 |
/images/archive/gallery/103/590.jpg בוב דילן.
צילום: איי.פי.  |
|
|
|
|
| לצלילי "עוד כוס קפה לדרך" של בוב דילן, אנה הציעה שנקפוץ לרוטרדם להופעה שלו. יופיטר היה ברטרו, כלומר בפיגור, וזה אפילו בשביל אדם מפגר כמוני, לא זמן טוב לנסיעות. סיפור קצר של אורי לוטן |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אורי לוטן
11/5/2005 23:17 |
|
|
|
|
|
|
|
רודיארד קיפלינג, איש שידע דבר אחד או שניים על מסעות, אמר שמי שנוסע לבד מגיע הכי רחוק. כל חיי האמנתי במילים האלה. מבחינתי, הן הוכיחו את עצמן באינספור מסעות עד לנסיעה האחרונה שנקרתה לחיי אחרי פסק זמן של כמה שנים שבהן חליתי באגורפוביה. אגורפוביה למי שפרטים כאלה חשובים לו, היא ההפך מקלאוסטרופוביה. איך קורה שאדם שכל חייו הסתובב בעולם כאילו היה מגרש המשחקים הפרטי שלו (ובשל כך לא למד מקצוע לא היכה שורשים ונהיה למה שנקרא לוזר מוחלט) חוטף פתאום אגורפוביה? על פי אותו היגיון שאדם שכל חייו אהב ממתקים נתקף לפתע בסוכרת. לא הגיוני, אפילו לא הוגן (מעניין ששתי המילים האלו באות מאותו שורש) אבל קורה. אגורפוביה היא לא משהו קטלני, שמחייב אשפוז או התערבות כירורגית, היא הרבה פחות מתוקשרת ממחלות נפש קלות אחרות כמו דיכאון, סוציופתיה או האזנה בלתי פוסקת לרדיו, אבל היא הרבה יותר נפוצה ממה שחושבים, ובאופן כללי אפשר לומר שהסובלים ממנה חרדים ממקומות פתוחים. הם נמענים מלצאת מביתם אלא לצרכים מיוחדים וקבועים מראש, ואוהבים להיות בסביבה נוחה ככל האפשר, חמימה ותומכת, שבחיקה יפנקו אותם ו(במקרה שלי) יעשו בשבילם הכול. המקום הכי מתאים להם הוא הרחם, והלוואי שאי פעם יומצא רחם נייד, עם מי שפיר מזוקקים בטמפרטורת החדר. מבחינה רפואית תהיה בכך פריצת דרך משמעותית בעולם הרפואה. לא פחות מהמצאת כסא הגלגלים או הפרוזק. רחם למבוגרים שאפשר לקפל ולשים בתיק כמו מטרייה. שהרי מהו הוא רחם אם לא המטרייה האולטימטיבית?
במבט לאחור, קשה לי להאמין שהייתי טיפש כל כך, או עיוור כל כך, או כל כך לא אני. עם ההתמחות המיסטית שרכשתי בהודו שלושים שנה, לפני שנהייתה ליעד השני בפופולריות, אחרי הבקו"ם, בקרב ישראלים בקבוצות גיל מסוימות, הייתי צריך להבין שמשהו לא בסדר. ביג טיים לא בסיידר, כמו שאומרים באמריקה. הכתובת בהחלט היתה על הקיר, עם תמונה של בוב דילן, האיש שבגללו יצאתי מלכתחילה למסע הבלהות הזה. אבל בדומה לכל גיבור טרגי בהיסטוריה, החל בריצ'ארד השלישי,
שהפסיד את מלכותו תמורת סוס, וכלה בשאול עמור שהפסיד אותה תמורת עזר ויצמן, כבר היה מאוחר מדי ולא יכולתי, או חשבתי שאני לא יכול, למנוע את שרשרת הקטסטרופות - מהותה של כל טרגדיה טובה - בעודה באיבה.
יופיטר היה ברטרו, כלומר בפיגור, וזה אפילו בשביל אדם מפגר כמוני, לא זמן טוב לנסיעות. כך אמרה המדיום שלי מכפר סבא, שעמה אני מתייעץ לפני כל תזוזה, ולו הקלה ביותר, של כוחותיי. אזהרה אחרונה קיבלתי בשעות השינה הספורות שהספקתי לצבור לפני הנסיעה. בסצנה האחרונה מהחלום האחרון, בטרם נתלשתי ממנו בעטיו של צליל השכמה דיגיטלי מטופש, כיכבו שני פועלי בניין שריריים בעיצומה של קדיחת חור ענקי בגולגולתה של מלכת הולנד. בדרך כלל אין בחלומות שלי דימויים ברוטליים כל כך, ובמציאות מלכת הולנד לא היתה רוצה, מן הסתם, להשתייך לחוגים שבהם אפשר לפגוש אותי ולפיכך אין לי מושג איך היא באמת נראית. משהו כמו מלכת אנגליה, אני משער, רק עם כובע פחות אווילי. אבל ככה זה בחלומות. אפשר לראות ארצות שלמות במכה אחת. האנשים אפילו לא מזכירים את מי שהם אמורים להיות, ובכל זאת אתה יודע מי הם. ואף שמן המפורסמות, היא, שגודל מוחם של מלכים, קב"טים ושדרני רדיו הוא איפשהו בין גרגר אבק לחצי גרעין גרנולה, היתה להוד מעלתה גולגולת ענקית, להערכתי כגודל כל הממלכה שלה כמעט, ומכל מקום בלי שום פרופורציה לממדי גופה הפעוטים.
את הפועלים בחלום זיהיתי מיד. הם היו העתק קצת יותר צבעוני של שני הפועלים האמיתיים, שהתעללו כל אותו שבוע במדרכה שמול ביתי בתל אביב, פתחו וסגרו אותה כמו ריצ'רץ', הניפו פיסות אספלט באוויר כאילו היו ביסקוויטים, והפריעו לי לישון בצהריים, באמצעות הזמזום השיפוצניקי המתועב שלהם.
ואז התעוררתי בהרגשה שאולי עדיף לא לנסוע. אם מישהו קודח חור במערכה הראשונה, מישהו אחר חייב ליפול לתוכו במערכה השלישית. בייחוד בחלום ישראלי, שבו, כמו במציאות הישראלית, בכל סיטואציה אפשרית תמיד יהיה מישהו שיידפק בסופו של דבר. קרוב לוודאי אני.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
בכלל, הרעיון לנסוע לאמסטרדם היה של אנה. עוד אחת מההברקות הרגעיות שלה כמו למשל אוראליה ספונטנית בשירותים חמש דקות אחרי שנפגשנו בחדר ההמתנה של הפסיכיאטר של קופת חולים, ד"ר עמנואל פלדמן, המשמש גם, שלא במתכוון, כשדכן בין חולי/ות נפש פנויים/ות. אני באתי עם האגורפוביה שלי והיא, מאנית-דפרסיבית ותיקה, הסבירה לי שד"ר פלדמן הוא כמעט אלוהים. מי שהציל אותה, יכול להציל את כולם. חמש דקות אחרי כן (היא עמדה אז בשלבי הסיום של מאניה קלה) היא ירדה עלי וביקשה שאקלל אותה בצרפתית ומאז אנחנו... פתאום יש לי בעיה איך להגדיר את יחסיי עם אנה. אנחנו גרים בדירות נפרדות, היא עם הבת שלה ואני עם החתול שלי, וכבר חמש שנים אנחנו ישנים יחד לפחות ארבע, חמש פעמים בשבוע. באמריקה הייתי מגדיר את זה כמעורבות. כאן, בארץ, זה נקרא קשר, או מה שעוד יותר גרוע, מערכת יחסים, מילה שמפחידה אותי משום שעבדתי פעם במערכת עיתון מהידועים בארץ, ועד היום אני סובל מטראומות קונספירטיביות בגלל המקום ההוא. קשר לעומת מעורבות, מדובר בהרבה יותר מהבדלים לשוניים. זו ראייה שונה לגמרי של תופעת הזוגיות. מה אפשרי יותר, להיות קשור וחופשי או מעורב וחופשי? אפשר בכלל להיות מזווג וחופשי? אנה חושבת שכן, ואכן היה נדמה לי שאני שומע את משק כנפיה של מאניה חדשה, כשהציעה ערב אחד, לצלילי "עוד כוס קפה לדרך" של בוב דילן, לקפוץ לרוטרדם להופעה שלו, לציון מלאת חמש שנים לקשר או למעורבות בינינו. הרי אנשים כל הזמן נוסעים לראות קבוצות כדורגל וחוץ מזה היא חייבת לראות את בוב דילן פעם בחיים ועוד יותר מכך מוכרחים, אם רוצים להישאר שפויים, לפוש קצת מהמועקה הקולקטיבית ולצאת קצת מהארץ הזאת. לא לחינם הפיצו באינטרנט תמונה של מפת העולם על ישבן ערום. כל המיספירה על לחי אחת. נחשו איפה יוצאת ישראל. בקושי אפשר לראות אותה שם בפנים.
אני חשבתי שמוטב לנו להסתפק במשהו צנוע יותר. למשל, להזמין משהו מדליק בטלפון, כמו ארוחה הודית שבמחירה אפשר להאכיל כפר שלם בהודו. אבל אנה אמרה ובצדק שאני בסך הכול מחפש תירוצים בשביל לא לצאת מהבית ולפני שהספקתי להתמודד עם האמת המביכה הזו, קמה, קנתה כרטיס, השאירה לי כתובת ומספר טלפון של מלון באמסטרדם ועפה לדרכה. "ניפגש בעוד חמישה ימים מותק", היו מילותיה האחרונות. "אני כבר אדאג לכרטיסים לקונצרט, לחדרים במלון, ואחכה לך עם ג'וינט וטקסי בשדה התעופה. אתה רק צריך להזיז את התחת שלך ולנסוע".
רק להזיז את התחת שלי ולנסוע. לא כל אחד יודע כמה זה קשה. לאנה אין בעיות עם דברים כאלה. ספונטניות ומאניה דיפרסיה הולכות יפה מאוד ביחד ובינתיים היא לא הגזימה, חוץ מפעם אחת כשכמעט קנתה לנו בית בהתנחלות תפוח, ובמאמצים על אנושיים הצלחנו לבטל את העסקה. על כל פנים, שלושה ימים וחצי ישבתי והתחבטתי. ביום הרביעי קמתי בקושי וסחבתי את גופתי העצלה למשרד נסיעות המיועד על פי שמו, "הדקה התשעים", למקרים כמוני. קניתי כרטיס לאמסטרדם ב"דיל" מצוין. הלוך ושוב, שבוע ימים, ארבע מאות ומשהו דולר. ממש מציאה. חזרתי הביתה בהרגשה ששבוע באמסטרדם כולל ההופעה של בוב דילן זה למעשה לא כל כך רע. יכולתי להיוולד בדאהיישה, כולה כמה קילומטרים דרומה, ואז לא הייתי יכול לנסוע לשום מקום. כיוונתי את השעון, ארזתי קצת, ובהרגשה מנחמת שלפעמים הפרוזאק בכל זאת פועל הלכתי לישון קצת לפני הנסיעה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כעבור כמה שעות, טקסי, מטוס ואוטובוס, מצאתי את עצמי בטרמינל המפואר של מינכן, שלב שהייתי חייב משום מה לעבור בדרכי לאמסטרדם, בגלל העובדה שקניתי את הכרטיס בפחות כסף וכל מיני דברים שאני לא מבין בהם. בדברים האלה, בפרט לאור המצב, הכי טוב להיות ראש קטן. קח את הכדור הנכון ועבור דרך מינכן אם אומרים לך לעבור דרך מינכן.
נחתנו עם עלות השחר. זה כשלעצמו הסעיר מעט את השעון הביולוגי שלי. במצבים מסוימים אני נשבע שאני שומע אותו מתקתק. מתופף אפילו. עוד דקה ועוד שעה ועוד שנה, ממש ברוטאלי העניין הזה של הזמן. על כל פנים, הייתי אחוז התרגשות אווילית (יצאתי מהבית ואפילו נסעתי לחו"ל!) וערפול מטבולי קל כתוצאה של כל הוויסקי והוואליום שזללתי בדרך מתל אביב, שלא לדבר על תמצית ההרגעה ההומיאופאתית בבקבוקון דיסקרטי, שליווה אותי ביומיים שלפני הנסיעה כדי להתגבר על הפחד, התיעוב וכל מיני רגשות שבכלל לא הייתי מודע לקיומם. אתה אמור לקחת כמה טיפות כל כמה שעות ולהרגיש כמו חדש. עלי זה עובד רק בשלוקים, וגם אז אני לא מרגיש ממש חדש. יותר כמו מחשב אחרי אתחול מחודש. מהטיסה עצמה התרשמתי, ואני אומר זאת בעצב אמיתי, שהזדקנותו של העולם כולו לא פסחה גם על הדיילות. מבלונדות חייכניות, שרק לפני שנים אחדות הוסיפו את הממד הארי-ארוטי שאני כל כך אוהב לכל טיסה, הן הפכו לחבורת זקנות היסטריות. אתם יכולים לתאר לעצמכם חצי תריסר מהן שועטות הין אונד צוריק במעברים שהולכים ונהיים צרים משנה לשנה? בתנאים כאלה באמת קשה לטוס. עד כדי כך קשה, שכשקיבלתי את חשבון הוויסקי שלי, לקחתי עוד שלוק מהתמצית ההומיאופתית ועוד חצי וואליום.
בהגיענו למינכן צעדתי בנחישות לעבר הבר של שדה התעופה. היו שם כל כל הרבה מקום פתוח, כמעט כמו בכל ארץ, ונתקפתי פיק ברכיים - סימן לאגורפוביה קלה. הייתי זקוק בדחיפות למשהו כדי להתעורר, "אייריש קופי" למשל, קפה שחור עם שפריץ וויסקי וקצפת, שמעיר אותך כמו טיל, אבל היה מוקדם מדי. כל הברים בנמל התעופה העצום והמודרני הזה היו סגורים, כאילו לומר לך שכבר שתית מספיק. יש כמובן עוד הסבר - אנטישמיות. הם ידעו שמטוס מישראל מגיע, וסגרו את כל הברים. אבל ביטלתי את האפשרות הזאת מפאת קוצר הזמן.
התחלתי לשוטט כדי למצוא מקום מסתור למדיטציה קצרה, שמבוססת על תרגילי נשימה האמורים להרגיע אותי ולהפנות אותי פנימה, לשקט ולאור הנמצאים ממילא בתוכי, ופתאום, א-פרופו תרגילי נשימה, נעתקה נשימתי. זה כשלעצמו לא בעיה. אני בוגר סדנת סאדו-מזוכיזם של רשות השידור, ששמה הרשמי הוא קורס קריינים. תקנון רשות השידור אוסר באיסור מוחלט לנשום בין המילים. יש שם מישהו שיושב במשרד ומאזין לרדיו וסופר כמה פעמים כל קריין נושם בין המילים. נדמה לי שבסביבות חמש עשרה זו כבר עילה לבג"ץ. וכך אם אתה מתמלא אוויר בין שתי מילים יש לך רק שתי אפשרויות: להפליץ או להתפוצץ. לנשום זה פשוט לא קולגיאלי. יש בזה היגיון מסוים, כי או שכולם נושמים או שכולם לא נושמים, ואי אפשר שכל אחד יעשה מה בראש שלו. על כל פנים הפעם נעתקה נשימתי בגין בוב דילן. מוזר שדווקא הוא ישחק את תפקיד הכתובת על הקיר, אבל זה בדיוק מה שהיה. למרות השעה המוקדמת והמשקפיים הכהים ששנינו הרכבנו, הבנתי אותו היטב.
"ומה אתה עושה כאן?" שמעתי אותו משדר לי בבירור. "באתי במיוחד בשבילך", רציתי לקרוא בשמחה. אבל אז הבחנתי שבוב דילן לא סתם מרוח על הקיר, אלא לידו הדגם החדש של "פולקסוואגן" והכתובת "זה לא סתם זמר - וזו לא סתם מכונית".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא האמנתי למראה עיני. קשה להאשים אותם בדיסאינפורמציה. דילן הוא באמת לא סתם זמר ו-VW היא באמת לא סתם מכונית, אבל דיר בלאכ, בוב דילן עושה פרסומת? ועוד לפולקסווגן? מה, הוא לא שמע על השואה? וחוץ מזה הוא לא דוגמן. יש לו מקצוע. הוא בוב דילן. אם הוא צריך לעשות כסף מפרסומות, סימן שהגיעו מים עד נפש והכלכלה המערבית באמת בבעיה גדולה. אני תוהה אם נחמיה שטרסלר מודע להשלכות החמורות, ומעניין מה היו אבירי הרייך השלישי אומרים, לו ידעו שיום יבוא ויהודון אמריקאי עם נטיות רדיקליות יפרסם את המכונית העממית שלהם.
אנה כמובן לא חיכתה לי בנמל התעופה אבל היו לי מספר הטלפון והכתובת של המלון. למען האמת, לא הייתי צריך אותה בשלב ההוא. פגשתי בתור למזוודות שני הולנדים חביבים, אחד שאך הגיע יחד איתי במטוס ממינכן, ואחד חבר שלו שבא לקבל את פניו עם ג'וינט ענקי. אין כמו ג'וינט להקל חבלי קליטה בעיר חדשה. נסעתי יחד עם מרטן וסבסטיאן לאמסטרדם במכונית קטנטונת, הג'וינט שסבסטיאן הכין למרטן היה עשוי חומר הולנדי עצבני במיוחד. שכחתי מה זה אמסטרדם. אני לא יודע מה הוא הכניס שם בג'וינט, אבל אותי זה העיף כמו שלא עפתי מאז הועפתי מקורס טיס. שאכטה אחת, והייתי במקום אחר. שכחתי שלא ישנתי, שכחתי שלא אכלתי, המכונית ההולנדית הקטנטונת מותאמת במיוחד לרחובות ההולנדים הצרים, ובעצם היא הדבר הקרוב ביותר לרחם המתקפל שציינתי קודם.
לרגע נראה שבעצם, למרות חששותיי, הכול מתנהל כסדרו, עוד מעט אראה את אנה, נאכל יחד ארוחת בוקר, ניסע לראות את בוב דילן ונדסקס למה הוא עושה פרסומת למכונית נאצית.
אבל החסד בא במנות קטנות, ועד מהרה הסתיימה הנסיעה ומצאתי את עצמי בלב בירת הסמים והסקס של העולם הקורא לעצמו נאור, תיק ביד ופתק עם הכתובת של המלון. פתאום היתה לי הרגשה שכולם, אבל כולם, מביטים בי. ללכת עם תיק מלא באמצע רחוב של זונות ומוכרי סמים זה מביך במיוחד.
פתאום הרגשתי שאני רעב, עייף, ומה שנקרא שרוט במקצת. מעניין שלפני חמש דקות הרגשות האלה כלל לא היו קייימים. כל מה שרציתי היה מקלחת חמה ולישון קצת, ושאנה תעשה לי קפה לפני שניסע לראות את דילן. הפוסטר ההוא בנמל התעופה נותר מרחף בזיכרוני. להפתעתי, המפה הקטנה שאנה ציירה היתה מדויקת להפליא. המלון היה בדיוק איפה שהיה אמור להיות, בלב לבן של סדום ועמורה.
דפקתי בנימוס על הדלת, ונכנסתי. "שלום", אמר בעל המלון, שמשום מה נראה דומה לי להפליא. "אתה חבר של אנה?". "כן," אמרתי. "קרה משהו?". "אני חייב לדבר איתך. שב".
הוא עשה לי קפה, דווקא כמו שאני אוהב, עם הרבה קפה, קצת חלב ובלי סוכר, אבל טעם הקפה רק הדגיש עוד יותר את העובדה שמאז היום בבוקר או אתמול בלילה (למען האמת כבר לא הייתי בטוח אם עכשיו היום בבוקר או אתמול בלילה) לא הכנסתי לפה שום דבר פרט לוויסקי, וואליום, ותמצית הרגעה הומיאופתית. לקחתי שלוק מהתמצית ושאלתי אותו אם יש לו משהו נגד כאב ראש. הוא נתן לי משהו, "קח חצי, זה מאוד חזק". לקחתי שניים, מוכן ומזומן לשמוע את החדשות הנוראות ביותר. מה הוא כבר יכול להגיד לי, שאנה עזבה אותי עם הנסיך אנדרו?
"אנה עזבה אתמול עם צעיר בלונדי", אמר בעל המלון, "והשאירה לך את הפתק הזה". אני מצטערת מותק, קורה לי משהו נורא חשוב. נתראה בקרוב.
"אני באמת מצטער", אמר בעל המלון במבט של באמת מצטער.
"זה בסדר", אמרתי, "אפשר לעלות לחדר?".
"תצטרך כמובן לשלם את המחיר המלא".
"כמובן".
בטח כמובן. במחי יד התייקרה הקפיצה לאמסטרדם בכשלוש מאות דולר. ומה פתאום היא החליטה לעזוב אותי דווקא עכשיו. אני לא מאוהב בה אבל התרגלתי. וחוץ מזה יש לנו זיונים מעולים, שלא לציין את הצרפתית שלי שהשתפרה פלאים מאז היכרותנו. לא ידעתי אם לכעוס, להיעלב, להישבר. הכל הסתובב לי כמו כוורת דבורים על קוקאין. מה שאני צריך זה לעשן משהו. ירדתי למטה וקניתי לעצמי שקית סנסימיליה, ניירות וטבק. עליתי למעלה, עישנתי וחשבתי על אנה, עישנתי עוד קצת, חשבתי על חוסר ההגינות, הצביעות, חוסר ההתחשבות האנושית ותיכף ומיד רציתי לנסוע הביתה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אבל מה עם בוב דילן? היו לי ארבע שעות. אכלתי נקניקייה ולקחתי מונית לתחנת הרכבת. המונית השלישית שלי בשעות האחרונות. ברכבת לרוטרדם כמעט נרדמתי אבל המחשבות המציקות לא נתנו לי מנוח. ברוטרדם לקחתי מונית למקום שבו היתה אמורה להיות ההופעה. מונית רביעית, פלוס רכבת אחת ושני מטוסים. כבר לא ידעתי מה השעה, באיזה יום אנחנו, אולי קיוויתי לפגוש את אנה בקונצרט של דילן, הגראס האמסטרדמי לא הוסיף לשלוות נפשי, הכל נראה כחול, הסאונד בהופעה היה גרוע לפחות כמו הסאונד בארץ, דילן נראה עייף וכמעט לא היה קהל. אני חושב שנמנמתי בחלק גדול מההופעה והתעוררתי רק פעם כשהוא זעק את השורה המפורסמת ב"שיר בלדה לאיש רזה": לך מכאן אם אתה לא יודע.
באמת לא ידעתי. לא ידעתי איך הגעתי לכאן, למה זה מגיע לי, ומה אני עושה כדי להשקיט את הסאונד המעצבן הזה, כמו גלגלי רכבת בתוך מוחי. בין השאר גם גיליתי ששכחתי את הפרוזק בבית. לא נורא, אמרתי לעצמי, יום אחד לא משנה, הרי השפעה של פרוזק היא מצטברת ואל נקודתית. אחרי הקונצרט, במונית החמישית, בדרך לתחנת הרכבת של רוטרדם, כמעט בכיתי, וברכבת לאמסטרדם היה כל כך הרבה עשן ג'וינטים מכל הסוגים שכמעט התעלפתי. את המונית השישית, מתחנת הרכבת למלון, אני לא זוכר. בשלב מסוים היה נדמה לי שהנהג רוצה לרצוח אותי, אבל זה קורה לי לעתים קרובות כשאני מעשן יותר מדי. לרגע חשבתי שאני רואה את אנה מתנשקת בקרן רחוב עם צעיר בלונדי, אבל כשיצאתי מהמונית הסתבר שמדובר בכלל בשני בחורים. השעה היתה שלוש לפנות בוקר. למרות שהייתי רעב מת לא יכולתי לבלוע דבר. מובן שלא יכולתי לישון. כל קופי שופ שאליו נכנסתי נראה לי מאיים יותר, והאנשים מסטולים, דפוקים ומזרים יותר. עליתי למלון, עישנתי עוד קצת וניסיתי עוד קופי שופ. אותו הדבר. הראש הסתובב לי. בחוץ ירד גשם. בכל פעם שירדתי במדרגות הצרות עד כדי גיחוך, סימן ההיכר של הבתים באמסטרדם, נפלתי. "למה הם עושים לי את זה?" רציתי לזעוק. כבר שכחתי את אנה, את בוב דילן, בכלל לא הבאתי בחשבון שאני באמסטרדם, עיר שבה הכול יכול לקרות. הייתי הרוס, מותש, ובפעם הראשונה הרגשתי לבד וחשוף לחסדי האלמנטים. פחד גדול אחז אותי. אני, שעברתי חצי עולם כבר לפני עשרים שנה, שתמיד פגשתי את האנשים המעניינים ביותר, שאפילו בקהיר ובבנגקוק עישנתי בלי לפחד, לא מסוגל להיות לבד באמסטרדם, העיר שמותר בה הכול. רודיארד קיפלינג צדק. מי שנוסע לבד באמת מגיע רחוק.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בשמונה בבוקר התחילו לשפץ בבניין ממול, ושוב, כמו כל השבוע האחרון בתל אביב (נדמה לי שזה היה בשבוע האחרון, יכול להיות שזה היה לפני מאתיים שנה) השפצת הבלתי פוסקת עם הזמזום המטריף את הדעת חזרה לרדוף אותי. בעשר הפסיק הזמזום לחצי שעה, ובעשר וחצי התחדש, בתוספת הלמות פטיש. במחשבה שנייה, אולי הדפיקות באו מהראש שלי, אבל מה זה כבר משנה. ידעתי שאני חייב להחליט. או שאני נשאר שבוע באמסטרדם - לבד - או שאני מסתלק עכשיו.
לקחתי מונית (השביעית) לנמל התעופה וקניתי - בתוספת של מאתיים דולר - כרטיס לארץ. ואז התחילה פרשת אפי, קצין הביטחון של נמל התעופה. ישראלי לא צעיר ולא מבוגר, שהבעת החשיבות העצמית שעל פניו לא הצליחה לכסות על עורו המחוטט, כאילו עבר עליו טרקטור לפני שהמסכה התייבשה. התאורה המיוחדת של נמלי התעופה, הבוהק הזוהר הזה הכאיב לי. אפי זיהה מיד מי עומד לפניו. עצם העובדה שנסעתי לאמסטרדם כבר החשידה אותי, שהרי בשביל מה נוסעים לאמסטרדם אם לא בשביל לעבור על חוק כלשהו? ומה פתאום החלטתי לחזור? יש רק שתי אפשרויות: או שאני מחבל, או מבריח סמים. בסאדיזם האופייני לבני מינו החל לתחקר אותי למה שיניתי את דעתי, למה החלטתי לחזור, למה זה ולמה זה. ניסיתי להסביר, אבל הוא לא הניח לי. שלוש שעות נמשכה ההתעללות, שכללה פריקה יסודית של התיק, שבכל לא פתחתי במסע הבלהות הזה, חיטוט יסודי בכל חפצי, תוך כדי שימוש במכשירים שונים, דיבור בטלפון, וכינויי גנאי. אחר כך עברנו לבדיקה פיזית. התבקשתי לפשוט את מכנסי, ואפי כרע על ברכיו לבדוק אם אני מסתיר משהו בעכוזי. לא יכולתי להתאפק וכיבדתי אותו בנפיחה קלה. "תתבייש לך", אמר אפי. "מה לעשות", אמרתי, "סיכון מקצועי".
בסופו של דבר, בתום מסכת העינויים, עליתי למטוס, ועוד הספקתי לסנן לעברו של אפי "אתה עוד תשלם על זה". את כל הטיסה בחזרה ביליתי במחשבות אלימות במיוחד, כולן מכוונות לאפי המחוטט. למרות החודשים והקילומטרים המפרידים בינינו, אני עדיין מאחל לו מוות איטי ומלא ייסורים. ציפיתי כמובן לעבור מסכת ייסורים דומה בארץ. הכנתי את עצמי לעוד כמה שעות של התעללות מצד עוד איזה אפי, או איזה אביבה, שישאלו אותי מה עשיתי באמסטרדם ויחפשו עלי סמים, או יהלומים או אלוהים יודע מה. אבל להפתעתי הרבה הכול עבר כמו על חמאה. מי היה מאמין. לפעמים רואים את האור במקומות המוזרים ביותר אם מסתכלים כמו שצריך.
עוד מונית (השמינית - בשתי ארצות, בעשרים וארבע שעות) והייתי בבית. אותה הרגשה, אני בטוח, קיננה בלבו של ניל ארמסטרונג כאשר ירד ממפתנה של אפולו 11 והניח את כף רגלו על אדמת הירח. כך הרגשתי ברגע שפתחתי את הדלת לדירתי והתנפלתי בהתרגשות על המחשב. הכול נראה כל כך מוכר, החתול ישן על המקלדת, הבוגנוויליוות הסגולות במרפסת בהקו על רקע הזריחה, ואפילו לחום התל אביבי התלוותה פמיליאריות חיובית כלשהי. הסתכלתי בתאריך שבמחשב. שבת. מעניין, לפי חשבוני היה צריך להיות יום ראשון. כך או כך, בתוך שניות אחדות שוב הייתי מחובר לעולם באמצעות האינטרנט. איזו הקלה. זו הדרך היחידה לנסוע. גלשתי לאתר של כת השטן וביקשתי להכניס את אפי מנמל התעופה באמסטרדם לרשימת המבוקשים.
בדרך למקלחת שמתי לב שמישהו ישן במיטה שלי. כל כך הרבה דברים מופלאים קרו בימים האחרונים, שלגמרי לא הופתעתי לראות דמות מוכרת. אנה. כמעט שכחתי אותה. ישנה שנת ישרים אצלי במיטה ואפילו צל צלו של חיוך על שפתיה.
נכנסתי למיטה ולפני שנרדמתי עוד הספקתי לחשוב שאולי זה בכלל לא היה בוב דילן עצמו בפוסטר ההוא בנמל התעופה, אלא דוגמן? מה הבעיה למצוא דוגמן שיהיה כל כך דומה לו, שאפילו אני הולכתי שולל? "משהו קורה פה", נזכרתי בעוד שורה של דילן, "ואתה לא יודע מה. נכון מיסטר ג'ונס?".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הסיפור פורסם ב"אלה החיים שהייתי רוצה לחיות: 20 סיפורי מסע ישראליים", בהוצאת עם עובד, סדרת עולמות, בעריכת משה גלעד.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
