 |
 |
|
|
|
|
| מה הקשר בין פרויד, כסף הודי ואיבר המין הזקור והמרשים של האל שיווה. תומר פרסיקו על החוכמה שבעבודת האלילים ההודית |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
תומר פרסיקו
5/6/2005 11:06 |
|
|
|
|
|
|
|
אומר מיד: אין בכוונתי לטעון שאינספור הפסלים והפסלונים, הצלמים והמסכות, העצים והמצבות, הלינגמים והמרכבות הקדושות שממלאים את תת-היבשת המקודשת הינם אך ורק סמלים וייצוגים חיצוניים, חסרי משמעות בפני עצמם, של האחד המוחלט, הברהמן היחיד והממלא-כל. להפך. לרעיון שעל פיו אבסס את דברי נדרש עוד מחקר רציני, אולם יש לו בעיני במה להיאחז והוא במידה רבה נכון: להינדים אין סמלים.
שלא כמו במערב, שמימי יוון העתיקה התפתחה בו חלוקה ברורה בין המילה לדבר אותו היא ציינה, בין השפה למציאות ה"אמיתית" (דואליזם שבעצם מהווה שילוש, בין המילה, המושג אותו היא מסמנת, והדבר עצמו "שם בחוץ"), בהודו התפתחה תפיסה שונה של השפה, בה, ניתן להציע, המילה והמושג מהווים שלבים שונים של קיום של הדבר עצמו (את האפשרות הזאת העלה בפני פרופ' דוד שולמן). במילים אחרות, המילה היא קיום פחות בחומרתו, במציאותו, מהדבר עצמו, אך עדיין
היא חלק ממנו, ואין היא רק יצוג או סמל שלו. שולחן למשל הוא ברמות שונות של קיום החפץ עצמו אותו ניתן למשש, המושג התיאורטי שיש בראשנו ("משטח עם רגלים המשמש להגבהת חפצים מהאדמה"), והמילה, כלומר רצף הצלילים שאנחנו מוציאים מפינו כאשר אנחנו מתייחסים אליו. בעוד שבמערב שתי הקטגוריות האחרונות היו מהוות יחדיו את ה"סימן" של הדבר, בהודו הן מהוות רמות נוספות, מעודנות הרבה יותר, של קיום, שלבים נוספים של תהליך התרחשותו של הדבר, נפרדות ויחד עם זאת לא-נפרדות ממנו.
על פי תפיסה זו השפה היא חלק בלתי נפרד מהמציאות (ולא יצוג מרוחק שלה), היא קשורה מהותית לחפצים (כלומר היא אינה מוסכמה חברתית שרירותית) ומהווה מדרגה נוספת של קיומם (כמו, אולי, בתהליך האצלה ניאו פלטונית, כלומר מהלך של זרימת שפע אלוהי שככל שהוא מתרחק ממקורו, הופך לאמיתי פחות). מכאן נובע שרעיון של הסמלה זר ומוזר להינדים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
המשחק שכולם-כולם משחקים
|
|
|
 |
|
|
|
הנה שתי דוגמאות שממחישות זאת. הראשונה עניינה כסף. לכל מי שזכה לדרוך על אדמת הודו, מוכר התסריט הבא: בניסיון לשלם כמה רופי עבור דבר מה, החל מכוס צ'אי ועד אופנוע, דוחה המוכר ללא ניד עפעף וללא הסבר שטרות כסף קרועים או בלויים מאוד. הקונה המערבי מופתע, ולפעמים מנסה להסביר שאין זה משנה והכסף הרי עדיין טוב ותקף. ללא הצלחה. מדוע? משום שבדיוק כאן מתגלה ההבדל הקונספטואלי בין המערבי להודי: בשביל הראשון מהווה השטר יצוג בלבד, סמל לכסף "האמיתי" (מטילי זהב בבנק המרכזי, כפי שהיה נהוג עד שנות השבעים). ברור לו כי השטר הוא בדיה - אמנם בדיה מקובלת, שקר מוסכם, שמשום שכולם מוכנים לו הוא "עובד" - אבל בדיה. ברור למערבי שאין שום ערך "באמת" לנייר-השטר עצמו, וכל ערכו בא לו משום שכולם-כולם הסכימו להסכים שבעניין זה כולם-כולם משחקים משחק, ובקריצה הדדית (כל כך מקובלת עד כי אין צורך לבצע אותה בפועל) מוכנים "לעשות כאילו" ולהחליף טובין עבור נייר מעוטר ציורים.
לא כך אצל הסוחר ההודי. אצלו השטר הוא הכסף, ולא יצוג מוסכם שלו. שטר הכסף לא מייצג דבר מחוץ לעצמו - הוא הוא הדבר. הוא הכסף. לכן אם הוא קרוע, הכסף קרוע. הכסף פגום, ולכן לא הגיוני לקבל אותו.
דוגמה נוספת לחוסר ההסמלה ההינדי ניתן למצוא באחד המיתוסים המפורסמים על האל הגדול שיווה, "שיווה ביער האורנים", בו מסופר כיצד שיווה מגיע ליער גדול בו חכמים רבים, על נשותיהם היפהפיות וצאצאיהם, עוסקים בפולחנים ובתרגולי סגפנות שונים עד שהיו כולם "ללא תשוקה, גאווה, חמדנות, קנאה..." וכו' וכו'. לבוש בהידור וחמוש בזדון, מגיע שיווה ליער וניגש מיד לפתות את נשות החכמים, והן כמובן נענות לחיזוריו. כאשר החכמים מגלים זאת הם רותחים, מקיפים את האל ותוקפים אותו בכשפים. אך החכמים לא מבינים, כמובן, עם מי יש להם עסק (וזה הרי חטאם, שהוא החטא של כולנו: לא לזהות את האל העומד ממש מולנו!). כעונש על כך שיווה "פשט את בד חלציו וגרם ללינגה שלו (איבר מינו), הארוך כחדק הפיל של אינדרה, לעמוד זקוף. באמצעות הנשק האדיר הזה הוא היכה את החכמים על הראש, העורף, תנוכי-האוזניים, הפנים, האפים, וגרם להם חבלות. הוא היכה בהם בגב, גרם לשיניהם ליפול, חיכך איתו את גחונם, ניקר בעכוזם, תקף את צידיהם וריסק את ברכיהם וכך שיתק אותם, רודף אחריהם, צורח בקול גדול. הוא מתח את הלינגה שלו עד השחקים, כאילו היה ידית מוזהבת לכיפת השמים, עטורת כוכבים דמויי פנינים [...] האלים [...וכל צבא השמים של הפנתיאון ההינדי, כולל חיות שמימיות ושדים...] השתחוו ללינגה הארוך והזקוף הזה באדיקות ראויה והחלו להלל אותו". (Classical Telugu Poetry, Velcheru Narayana Rao & David Shulman).
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
רופי נפאלי. השטר הוא הכסף
|
|
|
|
|
|
|
לשיווה יש את הכלי הכי גדול, ואיתו הוא יזיין בתחת את כל מי שלא יעשה לו כבוד
|
|
|
|
|
|
|
מה שמדהים במיתוס הזה הוא ההיעדר המוחלט של מה שפרויד היה מכנה סובלימציה, כלומר הפניית יצרים בסיסיים לאפיקים תרבותיים. בסובלימציה אנחנו "מעדנים" יצרים גסים ומגלגלים תשוקות מזיקות, מסוכנות או לא מסופקות לאפיקים יצירתיים. מכיוון שאנחנו בני תרבות, הרי שבמקום לזלול ללא הכרה - נעשן, במקום לפגוע במישהו פיזית - נעצור לו את הקידום בעבודה, במקום לזיין - נכתוב מאמרים. כך גם נשתמש בסמלים תרבותיים כתחליף והעצמה לנקודות חולשה וחוסר שלנו: כולם יודעים למה גברים קונים מכוניות גדולות ואדומות.
אך לא במיתוס דלעיל. כאן הכל ברור, בוטה, על השולחן: לשיווה יש את הכלי הכי גדול, ואיתו הוא יזיין בתחת את כל מי שלא יעשה לו כבוד. זהו, חד וחלק. הרי אפילו בשפת היומיום, כאשר אומרים על מישהו שהוא "כלי", לא מתכוונים לאיבר מינו, אלא לעוצמתו החברתית; וכאשר נאמר על מישהו שהוא "זיין את X בתחת", לא נתכוון לכך מילולית (בד"כ), אלא שהוא הרע ל-X - כלומר גם המילים עצמן עברו תהליך של עידון והחלו לסמן דבר אחר מפירושן המילולי. במיתוסים מערביים נמצא שלמשה רבנו יש מטה קסמים, שזאוס יורה באויביו ברקים, שאין כמו החרב "אקסקליבר" של המלך ארתור, שטיל ה"חץ" מפוצץ כל טיל אחר וכו' וכו' - לא אצל שיווה: הלינגה שלו שחור וגדול וראוי להערצה ופולחן דתי. נקודה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
שיווה לינגה. איבר המין של שיווה
|
|
|
 |
|
שני לינגמים נוספים. גם לשימושן של נשים
|
|
|
|
|
|
|
ההינדואיזם מקשקש אלילות אבל בפועל מאחד
|
|
|
|
|
|
|
כמו שטרות הכסף וכמו חוסר הסובלימציה במיתוס, פסלוני האלים בהודו אינם "יצוגים של האלים" ואינם "סמל לאחדותו של היקום" או כל תירוץ אפולוגטי אחר שהודים משתכנזים מנסים למכור כדי להציל, לדעתם, את כבוד המסורת הדתית שלהם. הפסלים הם האלים, ובדיוק כאן נחשפת הגאונות ההינדית: להבדיל מהמסורת המונותיאיסטית המערבית, שמדברת אחדות ובפועל מחלקת, ההינדואיזם מקשקש אלילות ובפועל מאחד.
כאשר המערב מדבר על בריאת העולם; על האל היושב במרומים; על האל כמלך, כשופט, כאב; על האל כקנא ונקם, רחום וחנון - הוא למעשה מבדיל ומחלק בין האלוהות לעולם. המונותיאיזם המערבי הוא למעשה דואליזם, כאשר האל טרנסנדנטי ונבדל מהעולם אשר ברא, או לכל הפחות גדול מהעולם שברא ומקיף אותו. בהינדואיזם יש מוניזם אמיתי: האלוהות היא העולם, העולם הוא האלוהות.
בדיוק משום כך פסלי האלילים אינם ייצוג או סמל (תפיסה המחלקת בינם לבין "הדבר האמיתי" ובכך יוצרת דואליות) אלא הדבר עצמו, אמנם במדרגה קיומית עדינה יותר. הפסל הוא האל, אך האל אינו רק הפסל - הוא הרבה יותר גדול ממנו (לעתים הוא, כאמור, היקום כולו). האל הוא גם הפסל ואולי גם הר מסוים, ואולי גם האדמה כולה וגם הכוכבים ואולי הכל - כל אלה ברמות שונות של קיום (או אפילו באותה רמה - סתירות לוגיות לא מפחידות את הפילוסופיה ההודית). הפסל הוא האל, ובכך מגלם את אחדות הקיום, ואת הזהות השלמה בין המוחלט ליחסי: היקום הוא רצף אחד, תהליך שלם ומושלם שבין אם נתפוס אותו מהזווית האלוהית או האלילית נדבר על אותה מהות עצמה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הגדילו את התמונה. יש כאן לינגה נוסף
|
|
|
|
|
|
|
רק תנו לי את חלקת האלילים שלי
|
|
|
|
|
|
|
יותר מכך: האל המוחלט שוכן בתוך העולם היחסי; נירוונה היא סמסרה ולהפך. האלילות אם כך היא עדות למציאותו של המוחלט בפרטיקולרי, של האבסולוט בפרט. האלילים מזכירים לנו שבדרך אל האחדות זוהי טעות לוותר על הריבוי, שהשאיפה הגבוהה והראויה לאלוהים אסור שתשליך בדרכה את בני האדם. האבסולוט האלוהי לא בא על חשבון העולם היחסי, על חלקיו השונים וערכיו הסותרים - הוא שוכן בהם עצמם! אלוהים אכן נמצא (גם) בפרטים.
האלילי ההינדי הוא למאמין חלק אלוה ממעל ממש ומהווה ראייה ברורה וזמינה לאלוהותו של העולם הזה. בעבודת האלילים ההינדית, שהצליחה לחמוק מפח הסמיוטיקה המערבית ולא לחצוץ בין הסימן לדבר ובין האל לעולמו, הפסל הוא האל ולכן עבודתו היא עבודת האל, ובשום אופן לא עבודה סמלית של בובה המייצגת את האל. אין, על כן, צורך להמתין להתגלות אלוהית או לחכות לשכינה שתרד: האלוהות נמצאת כאן ועכשיו. מולנו. פה. במרחק נגיעה, זמינה לחושים, בדברים הארציים עצמם. עלינו רק להיפתח לאפשרות הזו, החיה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
