 |
"עתה איני יודע עוד את חובתי ושלוותי אבדה בגלל חולשת לבי. הריני פונה אפוא ומבקש שתבהיר לי מה נכון עבורי. עתה הינני תלמידך ונשמה מסורה לך. אנא הורני" (בְּהַגַוַד-גִיתָא)
"מעצם מבנהו של הטבע החומרי גוררת כל פעילות חומרית לשיעבוד ולבלבול וכל צעד רק מוסיף ומסבך. דרוש אפוא מורה רוחני מוסמך שידריכנו להגשמת מטרת החיים. הפילוסופיה ההודית (הוֵודית) מורה על פנייה למורה רוחני כזה, שבכוחו לשחררנו ממבוכי החיים שלוכדים אותנו בעל כורחנו. אלה משולים לשריפת יער שפורצת בדרך כלשהי מבלי שאיש יציתה. איש לא מזמין שריפה, אולם זו פורצת מעצמה, ואנו נותרים חסרי אונים. כמותה גם הבעיות בעולם זה; הן צצות מעצמן, ללא כל הזמנה.
הכול סובלים מבעיות אינספור, אך רק בודדים האנשים שפונים לפתרון רוחני. מהו שמנחה אדם היכן לחפש את פתרונו? מערכת האמונות שלו. ואמונות מושפעות משלוש המידות החומריות, איש איש על-פי הקַרְמַה, או הגורל שלו.
מכל מקום, האמון בדרך רוחנית מקורו שונה; רק רוחני יכול לעורר את הרוחני. מכאן שמי שנמשך כיום לחיים רוחניים בהכרח נפגש כבר, אפילו באקראי, עם הרוחני בעבר, בחיים אלה או בקודמים. כלומר בלא יודעין הוטבעה בו הטבעה רוחנית ראשונית שכיום מבשילה למשיכה או לאמון ממשי. אדם כזה, כמו אַרְג'וּנַה, פונה במצוקתו לנתיב הרוחני ומבקש הדרכה ממורה רוחני.
העולם החומרי מושווה לעתים לקורי עכביש; חרק שנלכד בהם, כל צעד שהוא עושה כדי להשתחרר רק מסבך אותו יותר. חוק הקַרְמַה הוא כזה; כל פעילות גוררת תגובה, שגוררת פעולה, שגוררת תגובה, וכך אנחנו נותרים סבוכים לעד בשרשרת של פעולות ותגובות. הטוב והרע פוקדים אותנו, כמו עונות השנה, בין אם אנחנו רוצים בהם, ובין אם לא. את הטוב אנחנו חושבים למנעמי החיים, ואת הרע, לבעיות החיים, מבלי להבין שעצם הקיום החומרי הוא בעייתי - לידה, חולי, זקנה ומוות - אלה
ארבעת כתליו של הכלא החומרי, והשלשלאות שכובלות אותנו לכאן הן התאווה.
התבונה האנושית מאפשרת הבנות עמוקות על טבע החיים והעולם. אדם יכול להבחין בין טוב לרע, בין נכון ללא נכון, ובעיקר בין חומר לרוח. לכן הגוף האנושי נועד למסע רוחני - אל מעבר לכל מצוקות החיים.
אם הקיום החומרי משול לים אדיר, הרי שהגוף האנושי משול לספינה חזקה. הרוח הטובה שמשיטה את הספינה זה הידע הרוחני, ורב החובל, הוא המורה הרוחני. בים הגדול ישנן אינספור סכנות, חלקן גלויות וחלקן סמויות, ונדרש ידע, ניסיון ומיומנות כדי להתמודד איתן. צריך להכיר גם את הכיוון ואת היעד ואלה הם בדיוק כישוריו של המורה הרוחני - הוא חווה את האמת ויודע את הדרך אליה, על כל המכשולים שבדרך. והמכשולים כידוע הם רבים מאוד.
המכשול הראשון והגדול ביותר הוא התאווה - ההתאוות האגוצנטרית להיות במרכז. בגללה מתכסה הנשמה הרוחנית באשליה החומרית. ואכן, מתרגל טירון בחיים רוחניים נוטה לחשוב עצמו לנאור במיוחד ורב כישורים רוחניים. בשלב מסוים הוא מבחין כמובן שהאחרים אינם משוכנעים כמוהו בנפלאותו, ואז, כמו בנדנדה, לפעמים הוא חש עצמו למעלה, ולפעמים למטה, שקוע כליל בתחושת הערך המופרזת או הפגועה שלו.
כדי לשמר את ערכו, יתכן שהוא יטיל על עצמו איסורים שונים או התחייבויות, שאמורים לדעתו לזרז את התקדמותו הרוחנית, אך בדרך כלל הוא ימצא עצמו נכשל מלקיימם. במאבקו לנפלאות, לא נותר לו אלא להאמין עתה שרק שינוי במצבו החיצוני יכול להביאו למטרה הנכספת. וכך הוא ממשיך להיות שקוע בעצמו, מתלבט בין אינספור אפשרויות חיצוניות.
זהו מכשול האגו, וישנם עוד מכשולים רבים כגון אמונות שגויות, רגשות שליליים, נטייה לרמות, הרגלים רעים, והרבה בערות. הגוּרוּ אמור לנווט את תלמידו דרך כל אלה אל היעד העליון - חזרה לטבע הרוחני הנצחי, ליחסי האהבה הנצחיים עם אלוהים.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
הגוּרוּ הוא הגנן. לב התלמיד הוא הגינה
|
 |
|
 |
 |
 |
|
הגוּרוּ מושווה גם לגנן. לב התלמיד הוא הגינה שבה צומח שתיל הבְּהַקְתי, או שתיל האהבה הרוחנית לאל. אלא שהשתיל בתחילה הוא קטן וחלש מאוד ודורש טיפול זהיר. הגוּרוּ מלמד את התלמיד כיצד לגונן על השתיל הרך, כיצד להשקותו (בידע רוחני ובתרגולים מדיטטיביים אחרים), ומלמדו כיצד לנקות את הגינה מעשבים שוטים (המכשולים שנזכרו לעיל). הקשר בין המורה לתלמיד אינו קשר רשמי או עסקי; זהו קשר של אהבה - של מפגש בין כנותו של התלמיד לחסדו האינסופי של המורה.
ישנם מורים רבים, וישנם תלמידים רבים. לא כל התלמידים הם כנים או רציניים באותה מידה שלא כל המורים אמיתיים ונאורים. וכמובן, גם הדרכים רבות. מכל מקום, מכיוון שאיננו לבד בדרך, ונשמת-העל, או האלוהים שבלב, מנחה את נתיבנו בהתאם לרצוננו, הרי שכנותו של התלמיד היא חשובה במיוחד.
מסופר בהקשר זה על נשים מסוימות בהודו, שמאחר והן יודעות שלאנשים קדושים נולדים ילדים קדושים, הן הולכות אל גדות הנהרות, שם יושבים הסָאדְהוּ (הקדושים הפרושים), ומנסות לפתות אותם כדי לזכות בילד. ישנם גברים שיודעים על קיומן של אותן נשים שמנסות לפתות את הסָאדְהוּ, ואלה מתחפשים לסָאדְהוּ ומתיישבים על גדות הנהרות כדי לפגוש את הנשים הללו. כלומר רמאי פוגש רמאי.
כאשר קְרישְׁנַה מורה לאַרְג'וּנַה על הצורך לפנות למורה רוחני, הוא מסביר את כישוריו של התלמיד ואת כישוריו של המורה: "פנה למורה רוחני ונסה ללמוד ממנו את האמת. חקור אותו בכניעות והגש לו שירותך. מי שהגיעו להגשמה רוחנית יכולים להקנות לך ידע, כיוון שחזו באמת". (בְּהַגַוַד-גִיתָא 4.34) מאחר שהמורה הרוחני חזה באמת, הוא יכול להעניק אותה לתלמיד. ידיעת האמת מבחינתו אינה ידיעה תיאורטית אלא טרנספורמציה תודעתית - התנקות ההוויה כולה מבערות ואגוצנטריות; או חוויה ישירה ומפגש מתמיד עם האמת.
"צניעות; ענווה; אי אלימות; סובלנות; פשטות; פנייה למורה רוחני; ניקיון, יציבות, שליטה עצמית; הבנת החשיבות שבהגשמה עצמית וחיפוש אחר האמת - אלה כולם אני רואה כידע, ומלבדם הכול הינו בסך הכול בערות". (בְּהַגַוַד-גִיתָא 13.8)
אלה הם עקרונות הידע, ובלעדיהם כל מאגרי הידע החומרי העצומים שבידינו הם בסך הכול בערות, מכיוון שהם מתייחסים רק לזמני ולחולף. אולם רק מי שניחן בתכונות כאלה יכול ללמד אותן, לכן הגוּרוּ נקרא גם אָצָ'ארְיַה, או מי שמלמד על ידי מתן דוגמה אישית.
קבלה עיוורת וחקרנות עיוורת (או וכחנות) - שתיהן אינן מומלצות לתלמיד רציני. עליו לפנות אל המורה ברוח ענווה, מתוך רצון אמיתי לדעת ולהבין.
מאחר ששירות ונתינה הם טבעו האמיתי של העצמי, תפקידו של המורה לחשוף ולעודד את רוח השירות בתלמידו, ושירות קשור בענווה - ראיית האחר וצרכיו לפני צרכי שלי.
התלמיד לומד לשרת את המורה, והמורה, המשרת המושלם, נוטה חסד לתלמידו ופוקח את עיניו בלפיד הידע ומסלק את חשכת בערותו.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
איך פוגשים מורה אמיתי
|
 |
|
 |
 |
 |
|
נאמר שכשהתלמיד מוכן, המורה מופיע. תחילת המסע הרוחני מאופיין במניעים רבים, חלקם לא רוחניים. מניע רוחני מתייחס לנכונות שלנו לבסס מחדש את יחסינו עם האל, יחסים של שירות ואהבה. אך יש המבקשים חיים רוחניים כדי להשתחרר מסבל. יש שמבקשים להשתחרר ממוגבלותם הארצית ולהיות כאלוהים. יש המחפשים רווח כלכלי. יש שהם אך סקרנים, ויש שמניעם הוא חיפוש אחר האמת. כל המניעים הללו הם חומריים או משולבים במניעים חומריים. נאמר על תלמיד שהוא מוכן למורה כאשר הוא מוכן לשלם כל מחיר בעבור הארה רוחנית, אפילו במחיר ויתור על מניעיו החומריים. יש פעמים שהתלמיד מוכן, ואז האל היושב בליבו מפגיש אותו עם מורה ראוי. אך לרוב אין התלמיד מוכן. כתוצאה מאורח החיים המודרני האדם נחלש ביותר. מכאן שאף אלו החפצים בחיים רוחניים הם כה חלשים לעשות אף צעד קטן, שלרוב רצונם בחיים רוחניים נגמר כחלום ומתפורר על סלע המציאות החומרית. האדם המודרני יעשה הכל כדי לברוח מסבל, אך לאו דווקא בכיוון הרוחני - הוא יבחר בשקיעה בטלוויזיה או בבילויים כאלו או אחרים כאמצעי לברוח ממצוקתו.
ברוב המקרים, התלמיד לא מוכן למורה. או שתשוקתו הרוחנית חלשה מדי, או שאין לו כל תשוקה שכזאת. אך המורה מוצא אותו, ובחסדו הופך אותו למוכן. בסבלנות ובאהבה אינסופיים הוא מחזק את הניצוץ הרוחני שבו, מעודד אותו, אף שייתכן שימעד מדי פעם, כילד קטן שזה אך התחיל את צעדיו הראשונים. אם התמזל מזלו של התלמיד במורה שכזה, ואם הוא מוצא טעם בשביל האלוהי שהמורה מצביע עליו, בהדרגה הוא יתחזק ויוכל להפוך לתלמיד ראוי.
אלוהים הוא המורה העליון, ואם ברצוננו לפגוש במורה אמיתי, עלינו להתפלל אליו בכול הכנות שברשותנו. בראותו את כנותנו הוא ישלח לנו מורה אמיתי. יתכן והמורה האמיתי הוא כבר כאן ואין אנו, בהיותנו שבויים בתפיסות חומריות, מזהים אותו. בחברתם של יוגים ודבקים מתקדמים, בהדרגה מתבהר לנו מי הוא מורה אמיתי, ובהדרגה הנכונות והרצינות הרוחניים הדרושים לקשר פורה עם מורה רוחני מתפתחים. במצב זה האל עושה את הסידור המתאים בזמן המתאים, ונוצר קשר רוחני פורה בין התלמיד למורה.
ככל שהמורה שקוע יותר באהבה לאל, כך הוא יותר אמיתי, יותר מתקדם. למורה אמיתי אין כל מניע חומרי ולעולם לא ינצל את תלמידו למטרות חומריות. כול רצונו הוא לעזור לתלמיד לממש את יחסיו עם האל. זאת הוא עושה באמצעות יכולת האהבה האינסופית שלו, אהבה שמקורה מהיותו מחובר לאל. מכל מקום, ברוב המקרים התלמיד המתחיל אינו מסוגל לזהות את המורה האמיתי ואת מניעיו הרוחניים. מכאן שרק על ידי כמיהה וכנות ראשונית והתרועעות עם אנשים הפוסעים כבר בנתיב הרוחני, ובחסדו של האל והמורה, ניתן למצוא מורה אמיתי.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
|
 |
|
 |
 |
 |
|
דורית וגד לובן הם מורים לפילוסופיה מזרחית ולפילוסופיה של היוגה |  |  |  |  | |
|