש, גם הטקסט הזה התגלגל לידינו ללא מחבר (במקרה זה קסמי הדואר האלקטרוני החליפו את הרומנטיקה שבמציאת גווילים עתיקים במערה). אחרי התלבטות קצרה, הבהירות, הדיוק והעוצמה בהם הוא בורא את מילותיו שכנעו אותנו לתת לו במה. הנה הוא בשישה פרקים.
מדוע ל"אני" יש רצון בלתי נדלה? מדוע חיי האורגניזם התופס את ה"אני" כקבוע ומוחשי הינם מרדף חסר סיכוי ותקווה לסיפוק רעב ללא סוף?
לפני שהתקבע על מרכז גרעיני של זהות, היה האורגניזם במיזוג מושלם עם עולמו. מפני שלא היה "אני", גם לא היה אחר. לא היתה כל שניות. לא היתה הבדלה, הפרדה. הכל אחד. העולם לא היה "שלו", מפני שהאדם לא הרגיש עצמו כ"מישהו", אך מאותה סיבה גם לא היה "לא שלו". האדם חי את חייו בהרמוניה מלאה עם סביבתו. האדם חי את חייו בהווה. האדם חי בפשטות. לא היתה קנאה. לא היתה שנאה. לא צער, לא מועקה, לא לחץ, לא דאגה. ודאי שהיו חולי ומוות, אך הם לא היוו בעיות. האדם לא התייחס אליהם כאל דברים "רעים". האדם לא התייחס אליהם כאל "דברים" בכלל. ממוזג עם האינסוף, נישא על הזרם הגדול של החיים, האדם הוא עולמו. האדם הוא היקום. האדם הוא האחד.
איך לא ירעב ללא סוף, כאשר נגזל ממנו האינסוף? איך לא יבקש תמיד עוד, כאשר ממעמקים עולה ההכרה כי זו זכותו הטבעית ביותר, כי זוהי צורת הקיום הבסיסית והראשונית ביותר? האדם, הזוכר בתוך תוכו את היותו האינסוף, תמיד ישאף אליו. האדם במצבו המצומצם, כאשר הוא מזהה עצמו עם ה"אני", לא יוכל לחמוק מהרגשת הריקנות, מהחוסר המקנן בו ומהרצון למלא את עצמו. האדם תמיד ישאף לחזור למצב בו היה לו הכל. האדם תמיד ישתוקק
לשוב להיות האינסוף. ה"אני" המוגבל ינסה לעשות זאת על ידי צבירה של רכוש ומעמד, אך ברור ששום הישג לא יהיה גדול מספיק. שום "דבר" לא ישווה לאינסוף.
האדם מונהג ה"אני" יבקש להחזיר לעצמו את העולם על ידי רכישה הדרגתית של חלקים ממנו, חלק אחרי חלק. ברור ששיטה זו לעולם לא תצלח. הניסיון לצבור פריטים רבים מספיק כדי להשביע את יצר ה"אני", נידון לכישלון. זאת לא רק משום שבלתי אפשרי בפועל לרכוש כמות אינסופית של "חלקי עולם". גישה זו תיכשל תמיד מפני שהאינסוף אינו פשוט אוסף של חלקים רבים. אינסוף אינו המון פריטים, במידה כזו שאין להם סוף. האינסוף אינו מורכב כלל מפריטים. האינסוף אינו כלל אוסף של חלקים. האינסוף הוא הוויה ברמה אחרת לחלוטין. האינסוף אינו הבדל כמותי ממצב האדם מונהג ה"אני". האינסוף הינו הבדל איכותי ממצבו. האינסוף הינו ההבדל האיכותי. אין כלל לחפש את האינסוף בתוך שלל של פרטים, אף אם הוא גדול לאין שעור. האינסוף אינו בפרטים. האינסוף הוא בדיוק סיום הפרטים - סיום ההתפרטות. האינסוף הוא חסר חלקים. האינסוף הוא האחד. לכן אין סיכוי לאדם מונהג ה"אני" להגיע לאינסוף על ידי צבירה של "דברים", יהיו אלה החפצים הנהדרים ביותר, הדרגות החברתיות הגבוהות ביותר ומהכמויות הגדולות ביותר. האינסוף אינו בפרטים, הוא מעבר להם. הוא באחד. הוא האחד.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
האדם בשליטת ה"אני" נמצא בסחרור קיומי תמידי. מצד אחד רוצה לחזור למקום ממנו בא, רוצה להרגיש שוב את אינסופיותו; מצד שני, בהיותו נשלט על ידי "אני" סופי ומפני שהוא משתמש לצורך הכרת עולמו במושגים והגדרות מוגבלים, אותם הוא תופס כאמת היחידה, האינסוף לעולם יחמוק ממנו. האדם נפל לתוך מעגל קסמים: הוא שואף לאינסוף אך כלוא בתוך העולם הסופי; הוא רוצה את השלם אך אינו יכול שלא לראות חלקים; הוא משתוקק להיות הווה אך קופץ חסר ישע מן העבר לעתיד ובחזרה; הוא רוצה אחדות אך מסוגל לחוות את העולם רק כאוסף של הפכים; הוא מוצא רק ריבוי, כאשר הוא זקוק לאחד.
האדם נמצא במלכודת: הוא נושא עיניו לאינסוף, אך אינו מוכן בשום אופן לוותר על המעט שיש לו. האדם נאחז בדאגה רבה במציאות המרוסקת שבחלקו, בחושבו שאם יוותר גם על זה יוותר בלא כלום. כמו קוף אשר אינו מוכן לפתוח את ידו ולשמוט את שללו כדי שיוכל לברוח גם כאשר הוא רואה את הצייד מתקרב, אוחז האדם בכפייתיות את מלוא חופנו העלוב - אוחז בחרדה ואינו מודע לכך שרק אם יעזוב, ירפה, יפַתח, יזכה לחופש אמיתי, ולעולם כולו. האדם מונהג ה"אני" מסרב להבין שרק אם יוותר על מושגיו המובנים, בכללם מושג ה"אני", יזכה לאינסוף. רק אם לא יהיה ברשותו דבר - יהיה לו הכל. רק כאשר יאמץ את הכלום - יקבל את היקום כולו. רק כאשר תמות האחיזה ב"אני" - יחיה האדם.
האדם נדרש להיכנע באופן מוחלט. האדם נדרש לשמוט את כלי נשקו היחידים והעלובים במלחמת הקיום שלו: מושגיו, דעותיו ושיפוטיו על העולם. האדם נדרש להרפות מההגדרות, מהתבניות, מהחלוקות, מהדעות הקדומות אשר שולטות לחלוטין בשכלו. האדם נדרש להפסיק לאחוז במחשבותיו כמבטאות את האמת היחידה. האדם נדרש להיפתח לאפשרות ולקיום של מציאות אחרת, חדשה, שונה מכל מה שהכיר מאז ילדותו. האדם נדרש להביט נכוחה בהווה, לבדוק בקשב רב את הקורה סביבו. האדם נדרש להיות כן בצורה בלתי רגילה - כן עם עצמו, ראשית, וכן עם כל אשר סביבו. האדם נדרש לעמוד במקום, להשקיט, להתבונן. האדם נדרש לראות. האדם נדרש לוותר על ה"אני" - לוותר על מה שהוא מרגיש וחושב שמהווה אותו עצמו. האדם נדרש להיכנע באופן מוחלט.
איך? פשוט כך. האדם המודע למצבו העגום מצא שיטות שונות להיחלצות ממנו: מערכות אמונה מסועפות, פעולות ריכוז מגוונות, מעשי התרגשות מכוונים, מצבי התלהבות קיצוניים, תפילות, תעניות, זמירות, בכיות, התבוננויות, התכנסויות, התנזרויות, התאהבויות. הכל לשווא.
כל פעולה שעושה האדם מונהג ה"אני" מונהגת, כמובן, אף היא על ידי ה"אני". כלומר, האורגניזם האנושי התפוס באשליה שקיים מרכז מוחשי וקבוע, מתמשך לאורך זמן ובלתי משתנה של זהות, מרגיש וחושב גם שכל פעולותיו והפעולות הקורות לו - באות מאותו המרכז ועל אותו המרכז. לאדם השבוי בתפיסה שה"אני" קיים כמציאות אמיתית אין אפשרות אחרת אלא לראות את כל חייו כמרוכזים סביב אותו ה"אני", כלומר שהכל משפיע עליו או, לחילופין, מושפע ממנו. ה"אני" לא מסוגל לבטל את עצמו וכאמור, הוא אף מבקש להתמיד בקיומו לנצח, בעזרת דפוס המנגנון הפועל שמהווה אותו. כך ה"אני" ינצל כל פעולה, כל עשייה למען ביסוס מעמדו, כלומר חיזוק ההרגשה באורגניזם שה"אני" הוא אכן ישות קיימת, קבועה ובלתי משתנה שאכן שולטת על חיי האדם, על כל היבטיהם. על כן, גם האדם אשר הבין בצורה שכלית (להבדיל מהטמעה של העניין והבנתו העמוקה) את אופן פעולתו ההרסני של ה"אני", את הטעות שבתפיסתו כמוחשי ואת הסבל הבא בעקבותיה, אינו יכול למעשה לעשות דבר כדי לרפא עצמו. כל פעולה שלו תיתפס כפעולה של ה"אני" ובכך רק תפעל לחיזוקו. כל מעשה שיעשה יורגש על ידי האורגניזם כבא מתוך ה"אני" ובכך רק יעשה להעצמתו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האדם לכוד בתוך מעגל קסמים בו כל דבר שיעשה יביא לחיזוק סורגי תא כלאו. האדם שבוי בתוך לולאה אכזרית אשר בה, כאשר נעים לכיוון מסוים, ניתן רק לחזור שוב ושוב אל אותה הנקודה, עייפים ומתוסכלים יותר. כל פעולה המבקשת להשיג תוצאה מסוימת מעבה ומגבה את הרגשת ה"אני". כל עשייה אשר שמה לה תכלית נחווית כאילו היא יוצאת מן ה"אני" ובכך שוב נותנת לקיומו המדומה גושפנקה. שוב, אף אם ינסה להיאבק ב"אני" רק יגרום לו להתחזק - זאת משום שמי הוא הנאבק ב"אני" אם לא אותו "אני" עצמו? מיהו זה הרוצה להיפטר מה"אני" אם לא שוב ה"אני", ושוב מאותם מניעים צרים ואנוכיים בהם הוא מתאפיין, קרי הפסקת סבלו והבאת הנאה אל עצמו? ה"אני" לוקח בעלות על כל שאיפה ועל כל פעולה, וכמובן שגם על שאיפה יומרנית כמו ביטולו למען השחרור המוחלט. זהו ה"אני" שרוצה, שמשתוקק בכל מאודו להוריד מעל האורגניזם, מעל עצמו, כפי שהוא תופס את המצב, את העול שלו, להיפטר מהצער שהוא מביא. האדם מונהג ה"אני" שמבין את מצבו מבקש להיפטר מן ה"אני", אך המבקש, מפאת תפיסתו המוטעית, אינו אחר מאותו ה"אני". ה"אני" מבקש להשתחרר מן ה"אני" ובכך רק מחזק את ה"אני". יוצא שכל פעולה בחיי האדם מונהג ה"אני" דומה לתזוזה בתוך חול טובעני - מה שלא תעשה, תשקע עמוק יותר. עמוק יותר עם כל עשייה, עם כל פעולה.
על האדם להיכנע כניעה מוחלטת למצב. על האדם להשלים השלמה כנועה עם עולמו. על האדם לקבל קבלה שלמה את עצמו.
כניעה זו חייבת להיות כנה לגמרי, חייבת לבוא בצורה טבעית מתוך האורגניזם. הכניעה הזו יכולה לבוא רק מאליה, כאשר היא צומחת מתוך האדם בחוסר מלאכותיות. זו אינה יכולה להיות כניעה שכלית. זו אינה יכולה להיות כניעה אשר יש לה תכלית. כניעה למען משהו, כניעה שיש לה מטרה יכולה, שוב, רק לחזק את ה"אני" ולעולם לא לתרום לשינוי מעמדו בעיני האדם. על האדם לוותר על מושגיו כאמיתות קבועות של המציאות ובכלל זה לוותר על ה"אני" כ"דבר" מוחשי. וויתור זה אפשרי רק כאשר הוא בא לא מתוך ה"אני", כלומר לא מתוך כל פעולה מכוונת של האדם, אלא בצורה אורגנית כדרך של התפתחות טבעית של האורגניזם. כך האדם אינו יכול להחליט להיכנע. האדם, אף אם הוא יודע שרק כניעה תביא לשחרורו אינו יכול "לעשות" אותה, אינו יכול להיכנע. כל כניעה מכוונת תהיה למען משהו ולכן תצא מן ה"אני". הכניעה חייבת לבוא מעצמה. פשוט לקרות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
