 |
/images/archive/gallery/296/625.jpg ציור של סלבאדור דאלי.
 |
|
|
| האורלוגין וההתהוות המותנית |
|
| חושים מובילים למגע שמוביל לתחושה שמובילה לתשוקה שמובילה להיקשרות. אסף פדרמן מסביר מהי התהוות מותנית |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אסף פדרמן
28/4/2005 19:14 |
|
|
|
|
|
|
|
Avijja paccaya sankhara / sankhara paccaya vinnanam
vinnana paccaya nama-rupam / nama-rupa paccaya salayatanam
salayatana paccaya phasso / phassa paccaya vedana
vedana paccaya tanha / tanho paccaya upadanam
upadana paccaya bhavo / bhava paccaya jati
jati paccaya jara-maranam-soka-parideva-dukkha-domanasopayasa sambhavanti.
בקורס הוויפאסנה על פי המסורת של
מהאסי סיאדו מבורמה שרים בכל בוקר מזמורים בפאלי. אלו שמתרגלים את השיטה הזו לא מסתירים את מה שהם יודעים עליה וקוראים לה בגלוי "הדרך היבשה", מה שאינו מותיר ספק לגבי האופי של המזמורים. מי שלמד קצת פאלי יכול בעצמו להבין שלא מדובר בשורות שיר מרגשות לפתיחת הלב. הזמרור המונוטוני כולל רשימות של פאקטורים שמתארים את הפסיכולוגיה של האדם, סוגים של סיבתיות, וגם, כמתבקש, כמה שירי הלל לבודהה. כבר כתבתי על זה פעם, אבל עכשיו הבנתי עוד משהו קטן.
השורות למעלה אומרות משהו כזה: עם הבורות עולה התכוונות, עם התכוונות עולה תודעה, עם תודעה עולה אופי מסוים (שם-צורה), עם אופי מסוים עולה בסיס החושים, עם בסיס החושים עולה מגע חושי, עם מגע חושי עולה תחושה, עם תחושה עולה תשוקה, עם תשוקה עולה היאחזות, עם היקשרות עולה היווצרות, עם היווצרות עולה לידה, עם לידה עולים הזדקנות, מוות, אבל, נכות, כאב, עצב, ייאוש.
למרות שהיא נראית מסובכת, יש הרבה הגיון בנוסחה המסובכת הזו: התנאי למוות הוא לידה. בלי שמשהו נולד, הוא לא יכול למות. התנאי להיקשרות נפשית עם אובייקט מסוים הוא שתהיה תשוקה אליו וכדי שתהיה תשוקה צריך שתהיה איזו תחושה נעימה לגביו. כדי שתהיה תחושה, צריך להתקיים מגע חושי בין האובייקט לבסיס החושים של האדם. פשוט, אבל שמתם לב שדילגתי על שלב?
דילגתי על התהוות ואני מיד אחזור לזה, לא לפני שאני אתעקש להביא דוגמה לתהליך. אם כבר הבנתם, דלגו לפסקה הבאה. אז ככה - אם אני קשור לשעון האורלוגין שירשתי מסבי עליו השלום, סימן שיש לי מערכת יחסים של תשוקה לגביו. למשל, אי שם בעבר מאוד רציתי שהשעון הזה יעבור לרשותי, ובעצם גם היום אני מאוד רוצה שהוא יישאר בידי ולא יעבור לדוד שלי שכבר מזמן שם עליו עין. זו השתוקקות ואין היקשרות בלי יחסים של השתוקקות. אבל ההשתוקקות עצמה נשענת על אירוע חושי פשוט או מורכב שגרם לי להרגיש נעים בקשר לאובייקט. למשל, אני זוכר את צלצול אורלוגין הערב כשסבי היה מושיב אותי על ברכיו ומקלף לי שסק מהעץ בחצר. אח, איזו תחושה נעימה! הרצון לשמר אותה ולשחזר אותה מזין את ההשתוקקות שלי לשמור את האורלוגין, לאחוז אותו ברשותי. נכון שזה לא מסובך? וברור שכדי ליהנות מהאורלוגין מלכתחילה חייבים להיות לי חושים ותחושות. חושים מובילים למגע שמוביל לתחושה שמובילה לתשוקה שמובילה להיקשרות.
עכשיו, מאיפה צצה התהוות? התהוות פירושה הפיכה למשהו, למישהו. מסתם אירועים שמתרחשים במהירות די גדולה בתודעה נהיה פתאום אדם, אני, אוהב אורלוגינים סנטימנטלי שכמוני. ההיקשרות מנסה וגם מצליחה ליצור איזה קיבעון בקשר לאובייקט, קיבעון שמכתיב לי איזה מין אדם אני. יש לי רגשות מסוימים כלפי שעוני קיר, יש לי רגשות מסוימים כלפי המשפחה שלי, החברים, הבית, העיר וכו'. באותה מידה אין לי רגשות מסוימים לגבי מיליון ואחד דברים אליהם לא פיתחתי יחסי היקשרות (מנורות מסוימות בבית של חבר שלי, למשל). זה מה שהופך אותי לאדם מסוים, לזה ולא לאחר. במובן הזה אני נולד מתוך הדברים אליהם אני קשור. כשאני חושב על החיים אני חושב בדיוק על הדברים האלו: המשפחה שלי, הבית שלי, העבודה שלי, הגוף שלי. ולכן כשאני חושב על המוות אני בעצם חושב על המוות של כל הדברים האלו ולפי מידת ההיקשרות שלי אליהם כך מידת העצב, אבל, סבל וייאוש שאני חווה בקשר לאובדן.
קל לראות את זה בקשר לדברים חיצוניים: את אוהבת גברים, משתוקקת לגבר אמיתי, רוצה להיקשר לגבר שאת מכירה. כך מתהווה אצלך דפוס פעולה, אישיות, וכך את נולדת כאישה-אוהבת-גברים. אם זו אכן כל הווייתך ואין לך שום דבר נוסף בחיים (זו דוגמה, לא להיעלב) אז גם המוות (או ההזדקנות) יצייר את עצמו בפניך כהפסקה של הקשר עם גברים, המוות יהיה היעדר גברים. ועל כך כמובן יבוא צער גדול.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
תפסיק להיאחז, ככה תפסיק להתהוות
|
|
|
 |
|
|
|
יותר קשה לראות את זה לגבי אובייקטים אחרים כמו הגוף, והרעיונות שלנו שנראים לנו כל כך קרובים, אבל זה בדיוק אותו הדבר. אנחנו יוצרים את עצמנו, אנחנו מתהווים, לפי אותן מחשבות שחשבנו ואנחנו לוקחים ברצינות. כשאנחנו לומדים משהו או עושים משהו ומאמצים אותו אל ליבנו, אנחנו נולדים מחדש בתור "פסיכולוג", "משפטן", "רוחני", "הורה", "זמר" וכן הלאה. זו לא רק הכותרת, זה סך המחשבות והרגשות שמזוהים עם המקצוע ושאנחנו תופסים כשלנו. כמו שאני קשור לאורלוגין, אני קשור לגוף שלי ולרעיונות שלי. כמו שאני מתמלא צער כשאני יודע שהאורלוגין יילקח ממני יום אחד, ככה אני נמלא צער כשאני יודע שהגוף והמחשבה יילקחו גם הם יום אחד. הצער הזה נשען על העובדה שאני "בעל גוף" או "בעל אורלוגין", וזה קורה בגלל שהתהוויתי ככזה בגלל ההיאחזות שלי בהם וכולי וכולי. לכן: השתוקקות מובילה להיאחזות שמובילה להתהוות (בתור משהו) שמובילה ללידה) אני כזה!) שמובילה למוות (אני מפסיק להיות "כזה").
הגיוני, לא?
ומה אמר על זה הבודהה? הוא אמר: תפסיק להיאחז, ככה תפסיק להתהוות, ככה תפסיק את הלידה-בתור-משהו, וככה תתגבר על המוות והחרדה ממנו. אם אתה לא אוחז בכלום, אתה "שום אדם" ואין ברשותך שום דבר שיכול למות!
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
אסף פדרמן לומד לתואר שני במחלקה לדתות באוניברסיטת בריסטול, אנגליה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
