 |
/images/archive/gallery/317/758.jpg שחר שלוח וידיד.
 |
|
|
|
|
| איך בחורה רוחנית עם נטיות בודהיסטיות מתמודדת עם חרקי הקיץ: שחר שלוח על ארבע דרכים: הקונבנציונלית, האלטרנטיבית, הרוחנית והדרך הנוספת |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
שחר שילוח
14/6/2005 12:32 |
|
|
|
|
|
|
|
זה היה צפוי. אחרי שנתיים של חסד, בהן לא הייתי צריכה להתמודד פנים אל פנים עם ג'וקים על רצפת הבית (או על השיש, התקרה, הקירות והאוויר שביניהם), הגיע רגע האמת. האורח הלא קרוא זחל בזריזות, חום וערמומי, משולחן העבודה אל פינת הכורסא, חומק מאחורי שידת הדיסקים, נעצר ואפילו לא שוקל לצאת החוצה.
הפעם האחרונה בה הרגתי במודע היתה לפני שנתיים. היצור המכונף עלה מהסחי הפלורנטיני, עופף באוויר התל אביבי הלח, נכנס דרך החלון והגיע ללא הזמנה לדירה שלי. למרות הבהלה העצומה עשתונותיי לא אבדו ובמהרה גיבשתי אסטרטגיה: אעטוף את היד בכפפה חד פעמית, בעזרת היד השניה ארסס אותו בזהירות עד שילקה בהלם ואז, כאשר הוא מסומם ורפוי, היד הממוגנת תחפון אותו בעדינות ותשליכהו החוצה. שישתקם לו במקום ממנו בא. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. אחרי הריסוס וכתוצאה מההיסטריה, יד ימין נחתה על המנוח, מעכה אותו כליל ונפרדה ממנו לשלום עם סחרור המים באסלה.
אבל מאז כאמור, זכיתי בשנתיים של חסד ונחסכו ממני ההתמודדויות האלה. עזבתי את הדירה ואת העיר שהשליטים האמיתיים שלה הם הלחות, הערפיח, התיקנים והירקן דויד מכפר גלעדי פינת פרנקל. קיץ אחד לא הייתי בארץ ובשני לא ממש גרתי בשום מקום, כך שלא היתה לי טריטוריה משלי להגן עליה מפני החרקים הקדמונים דמויי פרי התמר.
חסדים, אתם יודעים, הם עניין
מוגבל ויום אחד שכרתי דירת קרקע בכפר. מבט קצר על הקירות הבהיר זאת מיד - העכבישים הם בעלי הבית האמיתיים פה ואם אני מעוניינת ביחסי שלום כדאי מאוד שאדע איך להתנהג. לנוכח הדלתות והחלונות הלא ממש אטומים ובהתחשב בקרבה לאדמה הבנתי שהעכבישים ושממית הבית הולכים להיות ידידיי הטובים ביותר. לא טעיתי. ראשונות הופיעו הנמלים. נקודות שחורות זעירות, שבמבט ראשון נראו כמו גרגרי פלפל שחור גרוס, קישטו את השיש והכיור והפכו את שטיפת הכלים למסובכת מאי פעם. אחיותיהן הג'ינג'יות בחרו באמבטיה כאתר הפעילות שלהן. אין לי מושג למה. הדבר היחידי שהן יכולות לקחת משם הוא אבקת כביסה ולמיטב ידיעתי אין להן מה לעשות איתה, אבל אולי אני טועה. על כל פנים הג'ינג'יות נראות עסוקות למדי ולא אתפלא אם יום אחד הקיר ייפול ואמצא את עצמי מסתבנת בסלון של השכנים. בשלב מאוחר יותר קבוצה של נמלים מפוטמות ושחומות פצחו בפרויקט דה-קונסטרוקטיבי על אחת מדפנות האמבטיה. יכולתי להתבונן בהן בכל פעם שישבתי על האסלה, אבל מעולם לא הבנתי מה הן עושות שם. מסתבר שהנמלים לא נחשבות למזון גורמה מבחינתם של העכבישים והשממיות וכל מה שנותר לי לעשות בנוגע אליהן הוא עבודה פנימית. כלומר, לשכנע את עצמי שמדובר ביצורים קטנים, שקטים ובלתי מזיקים. סמל לחריצות המככב בפתגמים ובסרטי אנימציה. אז עם הנמלים אני בסדר. נכון, בנות?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
כשימות הקור החלו לסגת הגיעו היתושים. הבטתי באחד מהם שהתמקם על הקיר מעל המחשב ולחשתי לו: אתה לא מפחיד אותי. יש לי שממית, יש לי עכבישים, אני מתכסה טוב-טוב בלילה והדם שלי הוא בכלל לא מהסוג שאתם אוהבים. זה פחות או יותר עובד, בעיקר אם נתעלם מבוקר אחד שבו התעוררתי מקושטת בעקיצות ועם כמה ליטרים פחות דם בגוף. נראה היה שאני מתחילה להסתגל לחיים בחברתם התוססת של החרקים.
אבל אז, יום אחד, דווקא כשהקיץ התחיל להראות סימנים ברורים של התקרבות, פגשתי את שממית המחמד ליד מכונת הכביסה. התקרבתי אליה והיא לא ברחה, רק מצמצה בעייפות בעפעפיה השקופים. העור הוורדרד נראה מקולף ויגע. אולי היא שיחקה יותר מדי בשמש, הוניתי את עצמי, מתפתה להשאיל לה קורטוב קרם לחות. לצערי ביום שלמחרת שממי מאמי נטשה את גופה והותירה אחריה לא יותר מאשר גופה מאפירה. כמחווה לנמלים הגוויה הושארה על הרצפה לטיפולן ולהנאתן. הסנוביות האלה בכלל לא גילו עניין. אני חושדת בהן שחפרו מנהרת כותל זעירה שמאפשרת להן ללכת לאכול עוגיות שוקלד-צ'יפס אצל השכנים.
העניינים הוסיפו להידרדר. גורי תיקנים נראו מתרוצצים על הרצפה. הם טרם הגיעו לגודל שגורם לי לחלומות בלהה, אבל כבר היה ברור שצריך לפעול ומהר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
יתוש מוצץ דם
|
|
|
|
|
|
|
גם לג'וקים יש רגשות!
|
|
|
|
|
|
|
יש ארבע דרכים עיקריות להתמודדות עם חרקי הבית: הקונבנציונלית, האלטרנטיבית, הרוחנית והדרך הנוספת.
הדרך הקונבנציונלית יכולה לנוע מהזמנת מדביר שיהפוך את הבית לשדה קטל ועד להתמודדות עצמית. אין צורך להכביר על כך מילים, אחרי הכל אנחנו כאן על רקע סגול במדור הניו אייג'. הלאה.
מכיוון שחייבת להיות דרך אלטרנטיבית ביצעתי תחקיר שהעלה את הממצאים הבאים: חרקים לא אוהבים תבלינים, עלי דפנה בארונות המטבח ידחו את הג'וקים וגם שמן הצינטרונלה יעשה את העבודה. נחפזתי לפעול ולראשונה בחיי ביצעתי רכישה בחנות טבע. לחרדתי, דווקא במקום הארומתי הזה, שורצים תיקנים רבים, כך עלה מדבריה של המוכרת. טמנתי את בקבוקון הצינטרונלה באמתחתי ויצאתי משם לא אופטימית, אך נחושה לנסות את מזלי. השמן שהגיע אלינו מנפאל הרחוקה אמור להרחיק את החרקים, כתוב על התווית! אחרי ששטפתי את הבית ריססתי את הפינות, הפתחים ואת כל האזורים המפוקפקים: מאחורי המקרר, ליד מכונת הכביסה, לצידי האסלה ומתחת לכיור. כמו על וולטר בסצינה מביג ליבובסקי, גם עלי עפו רסיסים כשרוח נגדית באה מהחלון, אבל נותרתי נחושה ואדומת עיניים. כעבור יום וחצי ג'וק פעוט כבר מישש את רצפת המקלחת במחושיו הארוכים, נמלים מסוג שטרם נראה בביתי סיירו בין חריצי האריחים ואצל החבורה העמלנית מהמטבח הכל נראה כרגיל. אבל כל זה כאין וכאפס לעומת מה שקרה לקראת סופו של אותו שבוע. בעודי יושבת אצל שולחן העבודה רחש מפוקפק גרם לי להרים את הראש. עוד לפני שהבנתי שמאותו רגע אני משתתפת בסרט אימה, נשמע רחש כנפיים וג'וק בצבע הקרמל עף לכיווני, התנגש לי במצח ונחת על הרצפה. הצלחתי לא לצרוח ונחפזתי לקחת את תרסיס הצינטרונלה. הפולש רוסס וחמק אל מתחת לשידה. המחשבה שהוא בחדר לא נתנה לי מנוח, אבל לא יכולתי למצוא אותו. לצערי הוא ישוב במערכה הבאה. למחרת ג'וק שלישי לאותו שבוע עשה לי תנועות מגונות עם המחושים מתקרת המקלחת. עשיתי את עצמי שוות נפש ומיהרתי לקרוא לשכן שהערכתי שיוכל להתמודד עם היצור בלי צרחות. התדריך שרועי קיבל היה: לא להרוג. רק להמם. אחרי שהוא ייפול על הרצפה נטאטא אותו החוצה. רועי שינס מותניים ואני עברתי לפיקוד העורף. שני כלבי החצר הצטרפו אל הנוכחים במקלחת ולא הראו שום רצון לסייע בהגנה על הבית. הם נסוגו משם אחרי שלא יכלו לסבול עוד את צווחותי וקיבלו הודעה רשמית שהם לא נכנסים אלי יותר עד שהם לא לומדים לצוד ג'וקים. בינתיים רועי הצליח להפיל את הג'וק, שמצידו הספיק לגחך על תרסיס הצינטרונלה (או כמו שרועי אמר: "תגידי לי, את חושבת שאת עושה רושם על הג'וקים עם מים עם ריח?") ולחמוק אל קרבי מכונת הכביסה. השכן שוחרר, לא לפני שהוא ניסה בדרכו הרציונלית לשכנע אותי שלג'וקים אין רגשות ושמותר לי להרוג אותם.
בסופו של אותו ערב מייגע ישבתי בקצה המיטה עם כוונות אמיתיות ללכת לישון, אבל אז הג'וק שלא סיים את ענייניו במערכה הקודמת נחת מצידו האחורי של הווילון למרגלות המיטה. הצרחה החדה לא הרשימה אותו בכלל (את השכנים דווקא כן, למחרת גיליתי שהם רצו החוצה לראות מה קרה) והוא החל שועט לכיוון מדפי הספרים. כבר היה מאוחר, לא יכולתי להזעיק עזרה, זה היה אני והוא, דוקרב. כשהחצוף טיפס על המילון הספרדי עברי הוא קיבל שפריץ צינטרונלה לגב. זה רק גרם לו לוותר על ספרים בכריכה קשה ולנסות את פרוסט. בחירוף נפש השפרצתי עליו את "המים עם הריח" עד שהוא נאות ליפול על הגב ולבטוש ברגליו באוויר. עטפתי את היד בשקית, חפנתי אותו, רצתי החוצה בתחתונים, מחסירה אלפי פעימות לב והשלכתי את הצרור המבחיל לשיחים. זאת היתה נקודת שבר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
לא מפחד מצינטרונלה
|
|
|
|
|
|
|
אין. לא מסוגלת
|
|
|
|
|
|
|
פניתי לדרך השלישית, הדרך הרוחנית. אם יורשה לי, אצטט את המורה ההודי שנטידווה, שבספרו מדריך לחיי הבודהיסטווה, אמר שמי שאנחנו רואים כאויב הוא למעשה המורה הטוב ביותר שלנו. ג'וק חום ועסיסי על רצפת החדר יכול לעזור לנו לתרגל חמלה, סובלנות, שליטה עצמית וכבוד לכל יצור חי באשר הוא. מכיוון שכל זה דורש התפתחות רוחנית די מתקדמת, אפשר פשוט לשנן את העובדה שג'וקים הם אמנם יצורים בעלי כושר שרידות נדיר, אבל הם לא באמת יכולים לפגוע בבני אדם. זה נכון גם לגבי הנמלים והזבובים, טיפה פחות לגבי היתושים. אבל הדרך השלישית שעבדה יפה כל עוד היה מדובר בנמלים, עכבישים ויתושים לא עזרה לי להתמודד עם הג'וקים. אין. לא מסוגלת.
דרך ההתמודדות האחרונה לא סותרת את זו הרוחנית ומתאימה גם לציניים הגדולים ביותר. הופכים את הבית למקום בלתי אטרקטיבי לחרקים. אם אפשר מרשתים את החלונות ואוטמים את יתר הפתחים. מי שרועדת לו היד כשהוא מוסיף סוכר לקפה או דולה כפית של דבש מהצנצנת, מוטב שינקה אחריו לפני שהנמלה הראשונה תשמע על האוצר שמחכה על השיש ותרוץ לספר לחבר'ה. באותה ההזדמנות לסגור בקפידה את כל השקיות והמיכלים שמכילים אוכל שעשוי לפתות את החיות הקטנות. זה לא כולל קפה ותבלינים, בטח שלא סוכרזית (כי גם להם יש גבולות), צריך לזכור שיש חיפושיות מסוימות שמתפתחות בפפריקה ומתגלות רק לאחר שהאוכל כבר תובל. זה כן כולל את פח האשפה. רשתות על פתחי הניקוז בכיורים יוסיפו גם הן לביצור, אבל כלים בכיור זאת בעיה. רק אנשים עם מבנה נפשי מאוד מסוים (אני קוראת להם אמא) מסוגלים לשטוף קערה שאכלו ממנה יוגורט באמצע הלילה. לא צריך להיסחף, אבל מומלץ למלא את הכלי במי סבון עד היום בו תמצאו פנאי להדיח כלים.
המעופפים למיניהם אוהבים אור. אפשר להחשיך לרגע את הבית, להדליק את האור במרפסת ולתת להם לעוף לשם. למרבה הצער לנמלים זה לא מזיז - חושך, אור, העיקר שיש עבודה.
הג'וקים לעומת זאת מעדיפים אפלולית. גם לחות הם מחבבים ועץ. מגבת לחה שתלויה על דלת עץ היא דוגמה למקום שג'וק ייהנה לבלות בו את הלילה. עוד משהו ששווה לזכור. ג'וקיות נקבות מטילות את הביצים שלהן במעין פקעת חומה המכילה מאות ג'וקים בפוטנציה. אם נתקלתם באחת כזאת, נסו להיפטר ממנה.
פתרון יצירתי נוסף ששמעתי הוא להשאיר לחרקים פתיונות מחוץ לבית, כך שלא יהיה להם מה לחפש בפנים. מאידך פטנט שכזה יכול רק לתרום לשגשוגה של הקהילה החרקית במקומותינו.
קצת מצער, אבל אין ברירה אלא להכיר בעובדה: ג'וקים הם יצורי על. הם מתרוצצים על היבשה, מטפסים על קירות, עפים באוויר ולא טובעים במים. אולי הם חייזרים בכלל. הם היו כאן הרבה לפנינו ויישארו גם אחרי שהפצצות של הקוריאנים והאיראנים ימחקו כאן הכל. מי יודע, אולי בהם טמון העתיד האבולוציוני של העולם הזה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
