 |
/images/archive/gallery/335/754.jpg גלנוס.
 |
|
|
| "דע לך, חביבי, כי הקזה והשקיה במים חמים הם התורה כולה" |
|
| עזבו אתכם מרפואה הודית וסינית - למערב יש תורה רפואית עתיקה משל עצמו. יקי מנשנפרוינד על רפואת הליחות, התורה שהצליחה להרוג הכי הרבה חולים אבל גם לקבוע שלכל אחד מהם יש חוש הומור |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
יקי מנשנפרוינד
25/7/2005 12:17 |
|
|
|
|
|
|
|
במשך הרבה מאות שנים, בטרם עלתה הרפואה המדעית המודרנית על במת ההיסטוריה של המערב, מלכה בכיפה הרפואה הגֶלנית, המבוססת על תורת הליחות. תורה זו התעצבה בסביבות המאה החמישית לפנה"ס ביוון, אם כי יש הסוברים כי מקורה בהודו. לפי תורה זו, שתוארה על ידי היפוקרטס, גדול הרופאים היוונים ומחבר השבועה ההיפוקרטית, הגוף פועל באמצעות איזון של ארבעה סוגי נוזלים, המכונים ליחות. אלו הם: המרה השחורה, המרה הצהובה, הפלגמה (phlegm), והדם. לכל אחת מהליחות יוחסו תכונות מסוימות, שהן שילוב של מידת היובש או הלחות, ושל מידת החום או הקור. הדם נחשב ליבש וחם, הפלגמה ללחה וחמה וכן הלאה.
לכל אחת מהליחות יוחסה גם תכונה נפשית דומיננטית. למרה השחורה יוחסה עגמומיות, לדם יוחסה
עליצות, לפלגמה פסיביות, ולמרה הצהובה כעסנות. משום כך, חוסר איזון של הליחות גורם לחוסר איזון נפשי, ומתבטא ברגשות קיצוניים. מי שליחותיו נמצאות במצב הרמוני ומאוזן, הוא אדם בעל "חוש הומור" טוב או בריא (ליחות בלטינית הן humores). השפות המערביות מכילות עדויות רבות לאמונות שמקורן ברפואה הגלנית. כך, למשל, הביטויים "לשקוע במרה שחורה", "חוש הומור", "מצב רוח", וכן "פלגמט" ו"בעל דם חם" - כל אלה הם ביטויים שמקורם בתורת הליחות. במקורה, היתה השקפה זו מהפכנית, שכן לפני כן יוחסו "מצבי הרוח" (או ה"טמפרמנטים" - ביטוי שמקורו אף הוא בתורת הליחות) לפעילות של אלים או של שדים. היפוקרטס וחבריו היו אלו שקבעו לראשונה כי למצבי הרוח יש מקור גופני ולא אלוהי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
המחלה הקדושה
|
|
|
 |
|
|
|
אחת העדויות המפורטות והיפות ביותר לתורת הליחות היוונית נמצאת בדיאלוג "טימיאוס" לאפלטון. שם מקושרות ארבע הליחות לארבעת היסודות של העולם היווני - אוויר, אש, אדמה ורוח. מן הטימיאוס ניתן אף ללמוד על תפיסת המחלה של הרפואה היוונית בת התקופה, שייחסה מחלות לחוסר איזון בין הליחות השונות. האדם הבריא, לפי תפיסה זו, הוא אדם שבגופו ובנפשו שוררת הרמוניה, ושאין אצלו "פעילות יתר" של אחת הליחות. כך, מוסבר בטימיאוס (הציטוט מתוך תרגומו של י. ליבס) כי "בהיות הגוף מחובר מארבעה יסודות - אדמה, אש, מים ואוויר - נגרמות מהומות ומחלות בשעה שהללו יתעצמו או יימצאו חסרים שלא לפי הטבע; או בשל עקירתם ממקומם המיועד אל אחר שאינו שלהם; ובאשר ישנם סוגים שונים של אש ושאר היסודות, נגרמות מחלות גם בשעה שאיזה שהוא יסוד של הגוף קולט אחד מבני מינו שאינו הולם אותו". כמו כן, חוסר איזון עלול להיגרם על ידי חוסר איזון בטמפרטורות של היסודות ושל הליחות בגוף, "שכן כשכל יסוד ויסוד נוצר, או עובר ממקום למקום, שלא לפי הטבע, מתחממים חלקים שקודם לכן היו קרים, היבשים נעשים לחים, הכבדים - קלים, וכך יחולו בהם כל מיני שינויים".
היפוקרטס היה אף הראשון שכפר במקורה הקדוש של "המחלה הקדושה" - האפילפסיה. לפני כן נחשבה האפילפסיה לתוצאה של התערבותו של אל (או שד), שכתוצאה ממנה נכפה האדם להתקף של טרנס אקסטטי. היפוקרטס הקדיש ספר שלם להפרכה של סברה זו. את ספרו זה פתח היפוקרטס בהצהרה כי "לדעתי, אין במחלה זו דבר שהוא קדוש או אלוהי יותר מבמחלות אחרות, אלא שסיבתה טבעית, ואת מקורה האלוהי אין לייחס אלא לחוסר ניסיונם של האנשים ולפליאתם בנוגע לאופייה הבלתי רגיל". בהתאם לטענה זו מוסבר ב"טימיאוס", כי כשהפלגם "מעורב במרה שחורה, ומתפשט על המחזורים האלוהיים שבראש ומבלבל אותם, מביא הדבר לידי התקפות שבשעת שינה אינן חמורות, אולם בהקיץ קשה להתגבר עליהן". כינוייה של המחלה מוסבר בכך, שכיוון שהיא פוגעת ב"חלק הקדוש של טבענו, הרי היא נקראת בדין 'מחלה קדושה'".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
היפוקרטס
|
|
|
|
|
|
|
הרפואה שהרגה יותר אנשים משריפאה
|
|
|
|
|
|
|
גלנוס, הרופא היווני בן המאה השנייה לספירה, פיתח את תורת הליחות כפי שירש אותה מהיפוקרטס, ובזכותו היתה רפואה זו, שנקראה מעתה על שמו (כאמור, "הרפואה הגלנית") לדוֹגמה השלטת לאורך ימי הביניים כולם ועד למאה השש עשרה ואף לאחר מכן. מושג "כוח החיים" של גלנוס מצא חן בעיני הכנסייה הקתולית, שכן הוא תאם לרעיון הנשמה הנוצרית. הכנסייה (הן הקתולית והן הפרוטסטנטית) הגנה על תורתו של גלנוס בחירוף נפש (כלומר, בחירוף נפשם של אחרים): ב-1553 הכריז הרפורמטור קלווין על מיכאל סרווטוס, אחד מגדולי הרופאים בספרד, כעל כופר, משום שהכחיש את אחת מהנחותיו של גלנוס אודות זרם הדם. סרווטוס נתפס, נכלא, ונשרף חיים.
אחת מתוצאות התקבלותה של הרפואה הגלנית במערב היתה התפשטותה של אחת הפרקטיקות הרפואיות המזיקות ביותר - הקזת הדם. במשך ימי הביניים הפכה הקזת הדם לאחד הטיפולים הפופולריים ביותר. מהרפואה היוונית והרומית, שהיתה מתקדמת מאוד באופן יחסי, לא נותר הרבה באירופה של ימי הביניים: אנשי התקופה החשיבו את ההיגיינה למחלה תפלה (ומשום כך המליצו לאדם חולה להימנע ככל הניתן מאוויר צח), כך שרבבות מתו בעטיין של מגפות שנגרמו על ידי זיהום; חומר ההרדמה המעולה, המורפיום, שהיה פרי הפיתוח של הרפואה היוונית, נשכח אף הוא בימי הביניים, וניתוחים בוצעו כשהחולה היה במצב של עירות מלאה; אבל הקזות הדם נשארו, ובמשך תקופה ארוכה מאוד היו לאמצעי הריפוי המקובל ביותר. ברומן הצרפתי מן המאה השמונה עשרה, "ז'יל בלאס" (בתרגומו של עידו בסוק, הוצ' דביר) מתקבל הגיבור כשוליה אצל רופא אחד, בקיא גדול בתורת הליחות. מלומד זה חושף באוזני בן-חניכותו את רזי הרפואה: "דע לך, חביבי, כי הקזה והשקיה במים חמים הם התורה כולה על רגל אחת. הרי לך סוד ריפויין של כל המחלות שבעולם". אין קל מזה, משום ש"אין בריאות אלא בלחלוח איברי הגוף ובהגמשתם ... זרימת הדם מואטת? המים מאיצים אותה. מהירה מדי? הם בולמים את ריתחתה", ובנוסף, כמובן, מקיזים את דמו של החולה עד להבראתו המלאה. תיאור זה הוא פּארודי, אמנם, אבל אין הוא רחוק מאוד מהמציאות. קיימת השערה לפיה הסיבה העיקרית להצלחתה של ההומיאופתיה (שהומצאה על-ידי הָנֶמָן במאה התשע עשרה) היתה, שלעומת הרפואה הגלנית, שהרגה יותר אנשים משריפאה, ההומיאופתיה, המבוססת על תרופות שאינן מכילות כלל חומר פעיל, לפחות לא גרמה נזק, ומצבם של חולים שביקשו מרפא אצל הומיאופת היה טוב בהרבה משל אלה שרופא גלני הצליח לשים עליהם את ידיו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
תרשים ארבעת הליחות. לחצו להגדלה
|
|
|
|
|
|
|
אין רופא בעירו!
|
|
|
|
|
|
|
כאשר החלה הרפואה המדעית לתפוס את מקומה ולהגיע להישגים, הלכה הרפואה ההיפוקרטית-גלנית ונעלמה. אלא שכיום דומה שאין כלל מניעה מלהחזירה אל חיינו, כחלק אינטגרלי ממה שמכונה בדרך כלל רפואה "אלטרנטיבית". לאמיתו של דבר, יש להתפלא על כך שכתביהם של היפוקרטס ושל גלנוס, כמו גם כתבים אחרים של רבבות רופאים שפעלו במערב במשך יותר מאלף וחמש-מאות שנים, אינם זוכים כעת להתעניינות רבה יותר של המרפאות לרפואה משלימה ושל ההילרים למיניהם (מכלל זה אפשר להוציא, אולי, את הצלחתה המחודשת של רפואת הרמב"ם, שהיה, כידוע, גלני אדוק). הסיבה לכך היא, ככל הנראה, נטייתם של בני אדם לחפש את האמת רחוק מהבית. הרפואה הגלנית, על אף שהיא מסורתית לעילא ולעילא, היא שלנו, היא מכאן - ואין בה מידה מספקת של אקזוטיות ושל מיסתורין. משום כך נוהרים רבים כל כך לסין, להודו, ולאינדיאנים של צפון ודרום אמריקה כדי למצוא אצלם מיני רפואות ומרפאים, בעוד שספריו של גלנוס נותרים מאובקים על המדף. מסתבר שאין רופא בעירו.
התקווה מצויה, כך אני סבור, מעבר לים. אם אצלנו מחפשים את האמת במרחקים, הדעת נותנת שגם במרחקים עצמם המצב הוא דומה. מסיבה זו יש להניח שהסינים, ההודים והאינדיאנים יגלו - אם רק תינתן להם ההזדמנות - עניין רב ברפואה מסורתית, עממית ואותנטית, ששיגשגה במשך תקופה ארוכה, וששורשיה נטועים הרחק הרחק בעבר. או אז ינערו את האבק מהספרים הישנים, ולהיפוקרטס וגלנוס תהיה עדנה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
