 |
/images/archive/gallery/289/164.jpg
 |
|
|
| כשאנחנו שום דבר אנחנו כל דבר |
|
| אברהם אורון, יו"ר האגודה התיאוסופית בישראל, מסביר מהי נשמה, איך נוגעים בה, מהו ה"לילה האפל של הנשמה" ואיך מקבלים מסרים ממאסטרים רוחניים |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אברהם אורון
28/7/2005 14:37 |
|
|
|
|
|
|
|
הייתי רוצה להתחיל בהצהרה, הכרזה, עובדה הידועה לרבים והיא שכל בני האדם, והייתי אומר אולי אפילו כל היצורים, שואפים לאושר. כולנו מחפשים את אותו מצב שבו התחושה של החוסר הפנימי, שמקורה בחוסר פיזי או פסיכולוגי, נעלמת. כשאנחנו בחוסר, באיזושהי ריקנות בפנים, איננו חשים בטוב. והחיפוש, כל חיפוש, קיים כל עוד איננו חשים שלמים בתוכנו. כל עוד קיימת בנו התחושה הזאת של חוסר. גם כאשר מילאנו את החוסרים הפיזיים מסתבר שנותרות בנו כמיהות, געגועים שהם בלתי מובנים לנו, איזושהי ריקנות פנימית שאותה אנחנו מנסים למלא בכל מיני תחליפים חיצוניים. לכן אין זה משנה איזה ביטוי חיצוני לובשים שאיפותינו, חיפושינו והכמיהות שלנו. המקור של כולם הוא בתחושה
שאנחנו חצויים, שאיננו שלמים, ואני אומר זאת ומאוד מקווה שהדברים האלו יחדרו עמוק פנימה אל תוך הלבבות: אין זה משנה למה אנחנו מתגעגעים, לא משנה למה אנו כמהים; בסופו של דבר, הכמיהה הזאת היא לגשר על הפער הזה, הפיצול שקיים בתוכנו. והפיצול, ההפרדה הזו, היא ברמת הנשמה שחלק ממנה, אותו החלק ששקוע בעולם החומרי, מזדהה עם הגוף ורואה בו את עצמו, חש את הנבדלות שלו מן הנשמה-האם שממנה הוא הוקרן.
האדם הוא נשמה. אבל באיזשהו מקום הוא פשוט שכח את העובדה הזאת, הלך לאיבוד בתוך הגוף, טבע בתוך העולם החומרי, ופשוט שכח. ולכן אנחנו כולנו חשים לעתים קרובות בגלות, ובכולנו קיימת הכמיהה לחזרה הביתה. הביתה אל העצמיות הגדולה שלנו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
יש לנו מודעות כי אנחנו נשמה
|
|
|
 |
|
|
|
על פי התיאוסופיה הנשמה היא המודעות הטהורה המתעוררת אט-אט לאלוהי שבה. זהו החלק שבנו שאינו יכול להזדהם לעולם. לכל היותר הוא יכול להיות רדום. ואני אומר זאת, חברים, כי יש לנו בעיה עם עצמנו. אנחנו פשוט לא מאמינים בעצמנו, ולא רק שאיננו מאמינים בעצמנו, אנחנו גם לעתים קרובות לא אוהבים את עצמנו.
המילים האלה שאמרתי כרגע, מיועדות בעצם להחזיר לנו איזושהי אמונה, איזשהו ביטחון, שיש בנו איזשהו חלק שלא משנה מה שנעשה, החלק הזה לא יכול להזדהם. תמיד טהור, תמיד יפה, תמיד אלוהי.
הנשמה היא יישות של אור שמקרינה בכל היוולדות חלק מעצמה לצורך התנסות בעולם הגשמי. האור הזה הוא אנחנו. אומרים למחפשים את האור: קודם כל חפש אותו בתוכך, כי הוא בתוכנו, הוא הנשמה שלנו. ואומרים עוד על הנשמה שהיא אותה אנרגיה רוחנית מסתורית שישנה במינרל, חולמת בצומח, מתחילה להתעורר בבעל-החי וממשיכה להתעורר באדם. כך שבאיזשהו מקום בכולנו, למרות שאיננו זוכרים זאת, כל זה קיים והוא תוצאה של הצמיחה הזאת שקרתה. אחרת איך מגיעים בכלל למצב הזה שיש יצור כזה, כל כך מיוחד, והוא הנשמה האנושית?
הייתי רוצה להתייחס לבלבול שקיים בין נפש לבין נשמה. דווקא בקבלה יש הבחנה הרבה יותר ברורה: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. בתיאוסופיה אנחנו מתייחסים לנפש כאל שדות-האנרגיה הנמצאים בתוך ומסביב לגוף: השדה האתרי, השדה הרגשי והשדה המנטלי הקונקרטי, שהם בעצם החלק בן-החלוף שלנו, שמתחלף עם כל היוולדות. זה החלק שאנחנו קוראים לו נפש, או אישיות. רוח. הייתי אומר שרוח במובן הקבלי היא אותו חלק של הנשמה שנמצא בתוך הגוף, בתוך האישיות בחיים הגשמיים. אבל זה אותו חלק שמעניק מודעות. יש לנו מודעות כי אנחנו נשמה. אם לא היינו נשמה לא היתה לנו מודעות. כך שהמודעות האנושית מקורה בנשמה. באיזשהו מקום הרוח היא אותו חלק מן הנשמה שמשוקע בתוך החומר הדחוס ונמצא באשליה לגבי עצמו.
עכשיו אנחנו מגיעים לנשמה. הנשמה במהותה היא תודעה טהורה. היא משקפת את המהות של האהבה-חוכמה, את המצב שבו יש אינדיבידואליות אבל אין נבדלות. וגם הנשמה, חברים, נמצאת בתהליך התעוררות לעצמה, התעוררות לאלוהי שבה, התעוררות לעובדה שהיא אלוהית. היא אמנם נמצאת כביכול במצב של טוהר ושל אחדות, אבל היא עדיין לא לגמרי ערה, והחיים הפיזיים שלנו מטרתם, בין היתר, גם לעורר את הנשמה.
אנחנו מכירים עוד מרכיב אחד של עצמנו שאנחנו קוראים לו הניצוץ האלוהי, שבעיני הוא עומד כנגד המושגים "חיה" ו"יחידה" בקבלה. הוא משקף את הרצון הרוחני, הטהור, הנקי, של האדם, הרצון לא לעצמו, לא במובן של תשוקה אלא במובן של משהו שהוא בהרמוניה עם הרצון האלוהי. הניצוץ האלוהי מייצג גם אחדות, הוא אינדיבידואלי ולא-אינדיבידואלי. אינני יודע להסביר איך, אבל הוא יותר שייך לאחדות ופחות לנפרדות, פחות לנבדלות או לייחודיות. ללא ספק, לכל ניצוץ אלוהי יש את התדר, הטון המיוחד שלו, ועל פי התיאוסופיה גם הוא עצמו נמצא בתהליך של התעוררות. כלומר כל מהות האדם נמצאת בתהליך של התעוררות. התעוררות לפוטנציאל האלוהי, לעובדה שאנחנו חלק מנשמת העולם אך איננו מודעים לכך.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הנשמה הקבוצתית
|
|
|
|
|
|
|
נשמת העולם, או הנשמה האוניברסלית, היא אותה מהות שאין לי מילים לתאר אותה אלא לבוא ולומר: אנרגיה אינטליגנטית החדורה ומקיימת בעצם את כל צורות החיים. בדתות השונות האנרגיה הזאת גם לובשת דמות, דמות שאנחנו מכירים אותה בהינדואיזם למשל, בתוך השילוש שבמסגרתו אנחנו רואים את ברהמה וישנו ושיווה. בקבלה אנחנו מכירים אותה בספירת החוכמה, הספירה השנייה. זאת נשמת העולם. בנצרות היא מוכרת במושג הבן. היא מייצגת את האנרגיה הזאת של האהבה-חוכמה. האהבה פה היא כנגד העובדה שנשמת העולם היא בעצם זו שבונה ומקיימת את כל צורות החיים. האנרגיה שלה היא זו שמקיימת את כל הצורות. כך אנחנו מסבירים את העובדה שהתאים שלנו לא נשארים בודדים אלא מתחברים יחד ויוצרים גוף כל כך מורכב ומשוכלל. מה שמקיים בעצם את כל הגופים הוא האיכות הזו של הנשמה. ועכשיו כמובן נשאלת השאלה - מה קורה עם בעלי החיים, העצים? הרי גם פה אנחנו מדברים על איזושהי אנרגיה אינטליגנטית ברמת הצומח והחי, וכן ברמת המינרל. בתיאוסופיה אנחנו קוראים לה "נשמה קבוצתית". היא אוגרת את כל מאגר ההתנסויות של כל צורת חיים, והיא בעצם מסבירה את עובדת הימצאותם של כל האינסטינקטים המיוחדים בכל צורת חיים. זו הנשמה הקבוצתית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
איך נוגעים בנשמה
|
|
|
|
|
|
|
אחרי שצלחנו את כל ההסברים הטכניים, אמשיך הלאה, לגעת בנשמה. חשוב שנזכור שלגעת בנשמה אנחנו יכולים בהרבה דרכים. אין דרך אחת. אנחנו מנסים לגעת בה בכל מיני דרכים, גם במדיטציה, גם בשירה, גם בתנועה, וישנן אינספור דרכים להגיע אליה.
אבל בכל זאת איך אנחנו יודעים שאכן נגענו בנשמה? ראשית, כשאנחנו נוגעים בנשמה שלנו - אנחנו יודעים. אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו את זה כי זו חוויה כל כך מיוחדת, שאינה דומה לשום דבר אחר שחווינו. אם חווינו שמחה אמיתית, אהבה ללא תנאי, שלווה עמוקה מאוד, אמת גדולה, יופי, הרמוניה - נגענו בנשמה. אין מדובר בחוויה שטחית אלא בחוויה מאוד עמוקה, המזעזעת את כל יישותנו. אנחנו נוגעים בנשמה כשאנחנו נוכחים בשלמות כאן, ברגע הזה. כשאיננו חצויים, כשאנחנו פה. כשאנחנו חיים מתוך האמת העמוקה ביותר שלנו, כשאנחנו משמיעים את הצליל שלנו, את הניגון שלנו, את הקול האמיתי שלנו. כלומר באיזשהו מקום לגעת בנשמה זה לחזור אל עצמנו. לחזור הביתה, להשתחרר מכל הזהויות האשליתיות שאימצנו לעצמנו ולחזור להיות מה שאנחנו באמת. המשהו הנקי הזה, שמעבר לכל המסכות, עיוותי הראייה ועיוותי הזהות.
לעתים קרובות מזכירים את הנשמה יחד עם הלב. לתת את הלב ואת הנשמה. מהו הלב? הלב הוא משהו פיזי. הלב האמיתי שלנו הוא הנשמה. כדאי שנבין זאת. הלב האמיתי שאנחנו מדברים עליו, במובן הרוחני, הוא הנשמה. זה הלב האמיתי של כל אחד מאיתנו, הוא המרכז שלנו, הפנימיות העמוקה שלנו. לכן, בכל מקום שיש בו לב יש גם נשמה. אנחנו נוגעים בנשמה כשאנחנו קשובים באמת לחיים שסביבנו. להיות קשוב באמת לחיים שסביבנו משמעו לתת לחיים לספר לנו את הסיפור שלהם. לפתוח את החלונות ולתת לחיים להיכנס פנימה ולספר את הסיפור שלהם. החיים במקרה הזה כוללים כמובן גם בני אדם אחרים. לתת להם להיכנס, לתת להם לגעת בנשמה שלנו. אלה חיים אמיתיים. כל השאר זה לא חיים. כשאנחנו לא נוגעים בנשמה אין חיים.
במגע עם הנשמה ישנו עוד דבר מופלא שקורה, המוביל להתחדשות. בכל פעם שאתה נוגע בנשמה מתחדש בך משהו. אתה מתחדש וכאילו נולד מחדש, כך שלהיות במגע עם הנשמה כל הזמן פירושו להיוולד מרגע לרגע, להתחדש מרגע לרגע.
במגע עם הנשמה ישנה חירות; החירות מהכבלים שבהם כבלנו את עצמנו. במגע עם הנשמה קורה עוד דבר - התרוקנות מוחלטת. במגע עמוק ואמיתי עם הנשמה ישנה התרוקנות גמורה. שקט. אנחנו שום דבר. אבל אם תחשבו על זה תבינו שכשאנחנו שום דבר אנחנו כל דבר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כיבוי אורות רוחני
|
|
|
|
|
|
|
בספר תהילים אנחנו מוצאים משפטים כמו: "אל תסתיר פניך ממני", או "הסתרת פניך הייתי נבהל". אני חושב שכולנו חווינו בזמן כזה או אחר מצב שבו האור כבה לנו. מצב שבו חשנו אבודים בחשכה. האור שעליו אנחנו מדברים הוא אור הנשמה שלנו, שרק לאורה אנחנו יכולים להיות מודעים באמת, רגישים באמת, מבינים באמת. ישנם אנשים שפשוט התרגלו לחיות בלי האור. זו פשוט עובדה שיש הרבה אנשים הנמצאים בנתק מתמיד, אך מאחר והם כבר התרגלו, הם פשוט לא מסוגלים לראות שיש גם אפשרות אחרת; שיש אפשרות לחיות עם אור. אבל כשאתה מוצא את האור בתוכך ואתה חי בו, ופתאום מכבים לך את האור, זה כאילו שהעולם נחרב. זו הרגשה איומה. פתאום אין לך אור. לכן המשורר של ספר תהילים חש את זה ומבקש: "אל תסתיר פניך ממני", "הסתרת פניך הייתי נבהל".
ישנם כמה מצבים של כיבוי אורות, והייתי רוצה להיכנס כאן לאחדים מהם. ישנו כיבוי אורות שמקורו באישיותנו. כאן האישיות מכבה או מעמעמת לעצמה את האור במו ידיה, חיה באופן שמונע מהנשמה לבטא את עצמה, חיה בצורת חיים שיוצרת נתק, שאינה בהרמוניה עם הנשמה ועם ייעוד הנשמה. השליליות יוצרת נתק מהקול פנימי, ה"אינטואיציה", אותו משהו בתוכנו שמנסה להנחות אותנו לכיוון הטוב והנכון עבורנו. כשאנחנו חיים בצורה אנוכית, שקועים בעצמנו, בצרכינו, באמביציות שלנו, אנחנו בעצם בונים מחסום בינינו לבין הנשמה שלנו ומכבים לעצמנו את האור. גם גרימת סבל במכוון יוצרת נתק עם הנשמה. כשאנחנו בורחים מהתמודדות, כשאנחנו מעדיפים לישון במקום להתעורר, אנחנו שוב בונים מחיצות ויוצרים נתק. בריחה נוספת היא זו הכרוכה בפחד מתמיד. גם כשאנחנו שקועים יותר מדי בתאוות אנחנו יוצרים נתק. אלו הם מצבים שמקורם באישיות, שמעדיפה להישאר באשליה ומעדיפה להיות במצב הנתק.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הלילה האפל של הנשמה
|
|
|
|
|
|
|
כיבוי אורות נוסף מקורו בנשמה. כאן הנשמה מתערבת באופן ישיר כשהאדם מתקדם במידה מסוימת בשביל הרוחני, ואז קורה המצב הבא, שקורה לכל אחד מאיתנו: יש לנו מידה מסוימת של שלווה, אור ושמחת חיים, אנחנו מקבלים זאת כמובן מאליו וחיים באופן מכני ועם פחות קשב וכנות, פחות התלהבות ופתיחות. אז בעצם קורה מה שמדבר עליו משורר תהילים: "הסתרת פניך". הנשמה מסתירה את פניה, מושכת את תשומת הלב שלה מאיתנו, וכל זאת במטרה בעצם לעורר אותנו. אנחנו מוצאים את עצמנו פתאום בחושך, מועדים ונופלים, לבד, ללא האור, ללא השלווה שהתרגלנו אליה. כשהדבר הזה קורה הזעזוע והפחד מפני החזרה למצב הקודם מביאים אותנו לעשות את המאמץ להבין מדוע, לראות את השיעור, לעשות את השינויים הנדרשים. כלומר כאן, במקרה זה, הכיבוי כביכול בא מגבוה, ממקום העצמיות האמיתית הנקייה שלנו.
ישנו מצב מאוד מיסטי, שנקרא "הלילה החשוך של הנשמה", או "הלילה האפל של הנשמה" (the dark night of the soul). כאן הנשמה עוברת חוויה של כיבוי אורות כללי, אבל כיבוי האורות הכללי הזה הוא בעצם מצב של לפני הדלקת כל האורות. זוהי חוויה שאלה שחוו אותה אומרים שאין קשה ממנה. חוויה של בדידות מוחלטת. זהו מצב שבדרך כלל עוברים אותו בשלב מאוד מתקדם, מצב של לפני הזריחה המלאה.
ישנם גם מצבי כיבוי אורות שמקורם בגורמים חיצוניים. ישנן ישויות שמנחות את האבולוציה, את ההתפתחות הרוחנית של האדם. אפשר לקרוא להן ישויות אור, אנרגיה אינטליגנטית, אינני רוצה להשתמש במילה מלאכים. ישנם מצבים בהם האדם צריך את המבחנים, צריך את התהליכים האלה של כיבוי אורות. במקרים כאלה, אותם גורמים מכניסים את שדות האנרגיה של אדם מסוים (זה קורה בעיקר לתלמידים מתקדמים מאוד בשביל הרוחני) לתדר נמוך יותר. כולנו חווינו את החוויה הזאת, שהגענו למקום והרגשנו רע, כלומר התדר של המקום היה נמוך יותר. קראנו לזה אנרגיות שליליות, אבל את האנרגיות האלה ניתן ליצור גם באופן מלאכותי, ואז שדה האנרגיה נכנס לתדר נמוך שבעצם חוסם את האור של הנשמה באופן זמני. אז ניתן גם להקרין כל מיני תדרים רגשיים ומנטליים בשדה האנרגיה ולגרום לאדם למשל לחוש תאווה, או לשים דגש על משהו מסוים באדם במטרה לעורר את תשומת ליבו לבעיה הזאת שלו. כי אחרת הדברים נשארים רדומים בנו. אין ברירה. בשביל לעשות בסופו של דבר את הניקוי הכללי שמאפשר מגע עם הנשמה, צריך להוציא החוצה את כל הצללים האלה, האשליות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מסרים של אור
|
|
|
|
|
|
|
לסיום ברצוני להקריא לכם קטע ממכתב או מסר מיישות-אור שכזו. לישויות האור האלה אנחנו קוראים בתיאוסופיה גם מאסטרים.
"תלמיד בתקופת המבחן רשאי לחשוב ולעשות מה שנראה לו. הוא מוזהר, ונאמר לו מראש: 'אתה תועמד בפני פיתויים ויוליכו אותך שולל באמצעות חיצוניות מטעה של דברים. שני שבילים יהיו פתוחים בפניך, שניהם מוליכים לאותה מטרה שאותה הינך מנסה להשיג. האחד קל, והוא יוליך אותך מהר להגשמת ההוראות שתקבל. האחר ארוך ומייגע יותר, שביל מלא באבנים ובקוצים שיגרמו לך למעוד יותר מפעם בדרכך, ושבסופו ייתכן שאף תיכשל ולא תוכל למלא את ההוראות שניתנו לך. אך בעוד שהאחרון יגרום לכך שהקשיים והבעיות שעברת יירשמו לזכותך בטווח הארוך, הרי שהראשון, הקל יותר, יוכל להביא לך רק שביעות רצון רגעית'".
אנחנו חיים בעולם עם המון מסתורין. לא סתם הוא נקרא עולם, מלשון נעלם, עלום. המסתורין בו רב על הנגלה. אנחנו כל כך רגילים להיות צמודים לחושינו ולמה שאנחנו רואים, ושוכחים שכל החוק, הסדר, היופי והחוכמה שאנחנו רואים מקורם בהירארכיה אדירה. גם ההתפתחות הרוחנית של האדם מתנהלת על פי סדר וחוקים, ולכן ישנם גם המבחנים האלה. מי שמעמיד אותנו במבחן זה אנחנו את עצמנו, אבל יש מי שעוזר לנו. עוזרים לנו כשאנחנו בעצם מבקשים. עלינו על השביל ואנחנו מבקשים. אנחנו רוצים. גם אם לא ביקשנו בפה מלא, עצם העובדה שאנחנו בחיפוש רוחני אומרת בעצם שאנחנו מבקשים היום להאיץ את ההיפתחות שלנו ולזמן אלינו כוחות מיטיבים שיעבדו איתנו.
נכנסתי לאספקט מאוד מיסטי, אבל בלעדיו ההצגה שלי לא היתה שלמה. אני יודע שלחלק מכם קשה לקבל את זה, זה מאוד מיסטי. אבל אם קשה לכם לקבל את זה, זה בסדר. השאירו את זה במקום כלשהו בזיכרון שלכם, אולי פעם תיפתחו לזה והדברים ידברו אליכם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
