 |
/images/archive/gallery/291/504.jpg תרנגול.
 |
|
|
|
|
| תרנגול, כלב או עיט - טלה בר מנסה להתחקות אחר דמותו המיתולוגית של הגבר |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
טלה בר
18/4/2005 14:26 |
|
|
|
|
|
|
|
באגדה התלמודית אומרים עליו שהוא "העז שבעופות", ובפתרון חלומות נאמר כי מי שחולם עליו בלילה יהיה לו בן זכר; בספר החלומות כתוב שהוא מהווה סמל "מיני בבירור", ואפשר להתייחס אליו כאל "גבר צעיר, גאה ושוחר מדנים". אין ספק שמי שמצוי בעניין הכיר כבר את התרנגול, המכונה "גבר" בעברית. מוצאו בהודו, וקיים אצלו הבדל מובהק בין הזוויגים: הזכר צבעוני ובעל כרבולת אדומה כמו כתר שירד מהשמש, והנקבה חומה בצבע האדמה. אבל אף כי התרנגול הוא "גבר", כפי שאומרים לנו המקורות, הנקבה איננה "גברת" או "אישה"; ובכל זאת באנגלית, כל זכר בעופות הוא Cock כשמו של התרנגול, וכל נקבה - Hen, כשמה של התרנגולת.
השנה היא שנת התרנגול לפי האסטרולוגיה הסינית, ומסתבר שהסינים העריכו מאוד עוף זה. במיתוס הסיני מסופר על תרנגול השמים שנמצא בכלוב שבהר ניצת האפרסק; מאחר שבמיתוס אחר נאמר על האפרסקים שהם קשורים באלמוות, הסיפור יוצר קשר כזה גם עם התרנגול. נאמר על תרנגול השמים שנוצותיו זהב וקולו מחריד שמים וארץ, הוא אבי כל התרנגולים ומדי בוקר הם עונים לו ומעירים את בני האדם לעמל יומם. את ילידי שנת התרנגול מציינים הסינים כזריזי מחשבה ומעשיים ובעלי תושייה, מעדיפים להסתמך על הניסיון מאשר לקחת סיכונים מיותרים. הם בעלי אבחנה דקה ושמים לב לפרטים, ישרים ביותר ואוהבי שלמות. הם משתדלים לשלוט בסביבתם ומקפידים על הופעתם החיצונית. כך, מבחינה מנטאלית, קשור התרנגול בסמליות הרציונלית של השמש.
גם המיתולוגיה היוונית מקשרת את התרנגול עם סמליות השמש. מסופר כי כאשר רצה האל ארס לשכב עם אפרודיטי, הוא הפקיד אדם בשם אלקטור, או אלקטראון - מלה שמשמעותה ביוונית "תרנגול" והיא קשורה בביטוי "לשמור מפני" - כדי להשגיח בדלת מפני בעלה הפסטוס. האיש נרדם בשמירה, ואל השמש הליוס גילה את הנאהבים בשעת פעולה וסיפר על כך לבעל הנבגד. כעונש על רשלנותו,
הפך השומר השלומיאלי לתרנגול, שתפקידו להעיר את הישנים עם שחר. התרנגול היה מקודש לאפולו כאל השמש אבל היה קשור גם באסקלפיוס, אל הרפואה השוכן בשאול, שהיה בנו של אפולו מהנימפה קורוניס (גרייבס מייחס את השם הזה לאלה אתיני, אשר בתור אלת החכמה היה העורב, "קורונוס", מקודש לה כאחראי על הנבואה). כך מתקשר התרנגול גם עם השמש, גם עם ההשכמה, וגם עם נבואת השאול.
התחייה מתייחסת לא רק לפעולה הנעשית לאחר המוות, אלא היא מסומלת בזריחה בכל בוקר של השמש, לאחר שגוועה בערב הקודם. מבחינה זו, נחשב התרנגול אצל האורפאים כעוף התחייה; לעתים אפשר לראות בראשו של עוף החול, הוא הפניקס הנשרף ושב לתחייה חליפות, ראש של תרנגול במקום ראש הנשר, או העיט, המקובל.
אין כמעט מיתולוגיה שבה אין לתרנגול תכונות זכריות כמו אומץ ועמידה על המשמר, להט וגאווה, ואצל הסינים הוא מביע את יסוד היאנג הזכרי וסמל המלחמה. אצל הנוצרים הוא לוחם נגד כוחות האופל, המצרים מייחסים לו ערנות וצפייה מראש, וביפן הוא קורא למתפללים למקדשים. קריאתו עם זריחת השמש מבריחה את השדים והרוחות הממלאים את הלילה ומסכנים את האדם, בהתאם למיתוסים של עמים רבים.
כמו בעלי חיים אחרים, גם את התרנגול מציינים חוקרים מסוימים כמייצג את "רוח הדגן", במיוחד באזורי אוסטריה וגרמניה ובמזרח אירופה. נאמר עליו שהוא יושב על האלומה הנקצרת אחרונה, וכשקוצרים אותה אומרים, "עכשיו נבריח את התרנגול", ולאחר מכן, "עכשיו נתפוס את התרנגול". סיום חג הקציר מכונה "תפיסת התרנגול", והבירה המוגשת באותה הזדמנות היא "הבירה של התרנגול". זיהוי התרנגול עם הדגן הוא אחת הצורות של הופעתו כגיבור השנתי הקשור בעונות השונות של השמש.
מעניין שאף אחת מתכונות אלו של התרנגול אינה מתייחסת אל התרנגולת, הנחשבת לציפור אימהית וסמל הפריון, כפי שהולם את אופייה הבולט.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
חיי כלב
|
|
|
 |
|
|
|
הכלב הוא בעל החיים הראשון שבויית בידי האדם, וזה ששונה בידיו לאין סוף מבחינה גנטית. הכלב ליווה את המתיישבים הראשונים באוסטרליה לפני כ-50,000 שנה, שם חזר לחיי פרא בדמות הדינגו (אף כי יש לציין שלא היה ידוע אצל מתיישבי אמריקה הקדומים). הוא נחשב לידידו הקרוב ביותר של האדם מבין כל שאר בעלי החיים, אבל התכונה הבסיסית שנותרה אצלו לא שונתה ואולי אינה ניתנת לשינוי, וזהו הדמיון המוחלט בין זכרים לנקבות בהופעתם החיצונית. לעומת התרנגול, שאצלו יש הפרדה משמעותית בין הזוויגים, אצל הכלב אין אבחנה בולטת שכזאת; אם אין מסתכלים לו בין הרגליים, אי אפשר לדעת אם זה זכר או נקבה. זו אולי הסיבה שגם במשמעותו המיתולוגית אין הבדל בכך אם מדובר בכלב או בכלבה.
מבחינה בסיסית הכלב קשור בשאול, אולי – כפי שאומר גרייבס – בגלל נטייתו לאכול פגרים, כפי שעשו הכלבים לאיזבל התנכית; ובעיקר, אולי מפני שהוא נובח לעומת הלבנה, כמצוייר בקלף הטארוט של הלבנה, המסמלת את בית המתים. זיהוי בולט בין כלב לכלבה הממלאים תפקידים דומים מופיע בין אנוביס המצרי (הנחשב לעתים גם לתן, הקרוב לכלב מבחינה זואולוגית) לבין קרברוס היווני שומר השאול, עליו נאמר שהוא מייצג את דמותה של המכשפה היקטי כאלת המוות; כלומר, הכלב קרברוס עשוי גם להופיע בדמות כלבה. ביהדות מופיע הכלב בדמותו של סמאל, שהוא התגלמות השטן, וגם בדמותה של אשתו לילית, אלת השאול הבבלית הקדומה שהפכה למכשפה ביהדות. תיאורים אחדים מופיעים בספרות היהודית של זוג הכלבים השחורים האלה, המאיימים בנביחה חסרת קול על מי שאיתרע מזלו להיתקל בהם. אל הדמות הזאת מתייחס גם עגנון בספרו "תמול שלשום", שם מייצג הכלב בלק כוח על-טבעי, המופיע בדמויות רבות ושונות בספר, ובסופו של דבר גורם למותו של הגיבור, יצחק קומר.כלב היה בן לווייתו של אסקלאפיוס אל הרפואה שמקום משכנו היה בשאול, ושל המלאך רפאל בספר החיצוני "טובית", ונאמר עליו שהוא שימש כשומר הגבול בין החיים למוות.
אצל הסינים מופיע "כלב השמים" האחראי לליקוי לבנה מאחר שהוא מנסה לבלוע אותה. בסיפור אחר נאמר עליו שהוא מסתיר את הירח ואת השמש וזולל ילדים קטנים.
כלב, זאב, או כלבה לבנה מוזכרים גם הם כמציינים את רוח הדגן. אחד הכלבים המפורסמים בספרות הוא "פנג (="ניב") הלבן" של ג'ק לונדון, המקשר מבחינה זואולוגית בין הכלב המתורבת וחיי הציביליזציה האנושית לבין הזאב הפראי. זוהי, אולי, אחת הסיבות שכלבים הוכתרו לאות כבוד בחגה של דיאנה הציידת, הקשורה גם היא בלבנה. אחד הסיפורים הבולטים על ארטמיס, מקבילתה היוונית של דיאנה הרומית, הוא זה על אקטיאון הצייד שראה אותה מתרחצת עירומה בנחל; האלה הפכה אותו לאייל וגרמה למותו בשיני כלבי הציד שלו עצמו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נתיב לנשר בשמים
|
|
|
|
|
|
|
בעל חיים בעייתי מבחינת הופעתו המיתולוגית כזכר או נקבה הוא הנשר, הנחשב בארצנו ל"מלך העופות" מפני שהוא הגדול ביותר ביניהם. "נשר" הוא שמו העברי של העוף, שצווארו עירום מנוצות ונראה כאילו נשרו. (בגלל היותו אוכל נבלות, עובדה המאלצת אותו לתחוב את צווארו לתוך הפגר, הוא שומר כך על ניקיונו). אבל גם בשפתנו וגם בפרשנות המיתוסים האירופים נוצר בלבול בעקבות תרגום התנך לשפות אלו, בין הנשר כעוף הגדול ביותר באזורנו, לבין מה שמכונה כיום "עיט". המילה "עיט" התנכית מתארת למעשה כל עוף דורס ה"עט" על טרפו ואינו אוכל נבלות (אף כי בסיפורו של אברהם היה זה עיט ש"ירד על הפגרים"). אצל שני המינים דומים הזוויגים מאוד בצורתם, אף כי לרוב הנקבה גדולה מעט מהזכר.
מבחינה מיתולוגית, קיימת אבחנה מוחלטת כמעט בין העופות השונים, הקשורה גם בהבדל בין-מגדרי: העיט מייצג את הזכר בעופות, הוא מלך השמש הפורח אל השמים לאחר קרבנו השנתי; כך קרה, למשל, לחלו-חלאו-גיפס הוולשי. הנקבה לעומת זאת היא הנשר אוכל הפגרים, המייצגת את האלה-האם, מלכת העולם האחראית על כל מערכת החיים והמוות. כאוכל נבלות, סימל הנשר את יסוד הניקיון והטוהרה המיטיבים עם העולם.
במצרים הקדומה היתה אלת הנשר מות; דמות זו, שמשמעותה "אם", הופיעה בציון שמה בכתב החרטומים. מות היתה אלוהות מורכבת, אישתו של אמון-רע, אל השמש המושל בשמים, שפיקחה על פולחני המתים; היא הזדהתה לעתים עם האלות חתחור, ניית (אותה מזהה גרייבס עם אתיני וענת), ונכבית. בתור אלה-אם הופיעה מות גם כאיזיס המציינת אימהות ואהבה מגנה, כי זוהי ביסודה סמליות דמותו של הנשר (אותה לקח לעצמו האל היהודי כאשר דחק את מקומה של האלה הגדולה והפך בעצמו לדמות אוהבת של אם). האגדה התלמודית מספרת כי בניגוד לכל העופות הנושאים את גוזליהם בין הרגליים כדי לשומרם מפני עופות אחרים, הנשר נושא אותם על גבו; הוא מפחד רק מחצו של האדם, וחושב שמוטב שהוא ייפגע מאשר גוזליו. עוד נאמר כי, כאשר היעל יולדת היא מפקירה את בניה ליפול מראש הסלע, והנשר נשלח להציל אותם ממוות, מאחר ש"הנשר רחמני על בניו" - בניגוד לעורב שהוא אכזרי על בניו (העורב, כפי שנאמר, היה סמלה של אתיני כאלת המוות).
אבל הנשר הוא גם סמל מלכותה של האלה, ומופיע ככזה בשתי צורות. אחת היא בכנפיה של אלת הניצחון היוונית ניקי, שזוהתה עם אתיני אלת המלחמה; השנייה היא בכנפיו של הספינקס שהיו לו פנים ושדיים של אישה ומלכותו התבטאה גם בכפות רגלי הארי שלו. הספינקס היה כפי הנראה האב-טיפוס של הכרוב, המופיע בפסלים עם פנים של אישה, אבל התנך מתייחס אליו כאל זכר, כפי שמשתמע מתיאורי המרכבה של יחזקאל; ובספר דניאל פרק ז' מופיע אריה בעל כנפי נשר כמסמל עוצמה על-טבעית.
הבלבול הגרוע ביותר התרחש דווקא בספרי המיתולוגיה המתורגמים לעברית, שם חשובה האבחנה בין שני העופות הדורסים, גם בגלל התכונות הבסיסיות, המבדילות בין הנשר בדמות הנקבה-האם אוכלת הפגרים לבין העיט שהוא טורף בעיקרו, המגלם את נציגו של אל השמש. כל הנשרים הנזכרים בספרי המיתולוגיה המתורגמים לעברים, המתייחסים לאירופה, למזרח הרחוק או לאמריקה הם עיטים, למעשה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
במיתולוגיה ההודית, למשל, עליה מסופר בספרה של אופירה גמליאל "שיווה ביער האורנים", מוזכרת דמותו של גארודה, רכבו של האל וישנו, עליו נאמר שהוא מלך הנשרים; אך גארודה, למעשה, הוא מלך העיטים. בדומה לכך נזכרת במיתולוגיה הסינית קבוצת הכוכבים "נשר" ששמה צריך להיות "עיט". אם זוהי אותה קבוצת הכוכבים הידועה מהמיתולוגיה הרומית, הרי שהיא מציגה את דמות הנשר אקילה (שמשמעות שמו לפי השיטה הזואולוגית המודרנית היא "עיט" וממנה, כפי הנראה, נגזרה המלה האנגלית (Eagle).
אל הפריון הבבלי שהיה קשור בסערות היה בעל ראש עיט כפול; בהקבלה, גם אצל האמרינדיאנים, כמו בעולם הישן, היה העיט קשור גם ברוחות וגשמים, גם באירועי מלחמה, וגם בשמש. טקסים רבים נערכו לכבודו, ומלבושים שכללו נוצות של עיט. ראוי לציין שגם העוף הלאומי של האמריקאים המודרניים, המכונה בעברית מרושלת "נשר קרח", איננו נשר ואפילו לא עיט רגיל אלא עיטם - עיט הים השולה דגים ואוכל אותם.
לסיכום, אם אנחנו רוצים לא רק להשתעשע בסיפורי מעשיות כשאנו קוראים את המיתוסים הקדומים, אלא גם להבין את משמעותם וכוונתם, יש לעשות את אותן אבחנות שעשו הקדמונים. במקום שחשוב ההבדל בין הזכר לנקבה - כמו אצל התרנגול - ראוי לציין אותו; במקום שחשוב להבחין בין המינים הזואולוגים השונים (כמו, למשל, בין ארנבת לשפן), ראוי לעמוד על ההבדלים ולא לערבב בין עיט לנשר, בייחוד כאשר מתלווה לאבחנה זו גם אבחנה זוויגית, ויש לראות בנשר את הדמות הנקבית האימהית הקדומה ובעיט את הדמות הזכרית התוקפנית, כפי ידעו הקדמונים לעשות במיתוסים שלהם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחברת
|
|
|
|
|
|
|
טלה בר עוסקת בקשר שבין מיתולוגיה לספרות. סיפורים ומאמרים נוספים שלה ניתן למצוא בכתב העת הספרותי ליטרטורה ובבמה חדשה. היא ילידת 1934.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
