 |
/images/archive/gallery/303/299.jpg עטרה אופק.
 |
|
|
|
|
| פעם סיכמנו שהאנשים שאנחנו הכי רוצים להיות איתם הם מה שהגדרנו כטיפוסים "רעננים". עטרה אופק נפרדת מחבר רענן |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עטרה אופק
11/5/2005 22:34 |
|
|
|
|
|
|
|
אורי, מוזר לכתוב לך. לא זוכרת מתי כתבתי לך מכתב אי פעם, אולי לפני מאות שנים. יש חברים שנורא כיף להתכתב איתם, אבל איתך דווקא היה הכי כיף לדבר בשידור חי: לתת ולקבל פידבק מיידי על כל אמירה, ותמיד היו אמירות בשיחות איתך, ואיתן תובנות חדות ומפוכחות ותמיד גם מצחיקות נורא. היתה פעם איזושהי שיחה שבה לא צחקנו צחוק בריא ומתגלגל?
ואיזה צחוק היה לך - צחוק של חמור, קראנו לו בחיבה, ואתה טיפחת אותו ביודעין - געיות ארוכות וקולניות, קדימה וגם ברוורס, צחוק כזה שאם יש אנשים בסביבה, כולם מסתובבים בבהלה לראות מאיפה מגיעים הקולות המשונים האלה, מה שכמובן מצחיק אותך עוד יותר ומאריך את התקפת הצחוק - עד שהאנשים ההם נבוכים בעצמם, ולא אתה.
באחת הישיבות שלנו יחד, סיכמנו פעם שהאנשים שאנחנו הכי אוהבים ורוצים להיות איתם הם מה שהגדרנו כטיפוסים "רעננים". מה זה רעננים? כאלה שתמיד סקרנים, תמיד מוכנים לצחוק, מתעוררים כל בוקר כאילו לא היה אתמול ואין מחר, נו, כמו כל ילד בריא. במשך שנים, כל פעם שנפגשנו בדקנו מי מאיתנו פגש בזמן האחרון אנשים רעננים חדשים. ולמרבה השמחה, לשנינו היה תמיד על מי לספר. ואם להסתמך על הרבים שבאו לבקר אותך על ערש דווי, היכרת ואהבת לא מעטים כאלה, בקשת רחבה להפליא של גילאים, וכולם אהבו אותך בחזרה.
ובשנים האחרונות, כבר לא היה כל כך קל לאהוב אותך. הזנחת את עצמך עד כדי כך, שבאחת הפעמים האחרונות שנפגשנו, אמרתי לך שאם אתה רוצה להמשיך להיות חבר שלי, אתה חייב לקחת את עצמך בידיים. כבר לא היה אכפת לך איך אתה נראה, ואיך הבית שלך נראה. מילא הבית, מי שלא רוצה שלא ייכנס, אבל אתה? מינימום של התחשבות באנשים שרואים אותך כשאתה יוצא לרחוב - ואמנם, בשנה האחרונה מיעטת לצאת לרחוב - שלא רוצים להסב את מבטם (עם רגליים רזות כאלה, מותק, אמרתי לך אז, לא יוצאים לרחוב במכנסיים קצרים) מעוקם, עם שיניים שהכתרים נפלו מהן בהתעטשות ברחוב דיזנגוף, ולא טרחת אפילו להתכופף ולחפש אותם (עשר דקות, אמרתי לך, להשקיע עשר דקות בחיפוש אחרי משהו ששווה 5000 שקל, זה 500 שקל לדקה, לא שווה?).
ובכל זאת רבים ורבות אהבו אותך. מאוד. אין מה להגיד, החברים שלך שיחקו אותה בענק, מרגע שנודע להם מה קרה. באו ודאגו והביאו מוזיקה ותמונות וישבו וחזרו ושאלו ודיברו וליטפו כל פיסת עור שנשארה בה תחושה. ואף שמרביתם אנשי תקשורת, כולם כיבדו את סירובך לפרסם את התאונה שלך. לא את כל השמות אני זוכרת - בר ואבי וגליה ושרונה וניצן ועיינה ודדי וחגית וערן ופיטה ורונית ודפנה ושחר וגידי ואורנה ובלהה ואיילה ודינה ונימי, ועוד מלא שאני זוכרת רק בפרצופים.
יותר משלושה חודשים שכבת ממוסמר למיטה, מחובר למתקן משונה בכתפיים ובראש, עם בייגלה סביב המצח, כמו קדוש מעונה, מחוזק בברגים ליד הרקות, ולא יכולת להזיז אצבע, בקושי להניע את השפתיים. בהתחלה חשבנו שבטח היית רוצה שיעזרו לך להתאבד, ובהתחלה באמת עשית סימנים כאלה, אבל לאט לאט הפתעת אותנו - התחלת לרצות לחיות. אני חושבת שהכל בזכות אלה שבאו למיטתך והזכירו לך מי אתה - כל כך קל לשכוח מי אתה כשאתה שוכב חסר אונים, חסר גוף ותחושה, בלי קול או יכולת כלשהי לתקשר, אתה שהיית תמיד חיית תקשורת – ודווקא אז נראית יפה ונקי וצלול, כמו מלאך.
לכן נדמה לי - למרות הקושי לומר זאת בפרהסיה, והידיעה שרבים יתנגדו נמרצות לאמירה הזאת - שהחודשים האחרונים האלה היו בעצם סוג של זמן איכות, ולא צריך להצטער על שלא באה עליך מיתה חטופה, ועל שנגזרה עליך כביכול גסיסה ממושכת ומלאת ייסורים. היו לך כמה חודשים שבהם היית משוחרר מכל נטל - לא היית צריך לדאוג לשום דבר, לא לכסף ולא לעבודה ולא לסיגריות ולאוכל וליציאות ועניינים: דאגו לך מסביב לשעון, וכל מה שנותר לך לעשות היה בדיוק מה שתמיד הכי אהבת: לחשוב, ולראות מי באמת אוהב אותך.
אמרו לי שבשבוע האחרון, כשהיית כבר בלי הכרה אבל בעיניים פקוחות לרווחה, עשית מדי פעם קולות של התפעלות, "ואוו" כאלה, ונדמה היה שאתה כבר מתחיל לפגוש את החבר'ה שאתה אוהב שם, בצד השני. ועכשיו, שאתה כבר שם אתה בטח נהנה עוד יותר. אז כשאתה פוגש שם טיפוסים רעננים (הרי הרעננים תמיד מגיעים לגן עדן, כמוך), תמסור להם ד"ש.
עטרה אופק היא עורכת וכותבת וחברה של אורי מימי גל"צ
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
