 |
/images/archive/gallery/316/829.jpg אפיקורוס.
 |
|
|
|
|
| מסתבר שאפיקורוס, ההדוניסט הכופר, היה בכלל פילוסוף מתון שהוביל אנשים לטרנספורמציה רוחנית. תומר פרסיקו על היווני שלא ידע שהוא בודהיסט. מאמר בשני חלקים |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
תומר פרסיקו
10/6/2005 11:44 |
|
|
|
|
|
|
|
בשנים האחרונות (ואני מתכוון בערך לאלפיים השנים האחרונות) סובל אפיקורוס מיחסי ציבור גרועים במיוחד. הוא מוכפש על ימין ועל שמאל, שמו הפך מילה נרדפת לכופר או להדוניסט האולטימטיבי, שני דברים שהוא בהחלט לא היה. כפי שאומרים במחוזותינו, שופכים את דמו. לא זאת אף זאת: חוכמתו והבנתו העמוקה את הטבע האנושי אינן זוכות להכרה שבלי ספק מגיעה להן.
אפיקורוס לא היה רק פילוסוף. כמו רבים בתקופתו, הפילוסופיה היתה לו לא רק פרויקט שכלתני – היא היתה דרך חיים, וככזו היוותה מנוע ואמצעי לטרנספורמציה של האדם. כמו כפי שטוען הפילוסוף בן זמננו פייר אדו (Pierre Hadot) טעות היא לראות בשיטות הפילוסופיות העתיקות רק ציור של מפות אינטלקטואליות: מטרתן היתה
שינוי עמוק של הדרך בה אנו חיים, שינוי שנובע מתוך ההבנה החדשה והנכונה של המציאות, אך לא מסתיים בה.
המטרה שעמדה לנגד עיניו של אפיקורוס היתה לחיות חיים מאושרים. הפילוסופיה שלו, אם לוקחים אותה ברצינות, יכולה לעזור בכך ואף מעבר לזאת. למעשה, הרעיונות של אפיקורוס מכוונים אל עבר המוחלט - הוא מלמד אותנו לנוח בתוך ההנאה הטבעית של הקיום.
כאשר גסס בגיל 72 מדלקת בפרוסטטה, מוקף בחבריו/תלמידיו, חופשי מכל פחד למות ואחרי שייסד את אחד הזרמים הגדולים של הפילוסופיה ההלניסטית, כל שהיה לו לומר היה על אף הכאבים האדירים שמענים אותו, הרי שזהו יום שמח, שכן דבר לא ישווה לאושר שממלא אותו בזכרו את כל הדיונים הפילוסופיים אותם ערך.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לפחד מנחת זרועם של האלים זוהי שטות
|
|
|
 |
|
|
|
אפיקורוס בן ניאוקלס נולד באי היווני סמוס בשנת 341 לפנה"ס. בגיל 32 התחיל ללמד, תחילה בלסבוס, ובמהרה פתח באתונה בית ספר באחוזה מרווחת, שבגן הגדול שלמרגלותיה היו הוא ותלמידיו מתדיינים. בבית הספר שלו היה כל הרכוש משותף, לתלמידים מותר היה לשתות רק כוס יין אחת ביום ועיקר תזונתם בא מלחם שעורה - בהחלט לא דקדנס פורק עול. בשונה מאפלטון, אפיקורוס פתח את שעריו גם לנשים, ואפילו לעבדים. בצל קורתו הידידות היתה ערך עליון, הפרישה ממרוץ החיים מומלצת, אך ההתערבות בחיי העולם (פוליטיקה, מסחר, אמנות) היתה מותרת – אך "הכל במידה", כנהוג בפילוסופיה היוונית.
על פי אפיקורוס מטרת החיים היא ההנאה, אך יש להבחין הבחן היטב בין הנאה וולגארית הבאה מסיפוק החושים, ובין ההנאה הגבוהה ביותר, זו הבאה, על פי תורתו, באופן טבעי כאשר אין בנו כאב, כלומר כאשר אנו חדלים לחשוק את שלא ניתן לקבל, ופוסקים בנו הפחד מהמוות או מן האלים. כן, כן, מסתבר שלמרות ההשמצות אפיקורוס היה אדם מאמין. לא רק שלא שללם, אלא קבע שקיומם של אלי הפנתיאון היווני הוא ודאי. עם זאת, הוא לא חשב שהם רלוונטיים לחיי היומיום. האלים עוסקים בשלהם ואנחנו בשלנו, ולמה שיתערבו בענייננו? הם מאושרים בעצמם עם עצמם, ואין להם כל מניע להתעסק עם הנחותים מהם. להגות באלים זוהי פעולה חיובית, שכן הם יצורים מושלמים, ויש ללמוד דרכיהם, אבל לחיות בפחד מנחת זרועם זוהי שטות.
ומה בנוגע לפחד ממוות? על פי אפיקורוס שורשו נעוץ בתפיסה לא נכונה, כאילו יקרה לנו משהו רע אחרי שייפסקו החיים. אבל אחרי החיים לא יקרה שום דבר: הגוף והנפש יתפרקו למרכיביהם השונים, וכך ניעלם. "המוות הוא כלום עבורנו", כך טען, "כל עוד אנו חיים, הרי הוא לא עמנו; וכשהמוות בא, הרי אנו עצמנו כבר כלום".
הבעיה היא שלא רק מהמוות עצמו, כאיום, אנחנו מפחדים. אנחנו מפחדים - אולי אף יותר - פשוט לא-להיות. מה עם הפחד הגדול שלנו להיות-כלום? הפחד הזה, על פי אפיקורוס, הוא הוא הגורם לכל התשוקות והכאבים שמטרידים את חיי האדם. את הפחד לא-להיות תקף אפיקורוס בעזרת היגיון יווני: "אם ההנאה היא מושלמת בכל רגע ורגע, הרי שאין היא גדולה יותר אם היא נמשכת עד אינסוף" - כלומר אין טעם לחשוק בהימשכות החיים לנצח, כי אם אנחנו מאושרים בשלמות עכשיו, הרי לא ייתכן, רציונלית, יותר טוב מזה.
אך שוב הצליח אפיקורוס רק לדחוק הלאה את הבעיה, כי כעת ברור לנו שהבעיה שלנו היא, כמובן, שאנחנו לא מאושרים בשלמות ברגע זה. גם לכך יש לאפיקורוס מענה: ניתן להגיע להנאה מושלמת בכל רגע ורגע והדרך למטרה זו הוא לב ליבה של הפילוסופיה האפיקוראית. למעשה, רק למען האושר העליון, אותו ניתן להגשים בחיים, כדאי בכלל לטרוח.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הנאות ההכרה עולות על אלו של הגוף
|
|
|
|
|
|
|
הדרך אל האושר מבוססת על הבחנה חדה וברורה בין סוגי הנאות בהן האדם יכול לזכות. זה המקום להדגיש כי אפיקורוס לא היה ההדוניסט הוולגרי כפי שרבים כל כך אוהבים לראותו ולהציגו. אפיקורוס לא רדף בצורה פרועה אחרי הנאות החושים, ולא הטיף לכך. לשם כך דרוש פילוסוף קטן מאוד, ואפיקורוס היה פילוסוף גדול. הוא אמנם נתן להנאה את מעמד תכלית החיים, אך זוהי הנאה במובן של חוסר-כאב, המוגדרת יותר על פי מה שהיא אינה, כפי שנראה מיד. על פי אפיקורוס, הנאות ההכרה עולות על אלו של הגוף ויש לכלכל בתבונה את הרדיפה אחריהן, פן יצא שכרו של הנהנה בהפסדו. כדי לדעת לכלכלן יש לדעת אותן.
שני סוגי הנאות מונה אפיקורוס: אלו שהוא מכנה "קאטאסטמטיות" (נייחות, יציבות), ואלו ה"קינטיות" (נעות, חמקמקות). ההנאות הקאטאסטמטיות הן הנאות של הפסקה, של מצב המאופיין במנוחה הכרתית וגופנית. זהו מצב של חוסר-זעזועים-נפשיים (אטרקסיה), חוסר-כאבים-פיזיים (אפוניה), חוסר-חרדות (אאוחלסיה) וחוסר-פחדים (אפוביה) - כן, יוונית! הקץ לרודנות הסנסקריט - הנאות אלו הן מצבים של חוסר שאיפות, כאשר משתרר עונג שקט על הגוף וההכרה.
ההנאות הקינטיות (הנעות והחמקמקות) הן הנאות אינטנסיביות יותר, אך זמניות גם יותר. אלו ההנאות הבאות כאשר שאיפה מסוימת מתממשת, והן נובעות דרך כלל מסיפוקו של חוש מסוים, למשל חוש הטעם. אף שראה בכל ההנאות טוב, אפיקורוס דירג את ההנאות הקינטיות מתחת לקאטאסטמטיות (הנאות של הפסקה) הן בחשיבות והן בעונג, לטווח ארוך, שהן משרות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אפיקורוס ובודהה
|
|
|
|
|
|
|
בניסיון להכניס סדר ושיטתיות לכלכלת ההנאות, חילק אפיקורוס את השאיפות האנושיות לשלושה סוגים עיקריים: ישנן השאיפות הטבעיות וההכרחיות, ישנן הטבעיות ושאינן הכרחיות, וישנן שאינן טבעיות ואינן הכרחיות. במילה "טבעיות" מתכוון אפיקורוס לשאיפות שנובעות מצורך גופני טבעי, בניגוד לכל קפריזה שרירותית של הבנאדם. במילה "הכרחיות" מתכוון אפיקורוס להכרחיות לאושר, לבריאות הפיזית או לשמירה על החיים עצמם. השאיפות הטבעיות וההכרחיות הן השאיפות למזון, משקה וביגוד. אלו גוררות כאב ואף מוות אם לא יסופקו. למזלנו, טוען אפיקורוס, לא קשה בכלל לספקן.
השאיפות הטבעיות אך שאינן הכרחיות כוללות את השאיפות לתענוגות החושים. אלו יכולות להיות מסופקות ללא כל נזק, אך גם לא ייגרם נזק אם לא יסופקו.
השאיפות הדקדנטיות שאינן טבעיות ואף לא הכרחיות, ושנובעות מטעות בשיקול הדעת, לדעת אפיקורוס, הן השאיפות לעושר, תהילה, וכיוצא באלו ניפוחי-אגו למיניהם. אלו, לא רק שלא יביאו תועלת אם יסופקו, הן גם מזיקות וגורמות לסבל אצל האדם השואף.
סיפוק השאיפות הטבעיות וההכרחיות גורם להנאה קאטאסטמטית (כלומר אותם סוגים של חופש משלל הדברים השליליים שנמנו לעיל). סיפוק השאיפות הטבעיות שאינן הכרחיות גורם להנאה קינטית (למשל, המתיקות שבאכילת עוגה טובה). סיפוק השאיפות שאינן טבעיות או הכרחיות גורם להנאה קינטית, אך שמובילה בהכרח לסבל שגדול ממנה. זאת משום שסיפוק זה אינו אלא זמני, משום שהשאיפות שאינן טבעיות אינן יכולות, למעשה, להיות מסופקות במלואן לעולם - הן מלכתחילה חסרות תכלית סופית ומוגדרת, מהוות כעין בור ללא תחתית, ועל כן נושאות עמן, אינהרנטית, את התסכול שיבוא על האדם השואף.
קל לזהות דמיון רב בין כלכלת ההנאות האפיקוראית לדהרמה הבודהיסטית. הן אפיקורוס והן הבודהה נותנים מקום רב בתורותיהם לסבל ולדרכים להיחלץ ממנו. שניהם גם מבקשים למנוע את הסבל על ידי זיהוי מקורו, ושניהם מזהים את מקורו עם התשוקה. והעיקר: שניהם מבטיחים שמצב של סיפוק ושלמות ייתכן אם רק נבין את חיינו לאשורם. השפעה ישירה של הבודהה על אפיקורוס לא היתה ככל הנראה, שכן הבודהה עצמו חי לכל היותר מאה שנה לפניו, ותורתו עדיין לא היתה נפוצה. גם הדגשים שנותן אפיקורוס הם שונים, וזאת אף מבלי לגעת בתורתו הקוסמולוגית ששונה מתמונת העולם הבודהיסטית. נראה אם כן שבמקומות שונים, וכמעט באותו זמן, הגיעו שני הוגים למסקנות דומות באשר לסבל ולדרך להביא לסיומו. ייתכן שהפחד מהמוות ומנגד השאיפה לניפוח האגו ללא גבול הם אוניברסליים לא פחות מכפי שהם מאמללים.
כאמור, הידידות היתה ערך בפני עצמו באחוזת האפיקוראים, והיללו אותה רבות. "הידידות רצה רוקדת בעולם, קוראת לכולנו להתעורר ולשיר את שבחיה," אמר אפיקורוס. הידידות היא אכן הקיום החברתי המתאים לעידוד הנאה קאטאסטמטית, כלומר נינוחה ויציבה.
המין והאהבה לעומת זאת היוו עבור אפיקורוס אגוזים קשים לפיצוח והוא הקדיש להם מחשבה רבה. אבל על כך בחלק השני של המאמר.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
