 |
/images/archive/gallery/296/527.jpg דוד מיכאלי.
 |
|
|
| הציר היסודי של עשרת אלפי הדברים |
|
| הטאי צ'י, ששורשיו בהגות המזרח הרחוק, יכול להתייצב היום ליד שדות תודעתיים כמו מוזיקה ומתמטיקה. דוד מיכאלי על טאי צ'י צ'ואן ואמנות |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
דוד מיכאלי
28/4/2005 17:26 |
|
|
|
|
|
|
|
מוחלט ועילאי
יש מאין נצחי
הורה נוכחות והעדר
בתנועה מתבדל
בדומם הוא ניתך
כתבי המופת, וואנג טסונג יואה.
המפגש עם גופו ומהותו של אדם אחר הוא אחד הדברים המפחידים ביותר. פחדים מפגיעה מצד אחד ומדחייה מאידך, נאספים למסך שומר שאין דרכו מעבר, אפילו במגע פיזי. מול המסך החוצץ ביני לבין האחר מתחולל ריקוד קבוע של הרגלים, נימוסים ותבניות התנהגות שיכולות להתפרש כהתנשאות וניכור, תוקפנות, הכנעה, חנופה, הסכמות, וגם חום, קבלה ומצגות של אהבה חובקת. משמעות כל אלו בהתחוללם היא פחד מוות.
אמנויות הקרב מנסות במוצהר להבקיע פתח במסך הזה במטרה
להגיע לתקשורת מושלמת ולפרוץ את תבניות ההתנהגות תחת המשקל הכבד של הישרדות וחיים ומוות ובאמצעות תרגול אינסופי.
האם ניתן לפרוץ פתח במסך? התשובה חיובית. לכל אדם מכל תחום ישנה איזו חוויית יסוד מודחקת או חשופה שבה תחת מצב חירום אמיתי נפלו מסכי ההרגל והציפיות, האלטרנטיבות תמו כולן ונותר רק הרגע עצמו. זהו מקום מוזר שבו נוכחת דממה ערה ושם נלקחת החלטה כל שהיא בשוויון נפש מוחלט. זהו מקום מפחיד וכאשר איננו רוצים להיות ערים אנחנו מסתלקים ממנו ברגע שאנחנו יכולים. בכל אמנות זהו המקום שאליו אנחנו רוצים להגיע וכרטיס המעבר שלנו לשם הוא תשומת לב מלאה.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
בכתבי המופת נאמר: ''יש הרבה אמנויות קרב, למרות השוני בסגנון, ברובן המכריע הן אינן חוצות אל מעבר לחזק המכריע את החלש האיטי המקבל את הדין בפני הזריז. החזק המביס את החלש והידיים האיטיות המוותרות לזריזות הם כולם תוצאות של יכולת מולדת ולא של מיומנות נלמדת".
הרגל, חיקוי והכרח הם דפוסים שאנו פועלים לפיהם בחלק נכבד מעשייתנו. אולם הם כרוכים בסוג של עיוורון. אולי מי שמצליח לחרוג מדפוסים אלו יכול להחשיב את עצמו כער.
האוטומציה של ההרגל, הריכוז המעוור של החיקוי המדויק, והבעת הפחד המשתק של ההכרח הם שלושה דברים המטילים אותי מיד אל נתיבי תחושה ורגש המותווים ומובנים על מצע קמאי בדינמיקה קמאית, ואל מבנה הנתיבים שצימחתי בעצמי בחברה ובסביבה שבה גדלתי.
טבועים בנו תפקודים יסודיים כמו טריטוריה, אגירה, היררכיה, התרבות. בתבנית אחרת באה לידי ביטוי תחושת הלהקה, התגובה לסכנה או לטרף וההתגודדות, טיפול וביטוי גופני, משפחתיות וזיהוי. אין אנו יכולים להימלט מדברים אלה משום שהם אנחנו. פעולות מתוך הרגל, חיקוי והכרח מייצרות ומכילות דגם של מתחים ותפיסות של שרירים ואיברים שמהווים שיקוף פסיכי ומנטלי של אישיותנו ותפיסתנו.
החיקוי הוא מכשיר למידה תורשתי המובנה בנו לצורכי גדילה, שמירת מבנה, שכפול. אני מחקה את הוריי, את החבר הדומיננטי, את המורים שלי, את כוכבי הקולנוע וכו'. התנועה מחיקוי לחיקוי היא בעלת ערך בפני עצמה כיוון שבסופו של דבר תתברר למחקה יחסיות הדגם שבו הוא משתמש, והטוטליטריות של הדימוי תפקע. במקום תחושה של אכזבה על האליל השבור יש לנשום לרווחה על השדה שנפתח.
ההרגל הוא תכנות חברתי, תרבותי, משפחתי המאפשר לנו לתפקד בסוג של היפנוזה נוחה. על מנת לחרוג מההרגל אני זקוק למנחה אשר יוכל לשמור על החריגה באופן עקבי, מכיוון שכל תבניות המחשבה והגוף מעוצבות ומובנות ופעולותיי משתמשות בהן ולתוכן מיד ובו זמנית. יותר מכך, תבניות אלו עיצבו גם את יחסי סביבתי החיצונית.
למעשה, על מנת לחרוג מההרגל המוכר עלי ליצור פעולה חדשה כאשר הדבר היחיד הקיים הוא החלטה אשר אינה ניתנת להגדרה אף היא, מכיוון שכלי ההגדרה שלה עצמה אינם קיימים עדיין. זוהי קפיצה בחשכה, ושהות בלא כלום. רק על ידי הכניסה והשהות בלא כלום יופיע חדש, והוא אינו צפוי.
ההכרח הוא תאונה, כוח טבע, כוח עליון כמו שנהוג להגדיר בפוליסות הביטוח. ההכרח יניב תוצאה קבועה שאינה מקומית וחולפת רק אם תבניות ההרגל והחיקוי יושבתו לזמן מספיק המאפשר בניית אלטרנטיבה ובה בעת היכולת הגופנית והתפיסתית תשמור על כושרה לפעול.
ומדוע עלי לעשות את העבודה הקשה הזאת של חריגה מהתבניות? משום שיש לנו בחירה האם לנוע באופן סביל או לקחת את המושכות בידינו. משום שזוהי זכותנו כיוצרים ואמנים של חיינו על האדמה הזאת. משום שעלי להכיר בעצמי ודרך הכרה זו בהיבטי העולם. זו משמעות המושג להיות ''ער'', זה הקשב, הנוכחות הצומחת, זהו הכלי ששמו תשומת הלב המודעת, הכוונה שיש לעצבה והוא זה ההופך אותנו לאמנים.
מאסטר טסוטומו אושימה, נשיא שוטוקאן העולמי, אמר פעם באחד האימונים כי האנושיות שלנו היא לפעול בניגוד לאינסטינקטים שלנו.
אנחנו האמנים היוצרים של החיים שלנו. זכות אמן זו היא המתנה של האיכות האנושית והיא הערכה, אומדן, תצפית, זיהוי, ניתוח, זיכרון והכרה ואיתם יכולת לפעול בניגוד לאינטרסים של הרבדים הקדומים מתוך החלטה מודעת לפתוח ולהרחיב את יכולת ההכלה האנושית. אלו הם מוסר, התבוננות, אמנות.
הדבר המופלא הוא שאמנות הטאי צ'י צ'ואן כפי שאנחנו מכירים אותה היא אמנות צעירה מאוד, ככל הנראה בת כ-300 שנה בלבד. התיעוד מופיע בסה''כ מהמאה השמונה עשרה וכל היתר כנראה מיתוסים. והאמנות הצעירה הזאת קיבלה דחיפה עצומה מהמפגש של הרבנים הסיניים עם מושגי הפרט של המערב כאשר הללו היגרו לארה''ב במאה התשע עשרה. חופש של ביטוי, תיעוד וניסוח, חלוקת ידע, תפוצה, מפגשים ותלמידים מקהילות שונות עם חשיבה וסקרנות של ליטוש עצמי והשגת שלמות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כאמנות של תפיסת עולם, כלי העבודה הם אוניברסליים: הצורה או הדגם - תורה של תנועות המלמדת אותנו את הדקדוק והניסוח. השינון - שינון קבוע לאורך זמן משקף את הנסתר שבנו ובעולם. הדמיון - מאפשר לנו הגדרה ובריאה של מטרות.
תפקידה של אמנות צעירה זו הוא למצוא את מקומה בעולם של ימינו ככלי תרבותי, תודעתי ותפיסתי, הניתן לשימוש וליטוש בידי כל אדם. זוהי אמנות שבחרה חירות, מחקר וספק כתנאי לקיומה. (כפי שכתב מחבר לא ידוע בכתבי המופת של הטאי צ'י צ'ואן חמישה ציוני דרך לשיטה: ראש גדול, ספקנות, צניעות, צלילות, מחויבות מלאה). כלי ידע מתפתח זה ששורשיו בהגות המזרח הרחוק יכול להתייצב היום ליד שדות תודעתיים כמו מוזיקה ומתמטיקה.
ובלשונו של לא אחר מאשר ברוס לי, בתרגום חופשי: "הפעילות האמנותית אינה נמצאת באמנות עצמה או לכשעצמה. היא חודרת אל מימד עמוק יותר ששם כל צורות הביטוי זורמות ביחד ואשר בהם איחוד הנפש והיקום יוצרים מתוך ההעדר את ביטויים כמציאות. זהו התהליך האמנותי ולכן זו מציאות ומציאות היא אמת".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דוד מיכאלי וחברים על חוף הים בת"א. צילום: בראשית
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
דוד מיכאלי, איש טאי צ'י צ'ואן, סופר ואמן, בוגר האקדמיה בצלאל, מפתח ועוסק בתרפיית שטח פתוח. מחבר הספרים ''הערות זמניות על תנועה'' ו''זמן המדבר'', תרגם לאחרונה מסינית את כתבי המופת ''טאי צ'י צ'ואן ג'ינג''.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
