 |
/images/archive/gallery/302/773.jpg ד''ר עיסאם קדמני בחווה במלבורן.
צילום: איתי חיימוביץ.  |
|
|
|
|
| איפה ד"ר עיסאם קדמני לא היה, ומה לא עבר עליו? בלבנון הוא נלחם כבר מגיל 13, בהימלאיה התבוסס יומיים עירום בשלג והזיע מחום, במנזר טיבטי הוא שתק שלוש שנים. אז מה הפלא שאלפי אנשים נוהרים אליו לאוסטרליה כדי ללמוד ממנו איך לנטרל את האגו? |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
מרדכי חיימוביץ, מלבורן
|
|
|
|
|
|
|
|
הנזיר שבר לו צלע, הפלשתיני כלא אותו עם חתול בשק, הסורי גלגל אותו בצמיג לוהט. ולמרות הכל, ורדים מהמולדת הלבנונית פורחים בשער חוות עיסאם קדמני במלבורן. ציפור הבוש הלבנה מצייצת לצד סנטה קלאוס על מגלשת קרח, האמו, בת היענה האוסטרלית, מנקרת רועה פלסטיק עטוף כאפייה, פסל הבתולה עולה מאגם עכור. אל חלקת האלוהים שלו מנקז קדמני את כל עולמותיו. זה הכואב מזחלה שבלבנון וזה המרופד ממלבורן. החווה היא גם עולמם המתהווה של תלמידיו. בסופי שבוע מתקיים כאן סיף מרתק בינם לבין ה"אני" שלהם. והוא נשען על חבלי הזירה, זורק מגבת יבשה, לוחש הוראות איך ידבירו את ישותם האנוכית. ד"ר עיסאם ומלחמתו באגו. אני מתפתה לקרוא לו גורו, הם קוראים לו Grand Master. עיסאם מנסה להביא את תלמידיו בכוחות עצמם אל הדעת, אל הסיבוב הבא של החיים. "אני לא מטיף להם ללכת אחריי כדי להגיע לגן עדן", אומר ומניף אלי יד עדויה בגורמט זהב.
כשהיה בן 13 אזל הזהב בחייו של עיסאם קדמני והוא נשלח ללמוד להרוג.
תחילה השתלם אצל הפלנגות בלבנון, אחר כך בישראל. עבר את סברה ושתילה עוד לפני שהיו למותג אכזריות, נפל בשבי הפלשתינים והסורים, עזב את לבנון, המשיך לקפריסין, עבר למצרים, טיפס לטיבט. למד אצל נזירים בבית הספר למסתורין והוסמך להעביר את סודם למערב. בין 3,000 הסטודנטים שעברו בסדנאות שלו, גם ישראלים שרוטי מלחמה. "אם רק יקראו לי, אני מוכן להגיע גם לישראל לטפל בנפגעים", אמר לי.
הרוחניות המוצהרת של עיסאם אינה משחיתה תאוות חיים ארצית. היה נשוי שלוש פעמים ויש לו שלושה ילדים. דוהר על מוסטאנג אדומה ובוהקת, בעבר היה נהג מירוץ. מבשל אוכל לבנוני אדיר, לעתים יפנק בו את תלמידיו. איש חסון עם צחוק רועם ושתי טבעות זהב. צמה דקיקה משתלשלת מקרחתו. קרחתו שימשה מנחת ל"טילים" שירתה הציפור בצמרת מעלינו. עיסאם קילל: "Bloody Bird", התלמידה ליז העבירה טישו רך על קרחתו של Grand Master. החזירה צמתו לתוך גופייתו. שלא תפריע לו להישען אחורה, לרחף חזרה אל מחוזות ילדותו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
המדיטציה הראשונה עם סבא
|
|
|
 |
|
|
|
הוא נולד בזחלה שבלבנון לפני 45 שנה. כשהיה בן שלוש מת אביו. את תפקיד האבא תפס ג'ובראן בוסאייה, אבי אמו. סבא עסק ברפואה טבעית ועשה הרבה מדיטציה. די מהר הכניס לזה גם את הנכד. עיסאם מודה כי כל מה שיש לו היום התחיל אצל סבא.
מה אתה זוכר מהמדיטציה המוקדמת עם סבא?
"התעניינתי בתמונות שעברו לי בראש".
אילו תמונות?
"הייתי בסך הכל בן שמונה, אני זוכר שראיתי מראות, אבל עוד לא הבנתי מה אני רואה".
כשהיה בן 11 התחיל הסרט שלו להצמיח כתוביות. עולם המראות קיבל תרגום. הבין שתמונות המלחמה בלבנון הן שחוזרות אליו ביום ובלילה. התעקש לא לספר לאיש וההזיות התעצמו. אחת הוא זוכר במיוחד. אנשים שחותכים ורידים ברחובות זחלה עירו, נזירות שפטמותיהן נעקרות. הוא פחד. סיפר לסבא, הסבא סיפר לחבר. לחבר קראו ג'ורג' והוא היה מומחה. "ג'ורג' לימד אותי להיות מודע למה שאני רואה. כאילו הוציא לי את המראה מהראש והציג לי אותו מול העיניים".
ומה זה נתן לך?
"עד אז הכל היה בגדר הזיה. עכשיו המראה הפך למציאות שעברה עלי".
ג'ורג' עבד איתו גם על נשימות. ככל שהזרים יותר חמצן למוח, כך נרגע יותר. הרגיש שהנשימה העמוקה מושכת אותו כלפי מעלה, מבטלת את גופו, מבודדת מולו רק את מראות הזוועה. "מוסלמים? סורים? פלשתינים? את מי ראית?", שאלתי. "חיילים, רק חיילים", ענה לי.
כשהיה בן 13 בערה לבנון כולה. ותיקי הפלנגות התחילו לאמן את הנערים בירי, בהגנה עצמית, בבניית התקפה. "Baby's Stuff", הוא מגדיר זאת. כעבור שנה יצא לשטח. הוצב בעמדה המשקיפה על זחלה. והמראות חזרו אליו. "כאילו אתה רואה תמונה בלי פוקוס, כאילו אתה מביט במשהו מעבר לזכוכית עבה". ושוב גירושים, עינויים, אש. בחלומו כבר ראה עצמו בארץ אחרת, אבל במוחו עדיין לא חלם לעזוב את לבנון.
מה קורה לילד בן 14 שנשלח לשדה הקרב?
"הוא מאבד את הילדות שלו, הוא מתענה. אתה צעיר מכדי להבין, אבל אתה כבר בתוך זה. ומשהו בתוכך מזהיר: 'שמור על נפשך ילד'".
איך הילד הזה שמר על נפשו?
"נאחזתי במדיטציה. שתשחרר אותי מהלחץ, מהסיוט. בלעדיה הייתי גומר כמו האחרים בבית משוגעים".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ג'ורג' הלך איתו אל האש. פורץ לו את מסלולי הבריחה הנפשיים. והוא היה נלחם והוזה. מדמם ומדמה. מעלה מול עיניו את האימה כדי להיפטר ממנה. באחד הסיורים נורה אליו צרור. הכדורים פגעו ברובה שלו, אחד חדר את הקסדה וחרש לו את הפדחת. "הנה כאן", הוא מראה לי קמט בקרחת שזופה. פעם אחרת, כשנהג בג'יפ, פגעה קטיושה במנוע, אך במזל היא לא התפוצצה. כשכבשו חזרה מידי הסורים את אחד הכפרים, גילו את מרינט, ילדה בת 12 שנאנסה בידי עשרות חיילים. היא היתה בהריון ומתה בלידה. עיסאם אסף אליו את תינוקה, אך גם הוא מת כעבור חודשיים.
באותם ימים כבר ישבו הסורים על צווארה של לבנון. אי אפשר היה לזוז בלי להיתקל בהם או באנשי המיליציות. פעם, כשהלך ברחוב, נפל למארב שהציבו. הוא היה בן 15 והם שברו צלב קטן שענד על צווארו. "למה אין לך דרכון?", חזרו והיכו אותו. "ולמה אני צריך ללכת עם דרכון במדינה שלי?", השיב להם. התשובה הטריפה את שוביו עוד יותר. הם קיפלו לתוך צמיג את גופו הרצוץ ממכות. הצמיג בער מהשמש והם גלגלו והרביצו. אחר כך סגרו אותו עם שני חתולים בשק. התחיל קרב. זעקות אדם וחתול התערבבו. בסוף קרע חתול לשניים ולאחר נשך את הצוואר. מדמם שלפו אותו מהשק, ניסו לדחוס את ראשו לאסלה, הצמידו אלקטרודות לציפורניו להנחית עליו מכות חשמל. אחרי יומיים בגיהינום חילצו אותו חבריו. בעודו מיטלטל בג'יפ שמביא אותו הביתה, מתעצמת בו המחשבה לעזוב את לבנון.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עיסאם קדמני בחווה במלבורן
|
|
|
|
|
|
|
אימוני קומנדו בתל אביב
|
|
|
|
|
|
|
אבל בינתיים הוא מרחיק לישראל וזה לא מעט. אנחנו באמצע שנות ה-70. שיתוף הפעולה בין ישראל לנוצרים עטוף באלף רעלות. את הקשר לקבוצה של עיסאם יצר קצין ממזרח לבנון שברח לישראל ונשאר. הפלנגות הגיעו לארץ עם ארבעה מדריכים ומתורגמן. שיכנו אותם ב"חווה", כהגדרתו, כנראה בסיס באזור תל אביב. הם כמעט לא יצאו ממנה כי "לא היה בריא לפרסם שאנחנו בישראל. אפילו בזחלה הלכנו עם מסיכות". עברו אימוני קומנדו וירי, הסתערות, בניית הגנה, סחיבת פצוע. דברים שמעולם לא למדו בלבנון. "כאילו לימדו את חתול הפרא להיות ממושמע".
איך נהגו בכם המדריכים הישראלים?
"הם היו מאוד קשוחים. דרשו שנשתמש בראש שלנו, לא רק לרוץ בין העמדות".
כערבי היה קשה להתרגל שהמפקד שלך יהודי?
"כקתולים לא היתה לנו בעיה עם היהודים, רק עם הפלשתינים. לו היה לנו משהו נגד היהודים לא היינו הולכים להתאמן אצלם. היה לי כיף".
אבל רק לקראת הסוף ורק במחנה התחילה להיסרג חברות מהוססת עם הישראלים. הוא למד כמה מילים בעברית, בעיקר פקודות קרב, שאותן הספיק לשכוח. ערב לפני שעזבו, ערכו לכבודם הישראלים מסיבת פרידה. זה היה רגע אחרון של אושר שאול. למחרת חזר לתופת. מצא מלחמה גחמנית ואויב שיצא מדעתו. כשבחזית מכריזים הפסקת אש, מקיזים דם בעורף. "אתה מחפש אויב, אבל מוצא רק גופות ילדים. אתה יורה בלי לדעת למה. אתה חושב שאפילו במלחמה צריכים להיות חוקים, אבל פה הכל הלך. אפילו באנשים שלך לא יכולת לבטוח. פה ושם גילית מרגלים. מצבא הפכנו לכנופיות".
פעם הקיזה היחידה שלו דם במחנה שתילה. עד שהגיעה התגבורת נמחו כמעט כולם. כדי לשמור על שפיות בשאול עשה תפנית במדיטציה. במקום לשמוע קולות שקראו: "הרוג, הרוג, הרוג", במקום לתת לזעם להניע אותו, אילץ את עצמו לראות את האויב כאדם. לוחם למען זכויותיו בדיוק כמוהו. מה עושה אותם טועים ואותו צודק? "המדיטציה הביאה אותי להכרה שיש להם זכות להגן על מה שהם מגינים, נתנה תקווה שאשרוד נפשית עד שתימצא הפשרה".
הפסקת לשנוא אותם?
"שנאה היתה נקודת המוצא שלי, עד שהבנתי שבזמן שאנחנו הורגים זה את זה, המנהיגים שותים זה עם זה".
המוות יצר מדי יום קואליציות חדשות. מוסלמים נגד קתולים, מרונים נגד אורתודוקסים, סונים נגד שיעים, שיעים נגד דרוזים. ערב חג המולד 1976 היה נקודת הכרעה אישית. לאחר אימון של חודש הלך בשלג ברגליים מדממות, חצה נהרות, הגיע הביתה. אמר שהוא הולך לתפוס תנומה, נרדם לשלושה ימים. בשלושת הימים האלה חטפה זחלה את התקפת חייה. כל שנייה נחת פגז. כשהתעורר נקראה יחידתו להחזיר לידיה כמה בניינים שאיבדו הפלנגות. כשהגיעו לאזור מצאו רק גופות. השמועה שהתעופפה לזחלה היתה גורפת: כולם נהרגו. גם המגינים, גם המחלצים. כשחזר הביתה מצא את אמו מתכוננת להלווייתו. "חצי עיר בכתה, חצי עיר התעלפה", הוא משחרר צחוק מר. "זה היה כאילו צפיתי במותי, ראיתי את הסבל שהייתי גורם לאחרים, החלטתי סופית לעזוב את לבנון".
לנצח?
"חשבתי להיעלם לחמש שנים. הייתי בטוח שבזמן הזה יסתדר הכל".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מבחן הפלאפל המקולקל
|
|
|
|
|
|
|
בלילה חורפי של ראשית 1977 עזב על אונייה קטנה לקפריסין. המשיך למצרים כדי להתקדם בלימודיו לצד ג'ורג' שעבר לשם. אבל ג'ורג' הרגיש שתלמידו גדול עליו והציב בפניו משימה חדשה. "לך לטיבט", אמר לו, "הבא את סוד האג'נה". אז רק ידע שהאג'נה היא תורת העין השלישית, המביטה לתוכו של אדם, המעמידה לפניו את מפת נפשו. חמוש בידע הזה ובג'ורג' יצא לדרך. הם המריאו לצרפת ומשם לטיבט. פתחו בטרק אל בית הספר למסתורין. כאב המכין את בנו ליום לימודים ראשון, היה ג'ורג' מספר לו על בית הספר. "ידע של אלפי שנים נמצא שם. קדמוני כהימלאיה. נולד עוד לפני היהדות, הנצרות והאיסלאם. הנזירים שומרים על החוכמה בלי לדעת מתי באה לעולם".
חלק מהדרך עשו ברגל. ג'ורג' בראש ועיסאם אחריו. חום חונק ביום, קור סודק בלילה. על הפסגות ירד כבר שלג, וכפות רגליו של עיסאם החלו לדמם. בשלב מסוים, באחת הפסגות של ההימלאיה, הודיע לו ג'ורג': "מפה אתה ממשיך לבד". עיסאם התגלגל בשבילים, כמעט בזחילה הגיע לבית הספר למסתורין. שעות ישב בכניסה בלי שאיש ניגש. אבל ההתעלמות הזאת היתה מכוונת. כך ביקשו הנזירים להתניע את תהליך המחשבה שלו. להתחיל אותו מאפס. שישאל את עצמו: "מי אני? האם בחיים האלה מישהו בכלל מבחין בי?", כך התחיל השיעור הראשון בהתגברות על האגו. בהתרחקות מהצרכים הפיזיים. ואז יצא נזיר, הושיט לו יד, הרים אותו בלי לומר מילה. והוא למד את שפת השתיקה. היא שתהיה ערוץ התקשורת בינו לביו מוריו בשלוש שנותיו בבית הספר.
אל מי בכל זאת דיברת?
"רוב הלימודים זה מדיטציה, ניסיון לפתח את האינטואיציה, מבקשים להוכיח לך שלא צריך שפה כדי לדבר". גם המבחנים בבית הספר למסתורין היו ללא מילים. בראשון נדרש ללכת בעיניים עצומות בין מכשולים. לשני קראו "מעקב נפשי אחרי נזיר עם תוף". אחד הנזירים יצא ליער והחביא את התוף שלו. התלמידים הצטוו לעצום עיניים, לעשות מדיטציה ולגלות אותו. לא הותר להם להתאמן, ולרשותם הועמדה רק הזדמנות אחת. כל תלמיד יצא בתורו לבד ליער. הלכו לפי המסלול שחלמו מראש. מי שמצא את הנזיר עם התוף, עבר את המבחן. "הפלא הזה דורש הסבר", אני אומר לו. עיסאם עונה שבגוף יש ויברציות של מגנט ושל חשמל, והן בקשר עם ויברציות של הגוף לידך. כשעושים מדיטציה מתרחב טווח החשמל ומגדיל את האפשרות לגלות אנשים שרחוקים ממך. לאחר "המעקב הנפשי" היו התלמידים בשלים לעלות לשלב הבא, להתמודדות עם המחלה והמכה. בוקר אחד ניגש אליו נזיר, הטיח בגופו אגרוף, שבר לו צלע. לעיסאם הוקצבו ארבעה ימים לרפא את עצמו מהפציעה. בשלב הראשון עשה ויזואליזציה של מצבו. העלה בעיני רוחו את הצלע השבורה. בתמונה השנייה שהעלה נראתה הצלע בריאה מחדש. הוא ניקה את מוחו מכל מחשבה אחרת, הריץ בו רק את מראה הצלע המאוחה. שש שעות ביום. אחרי 72 שעות הרגיש שהתרפא. לחץ במקום שנפגע ויותר לא כאב לו.
במבחן הבא נדרש להתמודד עם התאווה לאוכל. הוא נשאל מה המאכל האהוב עליו וענה: "פלאפל". הוא הכין כדורי פלאפל והצטווה לאחסן אותם בחוץ במשך שבועיים. ואז כשאיבדו כל צלם אכיל, הצטווה לאכול אותם.
מה היה קורה לו היית מסרב?
"הייתי צריך לפרוש. העיקרון היה שאתה פה כי אתה רוצה להיות פה ועליך לציית".
ולו היית אומר: "אני לא מסוגל, אני אהיה חולה מהפלאפל הזה?".
"אז היו עונים שאין לך אמונה. עובדה שאכלתי את הפלאפל והייתי בסדר גמור".
אחרי הפלאפל בא מבחן השלג. בטמפרטורה של מינוס 20 מעלות יצאו התלמידים עירומים לשלג. התבוססו שם יומיים, הצטוו לשמור על חום גופם. מי שיחוש קור - ייכשל בבחינה. הוא הריץ לנגד עיניו תמונות מהסהרה והרגיש שהוא נמצא שם. "אתה מפריד את המראה מהגוף ואז הגוף הולך בעקבות המראה".
אתה רציני? באמת הרגשת חם בשלג?
"בהחלט כן. חם ונעים".
אחר כך נלקח לאזור שבו בערה הטמפרטורה ב-45 מעלות . עטפו אותו בבגדים עבים, והמשימה הפעם היתה לקפוא. הוא הריץ במוח קיפאון ארקטי והתחיל לרעוד.
מה בדיוק קורה בגוף שלך?
"המדיטציה מאפשרת לך לשנות את הוויבראציות בגוף. ואם הן משתנות בהתאם לרצון שלך, אתה הופך לדבר שבו אתה ממוקד. לדבר שאתה באמת רוצה להיות ולא למה שמכתיב לך האגו". כי ריסוק האגו, אותה ישות מעורפלת ושתלטנית, היא שעמדה מאחורי ההתבוססות בשלג, ההליכה ביער ובליעת האוכל הקלוקל.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"99 אחוז מהלימודים עסקו בשליטה באגו, בהעדפת האנרגיה של הלב על האנרגיה של השכל". הראש , גרסו מוריו, הנזירים הטיבטים, עושה לך מניפולציות. אומר לך: "זה בסדר", "זה לא בסדר", "אתה חכם", "אתה טיפש". אנרגיית הלב מאפשרת ללכת מעבר לראש. אם החיים קשים, זה רק בגלל שהראש בחר להראות אותם בדרך הזו.
אז מה אני צריך להבין מזה? שעלי לוותר על שירותיו של הראש?
"כשאני אומר שצריך להשתמש במרכז הלב, אני לא אומר לך שכח מהראש, אני מדבר על פריצה של האגו. האגו משתלט עליך, חושב במקומך. השימוש בלב משמעותו שאתה אומר: 'לא רוצה את ההשתלטות הזאת, רוצה לחשוב לבד'".
אבל זה כל כך אנושי להיות מונחה על ידי האגו. . .
" אנושי, אבל משתק. אם תישמע לו תהיה תמיד יציר הסביבה שבה גדלת, לא מה שאתה רוצה באמת להיות. אני, למשל, נוצרי לא בגלל שאמא שלי החליטה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
חברים מבית הספר
|
|
|
|
|
|
|
אם יש לך ספק - אתה הופך להיות ספק
|
|
|
|
|
|
|
חוכמת הנזירים התנקזה לשורה תחתונה, מאוד מובנת, מאוד בלתי מושגת: אדם אחראי למה שהוא. "כל יום אתה כותב פרק בגורל שלך. אם יש לך ספק - אתה הופך להיות ספק. אם האמונה שלך חזקה - תהפוך להיות האמונה עצמה. יש שפע בחיים. רוצה להיות עני? יש הרבה עוני. רוצה להיות עשיר? יש הרבה עושר". כשהתובנה הזו חלחלה והשתלטה עליו, הבין שהוא צריך לעזוב את בית הספר למסתורין.
איך ידעת שאתה מוכן?
"לענות לך בכנות? עד היום אני לא יודע אם אני מוכן".
והנזירים, הם לא אמרו לך כלום?
"היתה בינינו איזו התקשרות נפשית, והרגשתי שהם אומרים לי שזה נגמר. הבטתי אחורה וראיתי שעברתי את המבחנים שלי. הרגשתי שדברים השתנו בתוכי. זה היה האות".
הוחלט שהוא יביא לאוסטרליה את תורת האג'נה ומשם למערב כולו. השנה היתה 1981. "לא התערבבתי עם האוסטרלים", הוא אומר כשהעזים פועות ברקע. הוא שנא את השפה ורצה לחזור ללבנון. כעבור ארבע שנים שב להביא את דודתו לאוסטרליה, לחיות לצד אמו ודודו. הוא חשש לחזור לזחלה שבה שלטו עדיין הסורים, ולכן החברים באו לפגוש אותו בג'וניה. הם הגיעו חמושים, אך הוא איבד את החשק לגעת ברובה. "סלקו לכל הרוחות את הנשק", צעק אל האנשים. אבל בכל זאת התעכב: "נשארתי שלושה חודשים, סגרתי את הדלת על לבנון".
נקי ממחסומי הגעגוע נשאב לתוך אוסטרליה. למד אנגלית, פתח קולג' ראשון, ב-1988 התחיל ללמד ומאז לא חדל. בקולג' שלו בצפון מלבורן יש שני קירות מלאים בתעודות הסמכה. הנה מדגם מייצג: תואר אקדמי במטפיזיקה, יועץ לענייני טארות, מוסמך האקדמיה האוסטרלית להיפנוזה, מאסטר בפסיכולוגיה, מאסטר לרייקי בדרגה 2 ו-3, בוגר KI (שיטה לריפוי עצמי) ובוגר האוניברסיטה הבינלאומית לכושר גופני ותזונה. בשבע בערב, כשצמתו עשוייה, הוא עומד לפני לוח לבן. בירכתי הלוח כתוב באנגלית: "חוכמה, רוח, יופי", וגם "ELOHIM". התלמידים מגיעים, מבקשים לפרוק את מטענם, לספר לאבא איך עבר היום. יושבים קרוב. מקצתם נותנים ידיים. מתגפפים קלות, מתנשקים תמיד.
"מה אתם עושים לא טוב בחיים שלכם?", זה התרגיל הראשון שעיסאם מטיל עליהם. מתחלקים לקבוצות. גוררים גם אותי פנימה. לחברות שלי לקבוצה קוראים ליז, שמילה ונוהה. נוהה לא מסתדרת עם ההורים. "הבעיה שלי זאת אמא", היא מתאוננת. "שימי לב, השאלה היתה: 'מה את עושה רע?'", מחזיר אותה עיסאם למסלול. "אני מתנגדת ליחסים עם אמא, עוצרת אותם", מתקנת נוהה. עיסאם מדלג בין הקבוצות, מקשיב בעיניים עצומות. "האם אתם מאושרים?", הוא זורק להם מאחורי דוכנו. "ואם לא, מה אתם הולכים לעשות? נא לעצום עיניים, להתרכז בנשימה. אימרו לעצמכם: 'אני זקוק למנוחה, אני רוצה להתחיל לחשוב', שחררו את המתח של היום".
Master הלני, סגניתו, מעמעמת את האורות. קולו של עיסאם מתרכך עכשיו, עובר לגבול הלחישה. "תחשבו איפה נפגעתם נפשית או גופנית, אימרו לעצמכם: 'די לי עם המניפולציות של האגו, אני הולך להקדיש את עצמי לאושרי'". הניגון ברקע יורד לקצב של שקיעה עצלה, ועיסאם לוקח את תלמידיו לחוף טהיטי. "תנו לעצמכם להתרחק מהצער, מהכאב, היו עירומים, הרגישו את קרני השמש על עורכם, היכנעו לכוח שהולך לשנות את חייכם. ועכשיו קחו עוד נשימה עמוקה, פיקחו בעדינות עיניים".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החיבור לקבלה מושך ישראלים
|
|
|
|
|
|
|
את המדיטציות האלה מעביר ד"ר עיסאם גם בארצות הברית, במקסיקו, ברוסיה, ביוון, באיטליה ובסין. מבין כ-3,000 התלמידים שעברו אצלו - גם ישראלים. רבים מהם נשבו בחיבור שעשה בין האג'נה לקבלה. הקבלה היא אחד המכשירים השימושיים בהילינג ובמדיטציה. בהציגו את הקבלה, כך הוא גורס, מרגישים הישראלים שאין הוא מאיים על האמונה שלהם. "לא משנה לי הדת של התלמידים, אין לה קשר ללימודים. הדת שייכת לראש ואני מנסה ללמד דרך הלב".
הוא מסרב להסגיר שמות או בעיות של מטופליו הישראלים. כללית הוא קובע שהמלחמה פתחה אותם יותר לחיים. כשהוא מנסה לגעת איתם בזוועה, מתברר לו ששורשיה מוקדמים יותר, בילדות. "אני מחזיר אותם לגיל חמש, נותן להם להוציא את כל הלחצים, רק אז אני עובד איתם על שדה הקרב". והעבודה נעשית דרך המראות שהם רואים. כאילו שהסרט שרץ להם מול העיניים כלל לא שלהם. כך הם מסוגלים לבחון אותו באובייקטיביות, לגבש פתרונות איך לצאת מהמצב. אחד המטופלים שלו היה שבוי במלחמת יום כיפור. לאחר שימוש כבד בסמים נפל להתקף פסיכוטי ואושפז. עיסאם פגש אותו ב-1990 בקונטיקט כשיצא לחופשה מבית החולים. האיש היה בטיפול תרופתי, כמה משגיחים מטעם בית החולים שמרו עליו בחופשתו. "חזרתי איתו לתקופה שהיה בסדר ומשם התחלנו לעבוד". בכל שלב עצר, ניקה מוגלה, המשיך הלאה. הטיפול בבחור מקונטיקט ארך חצי שנה, אבל אחריו היה נקי מתרופות.
אם תתבקש לעבוד בישראל עם חיילים פגועי נפש, תסכים?
"בוודאי. אין לי בעיה עם אף אחד. הידע שלי פתוח לכולם".
וגם עם הפלשתינים?
"עם כולם. גם הפלשתינים בני אנוש".
האם הסכסוך ייעלם כשהצדדים יאמצו את שיטתו למלחמה באגו? "אני ערב לכך", עונה לי עיסאם. "יהיה שינוי של מאה אחוז. התיאוריה שלי אינה עוסקת במי צודק ומי לא. היא נוגעת בהבנה עצמית, בהליכה מעבר למוח, ביכולת לנצח את הפחדים שלך, את נקודות התורפה שלך". לא שהוא ניצח את נקודות התורפה שלו. נכון שאוסטרליה שופעת ונוחה, אין ספק שהוא בוחר בה ולא בלבנון. "אבל אין בה Life Style. אתה גר ליד שכן 30 שנה ולא יודע איך הוא נראה". והוא עדיין חולם את לבנון שחיה 24 שעות ביממה, לבנון שאיש לא הלך בה לישון והדלתות בה היו פתוחות תמיד.
הגנרל לאחד שמבוסס בתל אביב אמר לי פעם שבכל זאת הוא מרגיש בגלות. האם אתה שותף להרגשה?
"בטח. אתה מתגעגע לזיכרון. לזיכרון הילדות שלך, לזיכרון הדרך שבה הלכת לבית הספר".
מה הזיכרון הכי אינטימי שלך מלבנון?
"הכאב. אתה גדל במנטליות שאתה לא שולט בכלום. ואני בכל זאת מתגעגע, כי אין תחליף לטעם המים שאתה שותה בארצך".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
