 |
/images/archive/gallery/304/336.jpg נילי לנדסמן.
 |
|
|
|
|
| שדרן נערץ בעל טעם מוזיקלי מנומק, מבקר רוק שמאוהב בגיבוריו, סופר שופע חן והיסטוריון אינטליגנטי של שתיים מההוויות המעצבות של תקופתנו - הרוקנרול והניו אייג'. נילי לנדסמן נפרדת
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
נילי לנדסמן
11/5/2005 22:40 |
|
|
|
|
|
|
|
ביום שאורי לוטן מת עבר לי בראש שאולי זאת בכלל מהתלה קטנה של הבגואן. ההוא שידוע יותר כגורו אושו. שמא קרא לו לאורי לעזוב את גופו ולהצטרף אליו אי שם בשדות הגראס הנצחיים והעולצים של מטילי הספק? הלוא לוטן, המחזיק בתואר הישראלי הראשון אשר נשבה בקסמיו של הכריזמטור ההודי - שנודע, בין השאר, במדיטציות הסקס הפרועות שציווה למאמיניו ובחיבתו העזה ללימוזינות - אף פעם לא באמת השתחרר ממנו.
שבע שנים עברו עליו עמוק עמוק בשנות ה-80 המסעירות, כחבר בקהיליית השפוטים של הבגואן (עת זה עוד היה, לכאורה, אדם בשר ודם), כאשר זו שגשגה בהודו ובאמריקה. "החיים כבצל" (כנרת, 1995) רומן מסע וחניכה המתעד להפליא את תולדות ההיקסמות וההתפכחות של צעיר ישראלי מסטול הנוסע להודו ומאבד את עצמו, הוא למעשה רק תחילתו של חשבון הנפש שערך הבן הסורר והמסטול עם דמות האב ששבתה אותו בקסמיו.
מסע החניכה של אורי לוטן מייצג אמנם את תלאותיו של הדור שהלך לחפש סמים ואהבה ואיבד את שיווי המשקל לתוך תהום פעורה, אבל הוא עדיין רלוונטי עבור כל מי שמשתוקק לעשות לו גורו שיעניק משמעות ומשמעת לחייו. על רקע משלחות הצליינים הישראלים היוצאות בתדירות גבוהה אל האשרם בפונה, ולנוכח הנהייה הכללית הגוברת גם אצל אפיקורסים גמורים לאמץ את שיטות התרגול של היוגה והמדיטציה, אפשר להגיד על אורי שהקדים את זמנו עם הדו"ח האמיץ שהביא מלב המאפיליה, אבל זה יהיה מדויק יותר לקבוע שהוא היה עד מהימן ונלהב להיווצרותה של התופעה ובעל כישרון מרנין לתעד ולנסח אותה.
אז האם אפשר אם כן להניח שמסע הצלב של אורי נגד אושו ופרשיו אתגר ושעשע עמוקות לא רק את קוראיו ומכריו, אלא גם את הנמען שהיה מפורסם בחוש ההומור שלו? אולי ביקש הגורו, כמחווה של גאולה, לפצות את החסיד שערק על כל הסבל שכרוך בקיום והעניק לנשמתו תאבת המרגוע את השחרור המיוחל מכבלי הגוף? אולי. ואולי לא.
האמביציה
לקלף את המציאות משכבותיה ולנסות לשווא לחדור אל תוך המהות הממשית שלה, אפיינה לא רק את ה"החיים כבצל" אלא גם את עשר השנים שחלפו בחייו של מחברו מאז שפורסם. במהלכן, המשיך בחיסול החשבונות עם הגורו שריסק את אישיותו וגרם לו לוותר על הכתיבה כחלק מתהליך הנדרש של ויתור על האגו. אורי הטיל למערכה הזאת את כל מה שהיה לו - יכולת כתיבה מעולה, עוקצנות, חוש ביקורת מפותח, כנות כובשת ודעתנות מרשימה וכמובן אגו נאה ומפותח - כדי לשוב ולחטט בצלקות שנותרו אצלו מעידן התמימות.
למרות שנדמה היה כי הוא כופר במיסטיקה ההיא, המשיכה לפעם אצל לוטן ההשתוקקות הנואשת לתת משמעות למצוקה הקיומית הבסיסית שבתוכה התנהל, אותו כאוס פרטי של כאב חודר, פחד גובר והומור פרוע, מטלטל. ב"לך מכאן אם אתה לא יודע" סיפור קצר נהדר שהתפרסם בקובץ סיפורי המסעות "אלה החיים שהייתי רוצה לחיות" (עם עובד, 2003) הוא מתאר כרוניקה של טריפ רע. העלילה הסהרורית, הקורעת מצחוק, מתרחשת במהלכה של נסיעה רומנטית לאמסטרדם. העברית מהפנטת ומלאת תנופה ואילו הגיבור המעורער מאבד את אהובתו, את הסיכוי לחזות בהופעה של אליל הרוק שלו ולבסוף גם אפילו את כישוריו המוכחים להתמסטל כאילו אין אלוהים ואין מחר.
"החיים כבצל" הוא תחנה במסע של לוטן. ובמסע, כמו במסע, זה אף פעם לא נגמר, לפחות לא כל עוד אתה חי. בשנים האחרונות סיפר שהוא כותב מחדש את הסיפור הגדול של חייו לרומן שיקראו לו "האושו ועונשו". ללמדנו שמהלך חיינו מתנהל תחת המאמץ לכתוב שוב ושוב, מחדש, את הסיפור שלנו. והסיפור של אורי לוטן הוא בן זונה של סיפור, בכל מובן. שדרן רדיו נערץ בעל טעם מוזיקלי מנומק ומשובח, מבקר רוק שמעולם לא חדל להיות מאוהב בגיבוריו, סופר שופע חן והיסטוריון אינטליגנטי, רב השראה וכפייתי למדי של שתיים מההוויות הסוחפות והמעצבות של תקופתנו - תרבות הרוקנרול, מחד, ותרבות הניו אייג', מאידך.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
פרשת ההיסחפות של אורי לוטן אחר הגורו היא בעצם רק פרק ברומן החקרני והסקרני שניהל עם הרוחניות. בהקשר הזה, הסדרה שלו על תולדות הניו אייג' בערוץ הזה היתה מופתית. שבוע אחר שבוע הוא הדגים איך באמת ראוי לטפל בתנועה הגדולה הזאת של העידן המודרני ועורר ויכוחים סוערים, תשואות ומסרים נזעמים. כפי שכתב על רוקנרול, ספרים ויתר התוצרים של התרבות הפופולארית כך נהג גם בגיבורי הרוח. כתיבתו היתה מאלפת, מרחיבת דעת, מבוססת על ידע ויכולת ניתוח מזהירה.
בניגוד למתעדים ופרשנים רבים מהתחום הוא השתמש במילים צלולות וברורות, מצליח לזקק את המורכב בפשטות ולהבהיר את המסובך, מקפיד תמיד על נקודת מוצא הרוחשת כבוד מופגן לנשואי כתיבתו, אך ללא חרדת הקודש המנטרלת את האפשרות להביע עמדה.
אז אפשר אם כן לצאת מתוך ההנחה שאושו-הבגואן נכשל עם אורי לוטן. האגו שלו אולי התפורר במהלך שטיפות המוח שעבר, אבל הוא הצליח, כאמור, לאחות אותו מחדש. חוש הביקורת שתמיד מדברים בו סרה, כמי שמכשיל אותנו לכאורה בדרכנו להפוך לאנשים רוחניים, נטולי שיפוטיות ומלאי חמלה, מעולם לא התקהה אצלו. אם כבר, הוא הלך ונעשה בשנים האחרונות יותר ויותר מלוטש. בגלל שיש כבר יותר מדי אנשים שמדברים בשם אושו, אז באמת אי אפשר כבר לדעת מה באמת הוא אמר.
והאמת, מה זה משנה בכלל? מהאודיסיאה הרוחנית שלו, אורי לוטן הנחיל לקוראיו את הכישרון המקסים שבו ניחן: להתבונן נכוחה אל תוכו ומחוצה לו, לפרוץ את מחסומי השמרנות והפחד מפני הבלתי מוכר, לחקור לעומק ולא לקבל שום דבר, אבל שום דבר, כמובן מאליו.
נילי לנדסמן היא עיתונאית, סופרת ומורה ליוגה
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
