 |
/images/archive/gallery/144/247.jpg גנדי.
 |
|
|
|
|
| ביקור טראומתי בבית בושת, אכילה אסורה של בשר ונסיונות כושלים להפוך לג'נטלמן אנגלי. אלה רק חלק מהחומרים המפתיעים שמופיעים באוטוביוגרפיה של גנדי שיוצאת עכשיו בתרגום חדש לעברית. ד"ר דני רווה, מרצה לפילוסופיה הודית באוניברסיטת תל אביב, כותב על הצדדים ב"נפש הגדולה" שלא הכרתם |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
ד''ר דני רווה
|
|
|
|
|
|
|
|
הודו, אי אפשר שלא להבחין בכך, היא טרנד אופנתי הולך ומתעצם במערב בכלל (כלומר באמריקה) ובישראל בפרט. יוגה, בודהיזם, תרבות השאנטי (כבר אפשר לדבר על תרבות, לא?), זה פופולרי, זה מוכר, והאמת שבסופרמרקט הזה יש דברים לא רעים בכלל, כמובן לצד קלישאות ושרלטנות מכל הסוגים. וגנדי (או גנדהי, אם תרשו לי פעם אחת ויחידה לתעתק נכונה את שמו), איכשהו המהטמה (" הנפש הגדולה") של הודו, שומר על פופולריות רבה לא רק בארצו אלא כמעט בכל פינה של הגלובוס. וכמובן אוטוביוגרפיות הן ז'אנר ספרותי פופולרי מאין כמוהו. אני מניח שהפופולריות המשולשת הזאת היא שגרמה למקבלי ההחלטות בהוצאת אסיה ללכת על תרגום מחודש לאוטוביוגרפיה של גנדי, הנושאת את הכותרת "ניסויי עם האמת". הספר, בתרגומו הבהיר והקולח של ינץ לוי עם אחרית דבר מאת ד"ר יוחנן גרינשפון מהאוניברסיטה העברית, מגיע לחנויות הספרים בימים אלה ממש.
גנדי סיים לכתוב את האוטוביוגרפיה ב-1925. הוא כתב בגוג'ראטי, שפת אמו, שהיא שפת חבל גוג'ראט שבמערב הודו, ומאוחר יותר תורגם הספר לאנגלית בפיקוחו הקפדני. בהקדמתו הוא מספר שבכל שבוע כתב פרק אחד, ובסך הכל לא פחות מ-142 פרקים, שהתפרסמו בעיתון "נוג'יון" ("חיים חדשים"). כלומר הספר הוא אוסף של פרקים-מאמרים שהתפרסמו בעיתון במשך תקופה לא קצרה. גנדי מסביר, כמעט מתנצל, שאלמלא השתחרר מן הכלא הבריטי שנה לפני תום המועד שנפסק לו, היה מספיק לכתוב את האוטוביוגרפיה באופן מרוכז, אך מכיוון שיצא לחופשי, לא יכול היה עוד להקדיש את כולו לכתיבה.
האוטוביוגרפיה של גנדי היא לא מה שחשבתם. ראשית, כתיבתה הסתיימה למעלה מ-20 שנה לפני שהודו קיבלה את עצמאותה והוא עצמו נרצח בידי קנאי הינדואי. שנים קריטיות שבהן מילא תפקיד מרכזי במאבק ההודי לעצמאות ואירועים מפורסמים כמו "מצעד המלח" (1930) אינם זוכים כלל להתייחסות. שנית, גנדי הוא לא קלינטון או רבין. במילים אחרות, האוטוביוגרפיה שלו אינה מתעסקת כלל בפוליטיקה ככזו. הפן הציבורי של חייו הפך ממילא לנחלת הכלל, הוא מסביר בדברי
הסיום שלו, ולכן הוא לא מוצא טעם לחזור על מה שהכל כבר יודעים. ובאשר ליחסים עם פוליטיקאים, מנהיגים ואישים אחרים, גנדי מכריז שאין ברצונו לדון בהם, "ולו מטעמי הגינות בלבד".
אז על מה כותב גנדי? על עולמו הפנימי, על מה שהוא מכנה: "נסיונותי עם האמת", על המאמץ היומיומי העיקש והבלתי מתפשר לקחת את שני עקרונות היסוד שבהם האמין בכל לבו: אי פגיעה (בסנסקריט: אהימסא) ואחיזה באמת (בסנסקריט: סאטיגרה), ולהכניס אותם לתוך חייו: ליישם אותם, להגשים אותם, לחיות אותם בכל רגע ורגע.
גנדי של האוטוביוגרפיה כותב מנקודת מבט כמו מדעית. הוא מתייחס לחייו כאל מעבדה לחקר שני העקרונות הללו. הוא עצמו ממלא תפקיד כפול, גם של חוקר וגם של חיית המעבדה. כך למשל הוא נתקל בפסוק מפורסם מתוך ה"בגהוואד-גיטא", אחד מספרי הקודש של המסורת ההינדואית, האומר כך: "המושאים מסתלקים מבעל הגוף שאינו אוכל דבר, מלבד הטעם; גם הטעם נעלם בראותו את הנשגב". פסוק זה מתווה את המסגרת של הפרישות ההודית; פרישות אמיתית, משתמע ממנו, איננה מחוץ לעולם אלא בתוכו. "בעל הגוף" הוא כל אחד ואחת מאיתנו. "המושאים" הם כל דבר, מסטייקים, אבטיח קר ו"כוכב נולד 3" ועד ספרות יפה וקונצרטים של הפילהרמונית. הרעיון הוא שמקורו של הסבל האנושי אינו במושאים עצמם אלא בהיקשרות או בהזדהות המופרזת עימם. לכן הסתגרות במערה בהימאליה או בגליל לא תפתור את הבעיה. המושאים אמנם לא נמצאים שם, אך "טעמם" עשוי להיות מוחשי מתמיד וההיקשרות אליהם איתנה מאי פעם. מה הטעם להתנזר מסטייקים ולפנטז על טעמם? הפסוק שלפנינו מציע פרישות מסוג אחר, פרישות הנובעת מהבנה שאינני חייב להיות תלוי בשום דבר מחוצה לי, הבנה שטעמו של כל דבר ועניין תלוי בראש ובראשונה בי עצמי. הבנה כזאת עשויה לאפשר חופש בתוך העולם, בחיים היומיומיים.
גנדי התרשם עמוקות מן המסר שבפסוק זה וביקש לחקור אותו, להתנסות בו באופן אישי. ואיך עושים זאת במעבדה של גנדי? מפסיקים לאכול ובודקים אם הטעם נשאר, ואיך ומתי מגיע אף הטעם לסופו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
לדידו של גנדי, ידיעה אמיתית אינה עשויה להיגזר אלא מהתנסות. נסיונותיו גבו לעתים מחיר כבד לא רק ממנו עצמו אלא גם מהסובבים אותו. במהלך שנותיו בדרום אפריקה ולאחר מכן בהודו ייסד אשרמים שבהם חי עם בני משפחתו ועם אחרים שביקשו את קרבתו. כל אחד יכול היה להצטרף ובלבד שקיבל עליו את חוקי המקום שנקבעו כמובן על ידי גנדי וחייבו חיים של פשטות על גבול הסגפנות, עבודה פיזית קשה שכללה לפחות שעה אחת ביום של טוויית כותנה והקפדה על קוצו של יו"ד בכל הקשור לעניינים שבמוסר. הצטרפו כאלה שנכבשו על ידי האיש והמסר. הבעיה היתה שהביאו איתם אל האשרם את נשותיהם וילדיהם, שבמקרים רבים העריצו את גנדי אך הדבר האחרון שרצו היה לחיות בכפוף לעקרונותיו הנוקשים ולשמש שפני מעבדה במסגרת ניסוייו. בערוב ימיו חש גנדי שהוא מאבד את כוחו במישור הפוליטי ותלה זאת ברפיון מוסרי מצדו. במילים אחרות, לא היה בטוח עוד שאכן הוא אדון לתשוקותיו. כדי לבחון זאת עסק במה שכינה "ניסויי ברהמצ'ריה", שבמהלכם התבקשו נשים צעירות, לעתים נשות חבריו ועמיתיו, לשכב עירומות לצדו כל הלילה כדי שיוכל לברר האם אכן התגבר לחלוטין על היצר המיני שלו.
המאפיין הבולט ביותר באוטוביוגרפיה הוא לטעמי הכנות שבה גנדי מספר את סיפורו. הוא לא נמנע מלהיכנס לפינות אפילות ולמקומות העשויים להיראות מביכים. בכלל זה הוא מקדיש מקום ניכר לדיון במיניות ובפרישות מינית. בפרק שכותרתו "נישואי ילדים" הוא מספר כיצד השיאוהו כשהיה בן 13 לקסטורבי, נערה בת גילו, כמנהג הודו באותם הימים ולדאבון הלב, באזורים שונים, כפריים, מרוחקים, של תת היבשת, עד היום. הוא מספר כיצד התמכר בשנות נישואיו הראשונות ל"חמדת הבשרים" ומכה על חטא על כך שבהיותו בן 16, במקום לסעוד את אביו ברגעיו האחרונים, קיים יחסי מין עם אשתו בחדר הסמוך. בגיל 18 הפליג לאנגליה ללמוד משפטים "ופירוש הדבר היה פרידה ממושכת ומבריאה" (מאשתו). בגיל 37, לאחר שקיבל את הסכמתה של קסטורבי, נטל על עצמו נדר פרישות מינית, שעל אודותיו הוא כותב: "כשאני משקיף לאחור על 20 השנה שבהן עמדתי בנדרי, מתמלא לבי עונג ופליאה. . . לפני הנדר הייתי עלול להיכשל תמיד בניסיון. מעתה היה לי נדרי מגן ומחסה בפני כל הנסיונות. הכוח הפוטנציאלי העצום הצפון בברמהצ'ריה (בהתנזרות המינית) הלך ונתחוור לי מיום ליום. . . ואם כי נדר זה הסב לי הנאה מרובה אל נא יאמר הקורא כי הדבר עלה לי בנקל. גם עתה לאחר שמלאו לי 56 שנה יודע אני כמה קשה הדבר. כל יום מתברר לי יותר ויותר כי דבר זה כמוהו כהליכה על חודה של חרב, ואני רואה עד מה דרושה כאן ערנות שעהשעה. הנודר נדר כזה חייב בראש ובראשונה להקפיד על עניינים שבחך. ביקשתי ומצאתי כי הקפדה בעניינים שבחך מקילה הרבה על הנדר, ומשום כך הייתי ממשיך בנסיונותי הדיאטתיים. בסופו של דבר נוכחתי כי מזון הברהמצ'ריה חייב להיות מזון פשוט, זעום, ללא תבלינים ואם אפשר גם ללא בישול. שש שנות ניסיון הראוני כי המזון האידאלי הוא פירות ואגוזים רעננים. . . ברהמצ'ריה פירושה שלטון בחושים: במחשבה, בדיבור ובמעשה! " (לא יכולתי להתאפק וציטטתי מתרגומו המעט ארכאי אך מלא החן של יצחק שנברג שראה אור בהוצאות עם עובד בשנת 1945).
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
גנדי בביקור באנגליה. בצעירותו רכש מגבעת משי מוארכת ולמד לרקוד ולנגן בכינור
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בציטוט ארוך זה חושף גנדי את תפישת החופש שלו. לדבריו, מצא את החופש דווקא כשנטל על עצמו נדר חמור. אם אחת המוסכמות הרווחות בתרבות המערבית גורסת כי החופש האולטימטיבי הוא חופש בחירה, הרי שגנדי בוחן הגדרה זו "במעבדה" שלו ומגיע למסקנה מפתיעה. חופש גמור, הוא אומר כאן, אינו אלא חופש מהכורח לבחור בכל רגע ורגע מחדש; לא ב-Freedom of choice הוא מצדד אם כן אלא ב-Freedom from choice; לא בחופש ממסגרות אלא בחופש בתור מסגרת. עם זאת, משתמע עוד מהדברים כי כל אחד צריך לבחור בעצמו את המסגרת המתאימה לו, את המסגרת שתעניק לו חופש. בהקשר זה טוען ד"ר יוחנן גרינשפון, מחבר אחרית הדבר של התרגום החדש, כי אחת מסגולותיו המיוחדות של גנדי היתה יכולתו המופלאה לומר לא! כולנו יודעים כמה קשה לומר לא כאשר מבקשים מאיתנו דבר מה. קשה עוד יותר, טוען גרינשפון, לומר לא לעצמנו, לחושינו, לתאוותינו, אפילו למחשבות מסוימות שעולות בדעתנו. וגנדי ידע לומר לא, הן לבריטים כפי שכולנו יודעים והן לעצמו כפי שמראה לנו האוטוביוגרפיה שלו. נדר הפרישות המינית הוא רק דוגמה לאמירת הלאו הזאת. המושג שגנדי נקט בו לציין את החופש הנכסף היה "סוראג'", בהינדי: שלטון עצמי. אם חשבתם שהכוונה היא רק לשלטון הודי עצמאי, כלומר שחרור מעול הבריטים, הרי שעתה מסתבר שמושג זה מתייחס בראש ובראשונה לעצמיותו של האדם, ל"שלטון בחושים: במחשבה, בדיבור ובמעשה! ". כלומר, גנדי משרטט כמה מעגלים של חופש מבפנים החוצה: חופש ברמה האישית, ברמה הלאומית וברמה האוניברסלית.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מכתיב בזמן הפלגה. "שש שנות ניסיון הראוני כי המזון האידיאלי הוא פירות ואגוזים רעננים"
|
|
|
|
|
|
|
רחמנות על העזים
|
|
|
|
|
|
|
סיפורי ילדותו של גנדי כוללים פרק שכותרתו "טרגדיה", שבו הוא מתוודה כי המרה את פי הוריו ובהשפעת חברים מבית הספר הפר את צמחונותו ואכל בשר: "הפיגותי את רחמי לעזים ונעשיתי להוט אחר מעשי קדירה. הדבר נמשך שנה תמימה, אך בסך הכל נערכו כחצי תריסר סעודות בשר כאלה". אם לא די בעבירה חמורה זו, הרי שהוסיף חטא על פשע ונגרר על ידי חבריו לבית בושת: "נפלתי בזרועות החטא, אולם האל ברוב חסדו הצילני מידי שלי. לפתע פתאום נסתמאתי ונאלמתי באותה מאורת חטאים. ישבתי ליד האישה במיטתה ולשוני דבוקה לחכי. לבסוף קצרה רוחה והמטירה עלי חרפות וגידופים והורתה על הדלת".
רוח הווידוי הנוצרי העולה מן הכתוב ברורה. ואכן הנצרות השפיעה על גנדי עמוקות, ובספרו הוא מרבה לצטט לא רק מן הבגהוואג גיטה אלא גם מהברית החדשה. אם את עקרון האהימסא (אי הפגיעה) ואת הנכונות ללכת הכי רחוק שרק אפשר כדי להקפיד עליו, ובכלל זה להטיל על עצמו עינויי גוף וצומות כמעט עד מוות, ינק גנדי מהמסורת הג'ינית הסגפנית הנפוצה בחבל הולדתו, הרי שאת האמונה בכך שהסבל משחרר, ויותר מכך: שבאמצעות הסבל האישי שהוא נוטל על עצמו הוא משחרר את זולתו ואולי אף את האנושות כולה, שאב מהנצרות.
אחרי סיפורי הילדות עובר גנדי לספר על הנסיעה ללימודי משפטים באנגליה. תארו לעצמכם, נער הודי בן 18 מפליג לבדו אל הלא נודע. בספינה לא אכל כמעט דבר. לא זו בלבד שנמנע מאכילת בשר (הוא נשבע לאמו שבמסעו יתנזר מבשר, מאלכוהול ומנשים) אלא שגם לא ידע איך משתמשים בסכו"ם והאנגלית שלו היתה רחוקה ממושלמת, ומכיוון שהיה ביישן נמנע מלבוא לחדר האוכל של הספינה. כל שאכל במשך ההפלגה היה ממתקים שאמו ארזה לו לדרך. הוא נחת בסאות'המפטון ביום חם במיוחד, לבוש בחליפת פלנל לבנה, ומפני שהיה זה סוף שבוע נאלץ לחכות יומיים עד שפרקו את מטענו ויכול היה לפשוט אותה. בסאותהמפטון פגש בד"ר מהטה, ידיד משפחתו, שנתן לו שיעור ראשון בהלכות אירופה: "אל תהא נוגע בחפצי אחרים; אל תהא שואל שאלות עם היכרות ראשונה כדרך שאנו נוהגים בהודו; אל תהא מדבר בקול רם; אל תפנה אל אנשים בתואר 'סר' כדרך שנוהגים בהודו. רק משרתים פונים כך לאדוניהם". כלומר ד"ר מהטה עשה לגנדי היכרות עם ערך מערבי מקודש, גם אם לא בהכרח נשגב: הפרטיות.
עתה אנו מגיעים אל אחד הפרקים האהובים עלי באוטוביוגרפיה כולה, פרק שבו מספר גנדי איך ניסה בכל כוחו להפוך לג'נטלמן אנגלי. לשם כך רכש לו "מגבעת משי מאורכת" ולמד לרקוד ולנגן בכינור, אך הוא מתוודה שלא הבריק בשני התחומים הללו ולבסוף משך מהם את ידו. מדהים. תארו לעצמכם את גנדי שכולנו מכירים, הסגפן הצנום שהעז לקרוא תיגר על שלטון הבריטים תחילה בדרום אפריקה ואחר כך בארצו, משתתף שנים אחדות קודם לכן בחוג ריקודים סלוניים כדי להיות יותר אנגלי מאנגלי. אחר כך מספר גנדי איך שב להודו בתום תקופת לימודיו והתקשה למצוא עבודה ואיך קיבל על עצמו את המשרה בדרום אפריקה רק משהובטח לו שלא יצטרך להופיע בבית משפט, משום שחשש מהופעות פומביות. מעניין לחשוב היכן ומתי התחולל השינוי, מה גרם לצעיר הביישן לחרוג מעצמו ולעמוד על זכויותיו וזכויות החלשים בכלל כנגד הממסד? האם היה זה מאורע יחיד, נסיעת הרכבת המפורסמת בדרום אפריקה, שבמהלכה נזרק בגלל צבע עורו מהמחלקה הראשונה ולאחר מכן מהרכבת, או שינוי הדרגתי שהתחולל במשך תקופה ארוכה?
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
1931. גנדי עם צ'רלי צ'פלין
|
|
|
|
|
|
|
גנדי עכשיו
|
|
|
|
|
|
|
המון, ממש המון נכתב על ידי גנדי (עשרות כרכים ב"כל כתבי גנדי" ) ועליו . חלק גדול ממה שנכתב ספוג בהערצה ל"אבי האומה ההודית". קחו למשל את כותרות המאמרים בספר שהוציאה המועצה ההודית לקשרי תרבות לציון 125 שנה להולדת גנדי: "עולה רגל בחיפוש אחר האמת", "מהאטמה גנדי לא ימות לעולם!", "הנפש הגדולה של הודו", " גנדי-לוחם והומניסט", "נביא או לוחם?", כשהאחרונה, אגב, היא כותרת מאמרו של לא אחר מאשר שמעון פרס. מלבד אינספור הספרים והמאמרים שנכתבו על גנדי, אי אפשר שלא להזכיר גם את סרטו עטור האוסקרים של ריצ'רד אטנבורו מ-1982 שנקרא בפשטות "גנדי" ותרם תרומה מכרעת לאוניברסליזציה של גנדי והפיכתו ל"אזרח העולם".
סלמאן רושדי, במאמרו המושחז "גנדי עכשיו", יוצא נגד מיתוס גנדי ומזכיר לנו שמדובר בדמות היסטורית מורכבת (ומעניינת) הרבה יותר מכפי שהיא מוצגת כיום, בפרט במערב. רושדי פותח את מאמרו, שהתפרסם ב-1998 ומופיע גם בספרו "חצה את הקו הזה", בהתייחסות לפרסומת של חברת המחשבים אפל שמצא באחד העיתונים הבריטיים. גנדי מופיע כאן בתפקיד הדוגמן והסלוגן אומר, "תחשבו אחרת!". רושדי לא מתפלא על הליהוק. גנדי התנגד אמנם בכל מאודו למודרניזם ולטכנולוגיה, שבהם ראה איום על העסקתן של מה שיותר "ידיים עובדות", אבל מי זוכר לו את זה. מה שזוכרים (מהסרט של אטנבורו) זה את גנדי-דוד הנלחם בגוליית האנגלי, וזה בדיוק הדימוי שאפל הקטנה המנסה להתחרות בביל גייטס הענק ביקשה לאמץ. מכאן קצרה הדרך למסקנתו של רושדי: "גנדי היום 'פנוי להובלות'. הוא הפך למופשט, א-היסטורי, פוסט מודרני, לא עוד איש תקופתו אלא קונספט חופשי, חלק ממאגר זמין של סמלים תרבותיים, דימוי שניתן לשאול אותו, להשתמש בו, לעוותו, להמציאו מחדש כדי שיתאים למטרות רבות ושונות, וילכו ההיסטוריה והאמת לכל הרוחות". כלומר כל אחד ממציא את גנדי שלו ומשתמש בו לצרכיו. בכלל זה בוודאי הבחנתם שגנדי, לאחר מותו, "בגלגול החדש" שלו, הפך לא רק לדוגמן פרסומות, אלא גרוע מכך, לגורו הודי המוכר במערב את המוצר האופנתי מכל, את "חוכמת המזרח".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אחת השאלות שמרבים היום לשאול, ובצדק, היא שאלת הרלוונטיות של גנדי: האם המסר שלו בדבר אי פגיעה או התנגדות אי אלימה מתאים לכל מצב, מקום וזמן? ובאופן אפילו יותר ספציפי, האם הוא רלוונטי עבורנו כאן ועכשיו, ביחס לסכסוך הישראלי (היהודי)-פלשתיני? גנדי האמין שכן, שאי אלימות תהיה יעילה תמיד, אפילו, כך טען, נגד כוח מרושע כמו גרמניה הנאצית. כאן אולי המקום להזכיר את פרשת גנדי והיהודים. במאמר שפירסם בביטאונו "הריג'ן" בנובמבר 1938, מעט אחרי "ליל הבדולח", התייחס גנדי לשאלת יהודי אירופה והציונות. וכך כתב: "בכמה וכמה מכתבים שקיבלתי נתבקשתי להציג את עמדתי ביחס לסוגיה הערבית-יהודית ורדיפת היהודים בגרמניה. לא בלי היסוס אני נענה לאתגר ומתייחס לשאלה קשה זו. אני מלא סימפטיה ליהודים. יצא לי להכיר אותם בדרום אפריקה. כמה מהם הפכו לחברי הקרובים. דרך החברים הללו למדתי לדעת שהיהודים נרדפים זה דורי דורות. הם היו 'הטמאים' של הנצרות. אני מוצא שיחס הנוצרים ליהודים דומה ביותר ליחסם של ההינדואים 'לטמאים'. בשני המקרים, נעשה ניסיון להצדיק את היחס הבלתי הומני באמצעות נימוקים לכאורה דתיים. . . אך הסימפטיה שלי אינה מסמאת את עיני ומסתירה מפני את מה שהצדק מחייב. תביעת היהודים לבית לאומי אינה מקובלת עלי. מדוע שלא ינהגו כשאר בני האדם ויקימו להם בית בארצות שבהן נולדו ושבהן הם מוצאים את פרנסתם? פלשתינה שייכת לערבים כפי שאנגליה שייכת לאנגלים וצרפת לצרפתים. אין זה ראוי וגם לא הומני לכפות את היהודים על הערבים". כלומר גנדי לא רק שהתנגד להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל אלא גם ראה בהם את "הטמאים" של הנצרות.
"הטמאים" בהודו הם הקאסטה הנמוכה ביותר בהיררכיה החברתית. עזריאל קרליבך בספרו הבלתי נשכח "הודו - יומן דרכים" כינה אותם "בני בלי כת". גנדי קרא להם הריג'נים, "ילדי האלוהים" (ועל שמם קרוי אף הביטאון שבו התפרסם המאמר), ועמל קשות לשנות את היחס העוין והמשפיל שלו זכו בגלל מיקומם בתחתית המדרג החברתי ההודי, עד כדי איסור במגע פיזי עימם. ההקבלה שמצא בין "הטמאים" בהודו והיהודים בעולם הנוצרי מעידה על נסיונו להחיל את עולם המושגים שלו אף על מה שחורג מהטריטוריה המוכרת לו.
ועוד הוסיף גנדי וכתב: "לו ניתן היה לומר על מלחמה כלשהי, ואפילו מלחמה בשם האנושות ולמענה, שהיא מוצדקת, הרי שמלחמה נגד גרמניה במטרה להציל גזע שלם מרדיפה פושעת היתה יותר ממוצדקת. אך אינני מאמין בשום מלחמה. דיון ביתרונות ובחסרונות של מלחמה כזו הוא אפוא מחוץ לתחום מבחינתי". בהמשך המאמר קרא גנדי ליהודי גרמניה לאמץ את אסטרטגיית "האחיזה באמת" מתוך אי אלימות גמורה ולו במחיר חייהם וטען שהוא מוצא "הקבלה מדויקת" בין מצבם של היהודים בגרמניה למצב ההודים בדרום אפריקה בשנים שחי ונאבק שם. מאמרו של גנדי זיעזע את יהודה לייב מאגנס ומרטין בובר, מראשי "ברית שלום", תנועה שפעלה בירושלים למען פשרה עם הערבים בארץ ישראל. מאגנס ובובר, שהכירו היטב את משנתו של גנדי והעריצו את האיש, לא יכלו לקבל את דבריו ושללו את ההקבלה בין היהודים "לטמאים" בהודו, ועוד יותר מכך בין ההודים בדרום אפריקה ויהודי אירופה. במכתב פומבי לגנדי שפירסם בובר ב"העול", ביטאון שהיה בין מייסדיו, כתב בין היתר: "כלום אינך יודע, מהאטמה, על דבר שריפת בתי הכנסת וספרי תורה?. . . היודע אתה או אינך יודע, מהאטמה, מהו מחנה הסגר ומה מתרחש בו, מה הם עינויי מחנה ההסגר, מה הן שיטותיו להרוג את קורבנותיו לאט ובמהרה?". בובר עמד על ההבדלים העצומים בין מצב היהודים באירופה לבין ההודים בדרום אפריקה וקינח בטענה שלא תמיד "הסטיגרהה של עוצמת הנשמה יכולה להיעשות לסטיגרהה של כוח האמת". במילים אחרות, לא תמיד "האחיזה הבלתי אלימה באמת" היא התרופה. יעילותה, משתמע מדבריו של בובר, תלויה בנסיבות, וישנם כוחות דמוניים, דוגמת גרמניה הנאצית, שאין בה כנגדם תועלת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קמפיין האחיזה באמת
|
|
|
|
|
|
|
י"ל מאגנס, במכתב משלו לגנדי, המנוסח באופן רך יותר ממכתבו של בובר, תהה האם תורת הסטיגרהה מתאימה בכלל ליהודים. היהודים, סבר מאגנס, אינם ניחנים בשוויון נפש ביחס למוות, שאותו ראה כתנאי הכרחי ליישום טכניקת "האחיזה באמת". עבור היהודים, קדושת החיים היא ערך עליון, לעומת הנכונות למות שגנדי, אשר לא נרתע מלטפל בחולי דבר ונטל על עצמו פעמים אחדות צומות עד מוות שמהם חזר רק ברגע האחרון, היה מייצגה המובהק.
הן בובר והן מאגנס לא היו משוכנעים כלל ביחס לרלוונטיות של תורת גנדי. בובר הטיל ספק באמיתותה האוניברסלית וטען שלא תמיד היא יעילה, או שיעילותה תלויה בכוח הניצב מולך, ומאגנס לא היה בטוח שהיא מתאימה לכל אחד. סלמאן רושדי ב"גנדי עכשיו", חריף עוד יותר משניהם. אם בובר ומאגנס לא היו בטוחים שאי אלימות בנוסח גנדי תהיה יעילה או בת יישום במאבק מול היטלר, הרי שרושדי, וכמוהו יותר ויותר קולות בהודו בת זמננו, כלל אינו משוכנע שקמפיין "האחיזה באמת" של גנדי היה הגורם העיקרי שבזכותו זכתה הודו בעצמאותה. לדבריו, שורה ארוכה של גורמים תרמו במישרין ובעקיפין להשגתה של המטרה המיוחלת, וביניהם לא רק מהלכיו של גנדי אלא גם, ואולי בראש ובראשונה, העובדה שהבריטים היו מותשים, כלכלית ונפשית, ממלחמתם בגרמניה של היטלר ולכן הרפו את אחיזתם בקולוניות שמעבר לים.
מניין שאב גנדי את כוחו? כיצד עלה בידו לעורר את הרוב הדומם ההודי, את תושבי הכפרים, לצאת ולהגן על זכויותיהם, בין אם היה זה הגורם העיקרי להסתלקות הבריטים מהודו ובין אם לאו? קריאה באוטוביוגרפיה שלו מורידה את גנדי מהאולימפוס, כפי שניסיתי להראות כאן, וחושפת אותו במלוא אנושיותו. גנדי של האוטוביוגרפיה בעיני הוא לא "קוסם הודי בעל כוחות מאגיים", כפי שמתאר אותו ד"ר גרינשפון בספר שהקדיש למשנתו ("על כוח ואי אלימות: חייו ומשנתו של מהאטמה גנדי", בהוצאת האוניברסיטה המשודרת) ובטח שלא גנדי באריזת צלופן על המדף הרוחני, כפי שיש המנסים למכור אותו כיום. גנדי הוא דמות אנושית מורכבת ומלאת סתירות כמו כל אחד ואחת מאיתנו. ואולי דווקא באנושיותו טמון כוחו. גנדי דיבר אל ההמונים והקשיב להם כאחד מהם ולא "מלמעלה", הוא הזמין אותם להצטרף אליו למסע בלתי מתפשר, סיזיפי, רצוף מהמורות ומעידות, שיעדו חופש. חופש לא רק במשמעות פילוסופית או דתית נשגבת ולא רק במישור של המאבק הפוליטי מול הבריטים, אלא ברמה הכי יומיומית שניתן להעלות על הדעת. כי הרי ככלות הכל, בתוך יומיומיותו, בפרטים הקטנים, האדם חי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"סיפור ניסויי עם האמת" מאת מ.ק. גנדהי יצא בהוצאת אסיה. תרגום: ינץ לוי.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
