 |
/images/archive/gallery/307/291.jpg
ציור של מארק שאגאל  |
|
|
|
|
| גם בשביל לעשות רע ליצר הרע חייבים כמובן להשתמש ביצר הרע. תומר פרסיקו על המלחמה הסיזיפית באגו כפי שהיא באה לידי ביטוי בתנועת החסידות |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
תומר פרסיקו
22/5/2005 11:14 |
|
|
|
|
|
|
|
לספרו של חיים גראדה "צמח אטלס" - פנינה אמיתית של ספרות ותיעוד היסטורי - יש את אחד ממשפטי הפתיחה המקסימים ביותר: "צמח אטלס היה מפרחי-תורה כששמע מספרים כי בנוברדוק, בישיבת בעלי המוסר, כבר שחטו את יצר הרע". וואו!
הספר ממשיך ומספר
על מסעו של צמח אטלס לישיבה, ניסיונו האישי "לשחוט את יצר הרע", ותסכולו ואכזבתו ברבות השנים מכך שאינו מסוגל להגשים את האידיאל של תנועת המוסר: להיות אדם מושלם, המקיים את המצוות בדיוקן ואשר כל מעשיו נעשים ללא שום מניע אגואיסטי.
תנועת המוסר שקמה במזרח אירופה בסוף המאה התשע עשרה ואשר שרדה עד השואה, ביקשה לעצב יהודי מזן חדש ומשופר: יהודי טוטאלי, מושלם. יהודי זה לא רק יקפיד קלה כחמורה במצוות, לא רק ילמד תורה יומם וליל, אלא גם יהיה נטול אגו: כל מעשיו יהיו לשם שמים ולטובת החברה, והוא עצמו יהיה נקי מכל שאיפה לתגמול או טובה אישית. לצורך כך תרגלו החסידים בישיבת נוברדוק ואחיותיה תרגילי ענווה: הם היו משפילים עצמם בפני עוברים ושבים ברחוב, מוותרים על כל אות של כבוד או יוקרה (כגון לבוש חדש), ובעיקר היו חוקרים חקירה פנימית אינטנסיבית וכנה מאוד לפני כל מעשה: האם ישנה בו "נגיעה", כלומר האם הפעולה נגועה בתו של אגואיזם, של אנוכיות, של יצר הרע.
סיפור מפורסם הוא על תרגול הבוקר שלהם: בשאיפתם לענווה מוחלטת הם נהגו בכל בוקר לשבת באולם המרכזי של הישיבה למשך שלושים דקות, כשהם מנענעים את גופם לפנים ולאחור ומשננים לעצמם את המשפט: "אני כלום, אני כלום". על פי הסיפור בוקר אחד הגיע לישיבה תלמיד חדש וצעיר. כשנכנס לאולם המרכזי, הוא גילה להפתעתו מאות תלמידים יושבים וממלמלים: "אני כלום, אני כלום". מכיוון שלא רצה להוציא עצמו מן הכלל, נכנס לאולם והצטרף לשאר התלמידים. הוא מצא לעצמו כיסא פנוי, התיישב, התחיל לנענע את גופו לפנים ולאחור ושינן את המשפט: "אני כלום, אני כלום". מיד התנפל עליו התלמיד שישב לצדו ואמר לו בכעס: "חצוף! אני הייתי צריך ללמוד פה שנה שלמה עד שהפכתי לכלום!"
הסיפור הזה ממחיש שני דברים: מבחינה צורנית, אפשר לראות כאן דוגמה נהדרת לאותו הומור עצמי משחרר שמאפשר לנו להודות בכשלוננו המוחלט ולהשלים איתו. מבחינה תוכנית אנו רואים את מה שהיינו יכולים לנחש: בתשוקה עצמה להיות עניו יש יוהרה רבה, והשאיפה לאיון האגו פעמים רבות נולדת בעצמה מתוך אגואיזם. המשפט "אני כלום" מחביא בתוכו את אותו דואליזם שיש להתגבר עליו, שכן הוא מבטא את החלוקה הידועה ל"אני", ול"עולם", או כל דבר אחר שהאני רוצה להיות (במקרה זה, "כלום"). שמעתי פעם את המורה הרוחני אנדרו כהן בהרצאה פומבית מדבר על כך שאסור לרצות דבר, "חוץ מהכלום, אותו יש לרצות מאוד, כי הכלום אינו דבר". זו כמובן טעות חמורה, והסיפור לעיל ממחיש באיזו קלות יכול הכלום בהחלט להפוך למשהו, למשהו טוב, למשהו שרוצים נורא, למשהו שמתגאים בהשגתו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אי אפשר לצפות מהאגו שלא יהיה אגואיסט
|
|
|
 |
|
|
|
זהו, אם כן, אותו מעגל קסמים מפורסם כל כך שמוכר לכל מחפש רוחני: האני לא יכול להיפטר מעצמו, ולא יעזרו לו כל תרגיל או שיטה, שכן המתרגל הוא הוא זה אשר עמל כל כך לאיין את עצמו. כל פעולה לכיוון הזה נעשית על ידי אותו אגו טורדני, ועל כן רק מחזקת אותו, שכן האגו אינו יותר מרצף הפעולות שהוא עושה - הבעיה היחידה היא שאנחנו רואים רצף זה כישות אחידה, מגובשת ולא משתנה.
הנה סיפור חסידי שמנסה לטעון את ההפך: רבי זושה היה עני מרוד, וכשבתו הגיעה לפרקה, לא היה לו כסף לחתן אותה. במצוקתו הלך מרחק כמה ימים למקום מגוריו של מורו הגדול, המגיד ממזריטש. בירך אותו המגיד ונתן לו חמש מאות רובל שישמשו לו נדוניה לחתן איתה את בתו. בדרך חזרה לכפרו, עצר זושה ליד פונדק קטן ששמע ממנו קולות שירה יהודית. נכנס, והנה מסיבת חתונה. שמח מאוד רבי זושה והצטרף לחוגגים, שר ושתה, רקד ואכל, עד שלפתע פילחה צעקת שבר את הפונדק. הכל השתתקו והביטו לעבר אביה של הכלה, שפרץ ביבבות: שודדים! רוצחים! גנבו את כספי! איבדתי את הנדוניה!
כששאל רבי זושה את אחד האנשים מה היה סכום הנדוניה, ענה לו ההוא שהנדוניה היתה (ניחשתם נכון) חמש מאות רובל. ברור היה לכולם כי בלא נדוניה בטלה החתונה ומבוטלת, וברור היה גם שלא יוכל אותו יהודי עני להשיג סכום נכבד שכזה שוב. נמלא הפונדק פנים עצובות והכלה החלה לבכות.
לפתע צעק רבי זושה: מצאתי את הכסף, מצאתי את הכסף! הכל כבר החלו לשמוח, ואב הכלה ביקש את כספו, אלא שאז רבי זושה אמר: אתן לך כספך, בניקוי חמישים רובל דמי מציאה. ברגע אחד השתנו פני כל הנוכחים: הם חטפו את הכסף מזושה ובעטו אותו מחוץ לפונדק.
חזר רבי זושה לרבו, סיפר לו את המעשה והסביר: לו הייתי נותן את הכסף שלי סתם, כי אז היתה עולה בי מידת גאווה גדולה, ומאוד שמח הייתי שכולם אוהבים אותי - כך לימדתי את היצר הרע לקח: איתי אין מתעסקים!
בלי להכחיש את היופי שבהקרבה העצמית של רבי זושה, ברור לנו כי גאה פחות הוא לא נעשה מהתרגיל שלו, אולי אף להפך: אם קודם היה יכול להיות גאה שעזר ושאוהבים אותו, עתה הוא גאה על שאינו גאוותן ושלימד את יצר הרע לקח - קשה לדעת איזו מן הגאוות גדולה יותר. סיפור זה מזכיר את סירובו של ז'אן פול סארטר לקבל את פרס הנובל לספרות משום הסרחון הבורגני שהוא מדיף. השאלה היא האם אין בסירוב לקבל את הפרס סרחון בורגני גדול עוד יותר? במילים אחרות, מה שפל יותר: לקבל את אהבת הבריות אליך, או לדחותה; מה מעיד על גאווה גדולה יותר: לקבל פרס נובל שמוענק לך, או לסרב לקבלו?
לצערנו הרב, האמת הפשוטה היא שהאגו יינכס לעצמו כל פעולה - ואין דרך להתחמק מכך. גם בשביל לעשות רע ליצר הרע אתה חייב כמובן להשתמש ביצר הרע. והנה נחשף בפנינו פן נוסף של מעגל הקסמים הרוחני הידוע. אפשר לחקור שנים לפני שעושים כל דבר ולבדוק האם יש בו "נגיעה" או אין, אך אין דרך באמת לפעול מבלי שהאגו מיד יכריז: "אני עשיתי", "זה שלי". אפילו מעשים שנעשים, דרך נס, ממש ובאמת לשם שמים נידונים ליפול תחת טלפי התיש של היצר הרע: האגו יעלה עליהם, יתקע במרכזם דגל אדיר ויכריז: "זה שלי!". לא נותר אלא לצפות לתגובתו ולקבלה בהבנה - האם אפשר לצפות מהאגו לא להיות אגואיסט?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האגו מתפוגג עם אור התבונה
|
|
|
|
|
|
|
בכל מקרה, בוודאי שרצוי לא להרע לעצמנו רק בשביל לנסות להרע גם לאגו: אין ספק שהוא ימצא דרך להתחזק גם מזה. במקרה של האגו, הניסיון לחתוך את האף כדי לעצבן את הפנים לא עושה עליהם הרבה רושם: הם ממילא עשויים חתיכות חתיכות, נזילים ושמנוניים. הם מיד גם יצמיחו שני אפים חדשים. להילחם באגו פירושו להילחם בשד: החרב שלנו עוברת דרכו עד לצידו השני. שכן, כאמור, האגו הוא לא יותר מאשר רצף הפעולות שלנו (ותהליך ניכוסן האוטומטי אלינו), כך שאין, בעצם, איפה לנעוץ את החרב. יותר מכך: הנעיצות המאומצות שלנו רק ממשיכות את הרצף. מאידך, כמו ששדים בורחים מאור שמש, האגו מתפוגג עם אור התבונה. התבוננות, בחינה, הקשבה, הבנה - וכן, גם סימפתיה ואהבה - הן התרופה היעילה ביותר.
כל זה כמובן אינו אומר שאין ערך למעשים טובים - להפך: מכיוון שממילא אין להתחמק מגאוותנות האגו, נעשה בכל אופן מה שנראה לנו טוב וראוי. אם נצליח לתת מעצמנו באמת, נתינה עמוקה, חופשית, המרפה מכל בקשה לתמורה, מה טוב. ואם לא - עדיין, כמובן, טוב. גם בלי כל קשר למידת ההצלחה בביטול הזיהוי העצמי עם האגו, מעשים טובים הם טובים. ואם האגו לוקח עליהם קרדיט, ננסה להביט בו משועשעים מהצד: הוא הרי כזה ילד!
הנה סיפור חסידי גאוני שזכיתי לשמוע מפי הרב והמוזיקאי יהושע אנגלמן: ידוע, כך סיפר, כי תלמידי חכמים רבים היו מסתירים את מעשיהם הטובים תחת מעשים רעים, כדי שלא יחשיבו הבריות אותם לטובה. רבי יעקב יצחק היה מתחכם גם מעבר לכך, והחביא את מעשיו הטובים תחת מעשים טובים.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
