 |
/images/archive/gallery/325/868.jpg פאולוס.
 |
|
|
| "אני מאמין מכיוון שזה אבסורד" |
|
| בנצרות אדם נמדד על פי מה שהוא מאמין בו ולא על פי מעשיו. ביהדות לעומת זאת רק המעשים הם שחשובים. תומר פרסיקו על משחק הגוף מול משחק הרוח |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
תומר פרסיקו
3/7/2005 11:24 |
|
|
|
|
|
|
|
סביר להניח שהעווית החמוצה על פניו של החילוני המצוי, שעה שהוא מתבונן למשל באב בית חרדי הבוחן בדקדקנות אתרוג ב"שוק ארבעת המינים" בסוכות נובעת, בפשטות, מחוסר אמפתיה מוחלט. חוסר אמפתיה שנובע מחוסר הבנה. חוסר הבנה שנובע מכך שהוא פשוט משחק משחק אחר.
מעלית שבת יכולה להרגיז חילונים במיוחד. או מכירת כל החמץ של המדינה לגוי
בפסח. לפעמים גם הדרך בה פולטים את התפילות כך שהן נשמעות כמלמול מג'וברש חסר פשר, מעצבנת. בקיצור כל טריק הלכתי שנועד להקל על החיים ולהפחית, בעצם, מעולן של מצוות נראה לאדם המביט מבחוץ כפספוס המטרה וכתרגיל שבו האדם המאמין בעצם מרמה את עצמו. אלא שכאן בדיוק נעוצה אי ההבנה: האדם ההוא אינו ממש אדם מאמין - הוא קודם כל אדם מקיים. לא האמונה ולא הכוונה הן החשובות כאן, אלא הקיום הפיזי, המעשי עצמו. אי ההבנה הזו דומה לכן לאי ההבנה שתתגלה אצל אדם המנסה לשפוט כדורסל על פי חוקים של כדורגל: זה לא הולך, כי זה פשוט משחק אחר.
המצוות הן משחק, לא במובן שהן לא חשובות אלא במובן שהן מערכת אוטונומית של חוקים, שלא תלויה בעולם החיצוני לה. מערכת שמתפקדת בעצמה, מעצמה, וניזונה אך ורק מהמתרחש בתוך עצמה. רוב היהודים אינם מזדהים עם המצוות בימינו מפני שהם משחקים משחק אחר. בהפשטה גסה, ורק לצורך העניין, אפשר לכנות את משחק המצוות משחק-הגוף, ואת המשחק שמשחקים בו רובנו, משחק הרוח.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
משחקים בגוף
|
|
|
 |
|
|
|
מה אומר משחק הגוף? משחק הגוף אומר שהאלוהים שברא את העולם בחר גם קבוצה מסוימת בתוכו "להיות לו לעם", והוא במקביל "יהיה להם לאלוהים". כדי שהקשר בין שני הצדדים יישמר, כוננה ברית, ("ויכתב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים" - שמות ל"ד, כ"ח) והתנאים של הברית הזו הם כדלקמן: האנשים שקיבלו אותה על עצמם מחויבים לקיים סט מסוים של מעשים (י' דיברות שמסתעפות לתרי"ג מצוות, שכוללות בתוכן אינספור סעיפים ותתי-סעיפים). בתמורה חייב האל לשמור ולקיים את אותם אנשים (לאו דווקא כל אחד ספציפית, אלא כקבוצה). האנשים הללו, אם כן, ממליכים את האל כמלך, והם נהיים עבדיו: עבדי אלוהים.
יש לשים לב: לא סתם נבחרה המילה "מלך", אלא שמדובר בתפקיד ארצי כמעט, של ריבון יחיד שקובע את פעולותיהם של נתיניו; שכן זה העיקר, אם לא הדבר היחיד, שנחשב במשחק הגוף - מה אתה עושה. מלך ארצי לא יכול לדעת מה אתה חושב, אלא רק איך אתה פועל - לכן זה מה שקובע. ואכן, במשך מאות שנים לא היתה דוגמה (dogma) של אמונה ביהדות, ורק הרמב"ם, במאה הי"ב, הכניס את י"ג עיקרי האמונה שלו, שמי שלא מאמין בהם אין לו חלק בעולם הבא. עד אז כל מה שהיה חשוב הוא מה אתה עושה. מבחינת אלוהי היהודים דאז, כל עוד אתה מקיים את המצוות באדיקות, תחשוב מה שאתה רוצה.
משחק הגוף הוא המשחק של המקרא ושל חז"ל, והוא נולד מתוך תפיסת האדם שלהם. על פי תפיסתם, האדם הוא הגוף. הנשמה היא מקור החיות שלו הבא מן האל, כמו סוללה בטרנזיסטור. "אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסף ... ואדם אל עפר ישוב" (איוב, ל"ד, י"ד-ט"ו); "מאימתי נשמה ניתנת באדם? משיצא ממעי אמו" (בראשית רבה, פרשה ל"ד). מציטוטים אלה ברור כי האדם הוא הגוף והנשמה היא המעניקה לו חיים. תפיסה זו נשמרה גם בביטוי הקיים בימינו, כאילו אדם שמת "החזיר את נשמתו לבורא" - הרי מי זה שהחזיר את נשמתו? האדם שמת. הנשמה אם כך אינה האדם. אז מיהו האדם? הגוף. על כן גם הגיוני שהתפיסה היהודית הקדומה של ימות-המשיח תהיה תחיית המתים, בגופם ממש, ואם קיומה של מילה בשפה מסוימת מעיד קודם כל על נחיצותה לדובריה, אולי אין זה מקרה שאין מילה בעברית ל- Mind.
מכיוון שהגוף הוא האדם, ברור שהגוף הוא המוקד שבו מתממשת אותה הברית בין האדם לאלוהיו. לכן המצוות נעשות בגוף, והיהדות היא מראשיתה דת תוך-עולמית מאוד, שלא חולמת על נסיגה או בריחה מהעולם, אלא מקדשת את העולם הזה ומדגישה את חשיבותה של הפעולה בו עצמו, לשיפורו ושכלולו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
משה אוחז בלוחות הברית. ציור של רמברנדט
|
|
|
|
|
|
|
משחקים ברוח
|
|
|
|
|
|
|
מה אומר משחק הרוח? משחק הרוח אומר מה שכל אחד אומר כאשר הוא מקבל מתנה טיפשית: הכוונה היא העיקר. כלומר מה שחשוב באמת באדם הוא מה שמתחולל בין שתי אוזניו, ולא מה שעושות ידיו ורגליו. מה שמהותי לשיפוטו של האדם הוא הכרתו ולא איבריו. למעשה, האדם מוגדר כיצור שחושב ומבין: Homo Sapians.
ברור שגם משחק הרוח בתורו מגיע כמכלול יחד עם תפיסה מקבילה של יחסי הגומלין בין הנפש לגוף: הנפש, או הנשמה, היא מה שחשוב, שכן היא היא האדם עצמו, היא "האני האמיתי" שלנו, שגם שורד אחרי המוות, מתגלגל לגוף אחר או עובר לגן עדן או לגיהינום. בתפיסה כזו רעיון תחיית המתים בגופם נראה קצת מגושם - האם לא עדיף להיות רוח חופשייה?
במשחק הרוח המעשים עצמם נמדדים אך ורק על פי הכוונה שעמדה מאחוריהם: ברור לנו שאדם הנועץ סכין בחברו כדי לנתחו ולרפאו עושה דבר טוב, ואילו זה אשר עושה זאת כדי לשדוד את ארנקו עושה מעשה רע. מה שחשוב הוא הכוונה, אף אם הפעולה זהה, ואפילו אם התוצאה זהה - למשל אם שני האנשים מתו בעקבות נעיצת הסכין.
לכן גם חשובות האמונות ולא הפעולות. אדם נמדד על פי מה שהוא מאמין בו, ולא על פי מה שהוא עושה. מי שמאמין שכדור הארץ שטוח יחיה את חייו כמו כל אחד אחר, אבל אם הוא יספר את אמונתו לכל אחד אחר, הלז יחשוב שהוא טיפש או משוגע.
הדוגמא המובהקת לדת בה משחק הרוח הוא מרכזי ומהותי היא, כמובן, הנצרות. כל מאמין בכנסייה הקתולית חייב להצהיר הצהרה הכוללת מספר אמונות המהוות את הדוגמה הנוצרית, כמו השילוש הקדוש ולידת הבתולין. הצהרה זו נקראת Credo, כלומר "אני מאמין" (בלטינית) והיא גם נישאת בפי המקהלה במיסה. לטרטלינוס (Tertullianus), תוניסאי מהמאה השניה שהיה מראשוני ומחשובי התיאולוגים הנוצריים, מיוחסת האמירה credo quia absurdum, כלומר "אני מאמין מכיוון שזה אבסורד": ההגנה שלו על הדוקטרינות הנוצריות הבלתי-מובנות ושאינן מתקבלות על הדעת נתלית בדיוק בכך שהן בלתי מובנות ואינן מתקבלות על הדעת: זה בלתי יאומן, אבל אני בכל זאת מאמין, ועל כן אין כמוני נוצרי טוב.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רק האמונה יכולה לדון אדם לזכות או לחובה
|
|
|
|
|
|
|
אכן היתה זו הנצרות שהפיצה את משחק הרוח בעולם המערבי. פאולוס, אותו יהודי נמרץ מהמאה הראשונה שהכריז על עצמו "השליח אל הגויים", הגיע כמעט לכל פינה באגן הים התיכון והביא עמו את הבשורה שישו הוא המשיח. הוא גם זה שהביא למהפכה המשמעותית ביותר באותה כת קטנה שהלכה והתרחקה מהיהדות של זמנה. הוא זה שקבע, בניגוד אגב לדעתם של רבים מחסידי ישו הראשונים, כי האמונה בישו כמשיח מחליפה את הצורך בקיום המצוות בפועל. זו, אם כן, הברית החדשה, שמחליפה את הישנה, והיא מבוססת על רחשי הלב, ולא על תזוזות הגוף.
כותב פאולוס: "כי לא המצוין למראה עיניים הוא היהודי ולא האות הנראה בבשר היא המילה [כלומר, ברית-המילה]. כי אם תוכו של אדם הוא יהודי ומילה היא בלב כפי הרוח" (האיגרת אל הרומאים, ג', 28-29). פאולוס מכריז כאן על ברית חדשה: לא ברית-המילה הפיזית היא החשובה, לא היא העושה את האדם ליהודי (כלומר בעל-ברית-עם-האל, על פי עולם המושגים של פאולוס), אלא תוכו של האדם, ליבו, והכיוון אליו יוצאת רוחו, הן המהוות את הברית האמיתית עם האל.
אם קל לנו להזדהות עם דבריו של פאולוס, הרי זה משום שמשחק הרוח הלך וקנה לו את הבכורה במשך מאות השנים שחלפו מאז. הנצרות הלכה והתפשטה, האימפריה הרומית קלטה אותה בחדווה רבה, ומשם הדרך לביסוס התרבות המערבית כולה על הרעיון שהתודעה חשובה יותר מהפעולה לא היתה ארוכה. לא בכדי הכניס הרמב"ם את עיקרי האמונה ליהדות: פתאום היה חשוב שגם היהודים ידעו במה צריך להאמין. ככל שחלפו השנים כבש משחק הרוח מקום גדול יותר ויותר בתרבות המערבית, ובמהפכה הפרוטסטנטית, במאה השש-עשרה, קבע מרטין לותר את עיקרון ה-sola fide, כלומר ש"האמונה לבדה", ורק האמונה, יכולה לדון אדם לזכות או לחובה. ברור שהתפתחויות אלו חדרו גם לתוככי היהדות. הגיע הדבר עד כדי כך שעל פי צדיקים חסידיים אחדים (למשל, רבי ישראל מרוז'ין, המאה ה-19) המצב המנטלי של היהודי מקיים המצוות הוא הקובע אם קיומן הוא עבודת אלוהים אמיתית: אם הוא מקיימן עם כוונה - כן, ואם לא - לא. מאידך, מעשי חול שנעשים עם כוונה, הופכים באופן ארעי למצוות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פעם הכל היה פשוט יותר
|
|
|
|
|
|
|
כיום כמעט כולנו משחקים את משחק הרוח, משום שאין כמעט אדם במערב שלא גדל בתוך תרבות שבהווייתה היא נוצרית. על כן משחק הגוף נראה לנו טיפשי. ניקח לדוגמה את עניין "לא תבשל גדי בחלב אימו" (שמופיע כמה פעמים בתורה). על פי משחק הרוח ברור מה נאמר כאן: זה לא נעים לבשל גדי בחלב של אמו, כלומר לגרום לכך שאותו גורם שהיה אמור להביא לגדי חיים הוא זה שיהרוג אותו. יש בזה משהו "לא הוגן", ולכן בל נעשה זאת, כשם שלא נירק לבאר ששתינו ממנה וכיוצא באלו. זה פשוט לא יפה.
אלא שעל פי משחק הגוף זה כלל לא כך. לא חשובה לנו הכוונה שבא נאמר או לא נאמר משפט זה. מה שחשוב הוא רק החוק האלוהי שניתן לזקק ממנו ולהכניס עצמנו תחתיו. על כן ממשפט תמים שהיה יכול להיות המלצה בעלת גוון מוסרי, קיבלנו מערכת שלמה של מצוות שמחייבות אותנו לנהוג כך ולא אחרת. מכיוון שאחד מחוקי משחק הגוף (כלומר מהחוקים שמכוננים אותו, לא אלו שהוא מכונן) הוא שמסורת החקיקה היא מקודשת, יוצא שכל דור מוסיף ומפתח, מרחיב ומשכלל את רמת הדיוק ואת טווח ההכלה של החוקים, כך שכיום יש מספר עצום של הלכות הנוגעות לאיסור של אכילת בשר וחלב.
וכך גם במצוות אחרות. על כן אם יבוא המתבונן מהצד ויאמר: נו באמת, אתם לא מבינים שלאלוהים לא אכפת מה אתם אוכלים, העיקר שתעשו את זה בצורה מוסרית; או: נו באמת, אתם לא מבינים שאלוהים רוצה שתנוחו בשבת ולכן דווקא לנסוע באוטו הגיוני יותר מאשר ללכת; או: נו באמת, נראה לכם שאלוהים לא שם לב שאתם מוכרים את השדה לגוי רק כדי להימנע מחובת שמיטה; יכולים הם לומר לו: אתה הוא זה שלא מבין שלא הכוונה היא שחשובה, אלא המילוי המדוקדק והמילולי של המצווה. ואם כתוב שאסור לנסוע בשבת, אז אסור, ואם כתוב שמותר למכור את השדה לגוי וכך להרוויח עוד שנה של גידולים, אז מותר. כי זה המשחק. ואתה (הם ממשיכים לומר לו) הוא זה שדומה לשחקן כדורגל שחושב שזה לא פייר ששחקני כדורסל נוגעים בכדור בידיים, אבל הבן: לדעתנו אלוהים רוצה שנציית לחוקים, ולא נפרש את הכוונה מאחוריהם. זה פשוט משחק אחר.
כך זה בבסיס. ברור עם זאת שהיום משחק הרוח כבש חלקים גדולים גם בתוך היהדות, ועל כן מדברים, והרבה, גם על כוונה, מידות, דבקות, היגיון ואפילו, רחמנא ליצלן, אנרגיות. פעם הכל היה פשוט יותר.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
