 |
/images/archive/gallery/264/822.jpg בודהה.
 |
|
|
| סוד ההצלחה של המהפכה הבודהיסטית |
|
| קבלה וחיבור במקום דחייה וניתוק - זו מהות המדיטציה שפיתח הבודהה. תומר פרסיקו מסכם את המהפכה המדיטטיבית שעברה על הודו לפני 2,500 שנה. פרק אחרון |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
תומר פרסיקו
10/5/2005 11:15 |
|
|
|
|
|
|
|
כאשר זכה הבודהה, אחרי שש שנים של חיפוש רוחני אינטנסיבי, להארה אותה ביקש, ואחרי שבילה שבועות מספר בחקירה ועיכול של מצבו החדש, הדבר הראשון שרצה לעשות היה למהר אל שני מורי המדיטציה הישנים שלו, אלארה קאלאמה ואודקה רמאפוטה, אותם יוגים משופשפים שלימדו אותו איך להתרכז ולהגיע בתודעתו למצבים המכונים "שום-דבר-יות", ו"לא תפיסה אך לא לא-תפיסה". מן הסתם העריך אותם, וראה בהם מועמדים בכירים להבנת אותה אמת חמקמקה שהבין הוא עצמו. אולם כאשר ביקש, בעזרת חושיו שהתחדדו עד כדי הפיכתם מעט על-טבעיים, למצוא היכן מוריו, ראה הבודהה ששניהם נפטרו זה מכבר.
בלי קאלאמה ורמאפוטה בעולם היה הבודהה די פסימי באשר לסיכויו של מישהו להבין על מה הוא בכלל מדבר: "האמת שהבנתי היא עמוקה, קשה... היא מנוגדת לכיוון הזרם, נשגבת, עדינה... איש העולם לא יבין אותה: הוא יכנה 'חידלון' את מה
שהבודהה רואה כנצח, הוא יכנה 'מוות' את מה שהבודהה רואה כחיים...".
נראה כאילו חזה הבודהה שתורתו לא תוכל אלא להיתפס בצורה מעוותת. שיגידו שהוא אתאיסט, פסימיסט, פטליסט, ניהיליסט; שהוא אינו אומר דבר, או שהוא אומר דבר והיפוכו; שהוא מביא לקיצו של המוסר או המסורת, או שהוא מטיל גזירות שהציבור אינו יכול לעמוד בהן; שהוא מדבר היכן שהיה עליו לשתוק ושותק היכן שהיה עליו לדבר.
למעשה, המיתוס מספר שעד כדי כך לא העריך הבודהה את סיכוייה של האנושות לתפוס את עומק העניין, שהחליט להמשיך בהתבודדותו ולא לטרוח לספר על גילויו לאיש (הכנות הברוטלית של הטקסטים הבודהיסטים מפעימה, לדעתי). על פי המיתוס הבודהיסטי כאן מתערב אחד האלים ההינדים, ברהמה סהאמפטי, ומתחנן בפניו שלא יתייאש, וילמד את האדם. הבודהה ניכנע: במחשבה שנייה, הוא מודה, ייתכן ובכל זאת יהיה מי שיבין.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
במקום מוקשה יש כאן נירוונה
|
|
|
 |
|
|
|
כידוע, לימד הבודהה קרוב לחמישים שנה. אך תורתו באמת היתה "מנוגדת לכיוון הזרם" - בוודאי הזרם שהיה רווח בהודו של אותה תקופה, אך גם לזרמי מחשבה מערביים רבים, שכן במקום לנסות ולהתעלות על ידי דחייה וניתוק (מהגוף, מהחומר, מאישה, מהגויים), ביקש הבודהה להגיע למטרתו על ידי קבלה והכלה. זו לפחות, כך אני מקווה, התמונה שמצטיירת לעינינו מתוך סקירת השינוי שהנהיג הבודהה במתודה המדיטטיבית של אותה תקופה.
השינוי שהנהיג הבודהה אינו בגדר של שיפור או תיקון - זו מהפכה. לבד מזניחת הסגפנות הקיצונית, מדיטציית הוויפאסנה בזכות עצמה מסמנת פרק חדש בחיי החיפוש הרוחני בהודו. מבחינות רבות הוויפאסנה היא ההפך הגמור של הסמאתה, של מדיטציית הג'אנות: במקום מאמץ יש כאן רפיון; במקום לחץ יש כאן שחרור; במקום הניסיון לא לפעול יש כאן פעילות מודעת; במקום השאיפה להתעלם מכל שינוי יש כאן בחינה מדוקדקת של השינויים; במקום אטימת החושים יש כאן הקשבה והתבוננות מלאת תשומת-לב; במקום הסתגרות והתכנסות יש כאן פתיחות ויציאה אל העולם; במקום ריכוז אלים והתמקדות בתוך-תוכי ה"אני" יש כאן מודעות שלווה שפורצת את גבולותיו של הפרט וכוללת את היקום כולו; במקום כאב עז שמתגלגל לעונג כפוי יש כאן מודעות ללא שיפוט שהופכת לאהבה ללא גבולות; במקום מוקשה יש כאן נירוונה.
הוויפאסנה מהווה נקודת מבט חדשה לגמרי לא רק של מדיטציה, אלא של דרך חיים. אלו חיים של התבוננות ולא של התעלמות, של קבלה ולא של בריחה, של מוניזם ולא של דואליזם. הוויפאסנה היא ההתגלמות הטכנית של אותו מהפך בהשקפת העולם שנולד עם הבודהיזם.
אף שהבודהה ותלמידיו היו בפירוש בין התנועות השראמניות שוויתרו על כל שאיפה סוציאלית והתבודדו ביערות, נראה שאי אפשר להגדיר אותם כ"שוללי עולם". אין זה מקרה שמתוך הבודהיזם הקדום, התרוואדה, התפתח המהאיאנה (מאות ספורות לאחר מות הבודהה), המדגיש הרבה יותר את הפן החברתי, את החמלה שחש הבודהה לכל חי באשר הוא, ואת המחויבות של כל בודהיסט לעזור לכל יצור חי להגיע לנירוונה. התפתחות זו מגיעה לשיאה עם הזן-בודהיזם (לפי המסורת במאה השישית), שם מודגש שהסמסארה היא היא הנירוונה ומקודשים חיי היום-יום, ועם הבודהיזם הטיבטי (תחילתו במאה שביעית), המעלה על נס את אידיאל הבודהיסאטווה, שמתוך חמלה אינסופית נודר נדר לא לשקוט עד שלא יאיר את דרכם של כל היצורים החיים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לבודהה אין מונופול על הנרוונה
|
|
|
|
|
|
|
מובן מאליו שלבודהה לא היה מונופול על הנירוונה. אין ספק שיוגים הינדואיסטים רבים הגיעו למצב של הארה עילאית. לבודהה אין מונופול על הנירוונה מפני שלאף אחד אין - הנירוונה היא חוויה אוניברסלית, אולי החוויה האוניברסלית ביותר, ואין דרך אחת ויחידה להגיע אליה, גם לא הוויפאסנה. למעשה אין דרך להגיע אליה כלל, ועל כן צחק מורה הזן סנגאי, שאם מישיבה שקטה היה אפשר להגיע לנירוונה אזי הקרפדות כולן היו מוארות.
זהו שוב הקושי הגדול שהרגיש הבודהה בבואו ללמד את תורתו: אין בעצם שיטה, ואנשים תמיד הרי מחפשים שיטה. אין בעצם שיטה ובכל זאת עליו להציע שיטה. מדיטציית הוויפאסנה שהציע כחלק מהדרך בת שמונת הנתיבים יעילה ביצירת הפתח, ההזמנה, לפריצת האור, אך אין היא היחידה שיכולה לעשות זאת. יוגים מסוימים אולי נפתחו אל האמת כאשר יצאו מטראנס מסוים והביטו בעולם כבחדש; ייתכן וזה קרה ברגע של כניעה וייאוש מהניסיונות להביא את האור בכוח, ייתכן שההארה פשוט נפלה עליהם באופן ספונטני.
היוגה המשיכה להתקיים אחרי הבודהה בהודו, וכמובן קיימת שם עד היום. אך השינוי שהנהיג הבודהה, השינוי מדחייה לקבלה, מהסתגרות לפתיחות, היה במידה רבה מחויב המציאות. זאת לא רק משום שהתפתחות אמונות ותורות הם הכרח בכל חברה בריאה. השאלה שיותר מעניין לשאול היא מדוע השינוי הספציפי הזה הצליח כל כך, תפס קהל חסידים גדול כל כך, מהר כל כך (תוך מאתיים שנה ממות הבודהה היתה צפון הודו כולה בודהיסטית, וזאת ללא שימוש באלימות לשם המרת דת, וללא הבטחות של גן עדן מלא בתענוגות!).
ייתכן שדרך ההתבוננות נכונה יותר מדרך ההתבודדות, שיש לשאת זרועות פתוחות אל תופעה כדי להבין אותה וכך להתמודד איתה ושהבריחה ממנה היא מלאכה סיזיפית הנידונה לא להגיע לקיצה לעולם. אף שהפיתוי לדחות את העולם ולנסות לברוח ממנו הוא לעתים גדול - חכם ובריא יותר לאמץ אותו אל חזנו. ככלב מאיים שירדוף ואף ישיג אותנו אם ננסה לברוח, כך גם המציאות תתגלה כנטולת איום ממשי אם נקדם את פניה בכנות, ברוחב לב ובפתיחות.
הבודהה גרס שהשחרור יבוא רק על ידי חשיפה מקסימלית אל המשעבד, ועל ידי הבנתו על בוריו. כפי שהוא הבין מתשומת הלב למגע הרוח כי אין רע בתענוג עצמו, אלא רק בניסיון לאחוז בו, ושבמודעות הפתוחה, חסרת השיפוט והמחשבה-על-רווח ישנה אפשרות ממשית להבנה אינטימית ועמוקה של המציאות, כך הבין שמנוסה ושאיפה למינימום מגע אינן יכולות להביא לשחרור מתופעה, אלא אם זמני וחולף. התבוננות כנה ופתיחות סקרנית נושאות בתוכן את תמצית ההבנה והאושר. באורך פלאי נשיאת דבר-מה בהכרתנו ללא היצמדות או דחייה מביאה לחשיפת טבעו, ולהבנה של הקשר העמוק בינו לבין כל דבר אחר, כולל לנו עצמנו. במדיטציה הבודהיסטית, בוויפאסנה, נעשה ניסיון לבחון בכל רגע את אשר מתגלה לפנינו, ובחינה זו אמורה לפתוח לנו פתח להבנתו, להבנתנו.
מסתבר כי אין טעם לשחק בברוגז עם העולם, ויש את כל התבונה פשוט לשחק, ולשחק פשוט. פילוסופיה של קבלה ואימוץ נוגעת קרוב יותר בנפשנו, תרתי משמע, מכזו של דחייה וניכור. על ידי ירידה נכונה לעומקו של עניין, כך נראה, אנו גם עולים מעליו, ורק על ידי קבלתו המלאה, זה ברור, הוא בצורה מלאה, שלמה, באמת שלנו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
