 |
/images/archive/gallery/141/893.jpg רמאנה מהארישי
ארכיון  |
|
|
|
|
| מילים מייצרות מציאות. תומר פרסיקו על סיפור שהמורה הרוחני רמאנה מהארישי נהג לספר לתמידיו |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
תומר פרסיקו
13/11/2005 10:47 |
|
|
|
|
|
|
|
אחד הסיפורים האהובים
על המורה הרוחני רמאנה מהארישי, אותו הוא נהג לספר מדי פעם כתשובה לשאלות שהיו מפנים אליו ואף נהג להמליץ לקרוא אותו, לקוח מתוך הוישנו-פוראנה (שנתחברה סביב המאה החמישית לספירה) ומגולל בתוכו דו-שיח מעורר בין מורה לתלמיד: ריבהו, בנו של האל ברהמה, שמנסה לברר עם תלמידו נידאגה את טיבה של המציאות. הנה הוא:
אלף שנים אחרי [מפגשם הראשון של המורה ותלמידו], הגיע המורה ריבהו לעירו של תלמידו נידאגה, כדי להעניק לו ידע נוסף. כשהגיע הוא מצא את תלמידו עומד לבדו מחוץ לעיר, בנפרד מן ההמון. צווארו כמוש מצומות והוא בדיוק חזר מהיער עם עצי בערה ועשב. כאשר ראה אותו ריבהו, ניגש אליו, בירך אותו לשלום ואמר: הו ברהמין, מדוע תעמוד כאן לבדך?
אמר נידאגה: ראה את הקהל הדוחק סביב המלך הנכנס אל העיר. לכן אני עומד כאן לבדי.
אמר ריבהו: מי מאלה, אם כן, הוא המלך? ומי האחרים? אמור לי זאת, כי נראה שיודע אתה.
אמר נידאגה: הוא אשר רוכב על הפיל האדמוני, נישא כפסגתו של הר, זהו המלך. האחרים הם משרתיו.
אמר ריבהו: שניים אלה, המלך והפיל, מצוינים על ידך ללא הבחנה על ידי שום סימן, תן לי נא סימן להבחין ביניהם. הייתי רוצה לדעת, מי הוא כאן הפיל ומי המלך.
אמר נידאגה: הפיל הוא מתחת, המלך מעליו - מי לא יודע מהם יחסי הגומלין בין רוכב ונירכב?
אמר ריבהו: כדי שאדע, אנא למד אותי. מה הוא זה המצוין על ידי המילה "מתחת", ומהו "מעל"? מיד נידאגה קפץ על הגורו ואמר לו: עכשיו הקשב, שכן אומר לך מה שאתה מבקש ממני: אני מעל כמו המלך. אתה מתחת כמו הפיל. כדי שתלמד אני נותן לך דוגמה זו.
אמר ריבהו: אם אתה בעמדה של המלך, ואני בעמדה של הפיל, אמור לי רק עוד זאת: מי מאיתנו הוא אתה, ומי הוא אני?
אז קפץ נידאגה ואחז ברגליו של המורה ואמר: אכן אתה ריבהו, אדוני. שום רוח אחרת אינה כל כך נטועה בחוסר דואליות כפי זו של אדוני. בכך אני יודע שאתה, הגורו שלי, הגעת.
אמר ריבהו: כן, ללמדך, משום הנכונות שלך בעבר לשרת אותי, אני, המכונה ריבהו, באתי אליך. ומה שלימדתיך כעת בקצרה, הוא ליבה של האמת הגבוהה ביותר, כלומר חוסר דואליות מוחלטת. אחרי שדיבר כך אל נידאגה, עזב הגורו. אך לפני כן נידאגה, שהחכים על ידי הלימוד הסמלי הזה, הסב את הכרתו לחלוטין לחוסר הדואליות. את כל הדברים הקיימים הוא ראה מאז כבלתי-נבדלים ממנו. וכך הוא ראה את ברהמן [המימד המוחלט של המציאות] וזכה לשחרור הגבוה ביותר.
(וישנו-פוראנה, סוף החלק השני; תרגום מתוך התרגום של רודולף אוטו)
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
האמת היא שהכל זה רק חימר
|
|
|
 |
|
|
|
הסיפור הזה, בצד היופי הפשוט שלו, מגלה לנו משהו מעניין: ריבהו, החי מתוך תודעה אדוויטית (חסרת דואליות) מוחלטת, מבקש מנידאגה שיסביר לו את החלוקות שהוא עושה בעולם, בין מלך להמונים, מלך לפיל, עליון ותחתון, אני ואתה. האבחנות האלה מצויות בדברים שאמר נידאגה, במילים שלו, וריבהו לכאורה "לא קולט" את משמעותן של המילים. לו היה מבין את מילותיו של נידאגה, היו מתבררים גם לו הגבולות בין התופעות השונות בעולם, אך הוא לא מבין את המילים (או עושה עצמו לא מבין?) ולכן לא מבדיל בין הדברים. ייתכן וזוהי בדיוק הנקודה המשמעותית שבא הסיפור הזה ללמד אותנו: המילים הן אלו שמחלקות את העולם. חוסר הבנת המילים קשור קשר ישיר לחוסר חלוקת המציאות. ההבדל בין נידאגה לבין ריבהו הוא שהראשון חי לחלוטין בעולם של מילים ומושגים, ואילו השני, כנראה, יצא מההכרחיות הכובלת של משמעויות המושגים. לכן הוא לא מבין, לכאורה, את מה שאומר לו תלמידו.
הרעיון שלמילים יש כוח של יצירה נפוץ מאוד במחשבה ההודית: כבר בצ'אנדוגיה אופנישאד (Chandogya Upanishad, מאה שביעית לפנה"ס) מלמד אב את בנו שהמציאות היא כמו "גוש אחד של חימר: ההבדלים בו הם רק הבחנה המבוססת על מילים, האמת היא שהכל זה רק חימר". גם הפילוסוף הוודאנטי ראמאנוג'ה, דיבר על כך שברהמן, האלוהות האחדותית, משתמש במילים של הוֶדות, כתבי הקודש שעל פי ההינדים הינם נצחיים, כדי ליצור את החפצים כולם, כאשר הוא מחליט שהגיע הזמן ליצור את העולם מחדש מתוך האחדות הקמאית.
כמובן שלא צריך להרחיק להודו כדי לראות בבירור שמילים הן אלה שבוראות את העולם; מספיק לקרוא את פסוקיו הראשונים של ספר בראשית. הדיבור עושה את המציאות: האל אומר את העולם אל קיומו. והדיבור גם מבדיל ומחלק את המציאות: האל בורא באמירה, מחלק את מה שהוא ברא, ואז נותן בהם שמות - התהליך הזה הוא למעשה פעולה אחת.
סיפור הבריאה מהווה כמובן אבן בניין מרכזית ביותר בתרבות המערבית, ועוד יותר מכך בתרבות העברית. אלוהי העברים אינו סתם אל, אלא "בורא שמים וארץ", ועל כך תהילתו. הקשר העמוק בין הבריאה לאמירה שמתבטא בספר בראשית נשמר גם בשפה: המילה "דבר" בעברית משמעותה גם מילה, וגם חפץ. כך גם בארמית: "מילתא" היא דבר, אבל גם מילה. דו-המשמעות של המילים הללו מרמזת על הקשר הבל-ינתק בין השפה למציאות בה אנו חיים: כל דבר הוא בראשיתו דיבור. כל דיבור עושה דבר. המילים מולידות את החפצים. ומהו "חפץ"? חפץ הוא, כמובן, גם דבר וגם רצון. במילותינו, במושגינו וברצוננו (בתנועה של ההגדרה, האחיזה, התפיסה) אנחנו בעצם יוצרים את המציאות שלנו.
השפה, אם כן, היא שמכוננת הרבה מהמציאות שלנו. כמו שכדי לאכול לחם עלינו לפרוס אותו לפרוסות, כדי להסתדר בחיים עלינו לחלק אותם לקטעים: לחתוך ולקטלג את המציאות החיצונית והפנימית שלנו. אנחנו מחלקים את המציאות בעזרת המילים (והמושגים) כדי שנוכל לאכול את העולם: בבת אחת אי אפשר - צריך לקחת ביסים קטנים. השכל משתמש באזמל המושגים כדי לחתוך את הקיום, לחלק ולמיין אותו. השיטה הזו, אגב, מוכיחה את עצמה בצורה ברורה: היכולת שלנו לדבר ולחשוב על העולם איפשרה לנו להקים ציביליזציה מפוארת, על המוסדות החברתיים, הכלכליים והמדעיים שבה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האות תמית והרוח תחיה
|
|
|
|
|
|
|
אלא שמסתבר שהיכולת המופלאה שלנו לחלק את העולם היא פעמים רבות רחוב חד-סיטרי: מרגע שלמדנו לתפוס את המציאות כמחולקת ובנויה מ"דברים", קשה לנו מאוד לראות אותה אחרת. מהרגע שאנחנו תופסים את הקיום כריבוי (וזה מתרחש איפשהו בשנה וחצי הראשונות של חיינו) קשה לנו מאוד לשוב ולתפוס אותו כאחדות ברוכה. משום מה (והשאלה "למה זה קרה?", מנסה בעצם לענות על סיבת הרוע והסבל בעולם, והיא עניין למיתוסים - החטא הקדמון, שבירת הכלים, המשחק האלוהי - לא להסברים טכניים) ברגע שהשכל שלנו ננעל על תמונת עולם מרובת תופעות וזמנים, קשה לו מאוד להשתחרר ממנה. וכאן בדיוק נעוץ הקוץ באליה: האחיזה שלנו במילים ובמציאות כאמת אחרונה מצמצמת את העולם שלנו, שכן אנו נעשים עיוורים לשלל רבדי המציאות שאינם נתפסים במילים, גם לגוני-גוונים של רגשות, למשל, אבל בראש ובראשונה למימד האחדותי שבקיום.
מכאן הדגש, המצוי בתורות רוחניות רבות, להגיע אל מעבר למחשבות, מעבר לשכל הממשיג מושגים והשופט שיפוטים. דרישה זו מגיעה בצורות רבות: החל מהמאמצים הסגפניים לעצור את המחשבות בכוח שמאפיינים כתות הינדואיסטיות עתיקות ואת הבודהיזם המוקדם (הבודהה בעצמו, נכתב בסוטרות, לפני שנטש את דרך הסגפנות, תירגל "סגירה בכוח של הלסת תוך לחיצת הלשון אל גג הפה, ודחיקה ושליטה של ההכרה על ידי ההכרה"), מאמצים שאמורים להביא את מתרגלם לכדי טראנס מיסטי בו הוא נחשף לאחדות שבקיום; ועד לקביעה הפשוטה של פאולוס, השליח-אל-הגויים של ישו, ש"האות תמית והרוח תחיה", כלומר החוקים הכתובים, הממוללים, הם בעוכריו של האדם הרוחני, ורק נגיעה בלתי אמצעית ברוח הקודש היא שתביא גאולה. הסיפור שהבאנו לעיל גם כן מבטא רוח זאת: דווקא ריבהו, בנו של ברהמה, האל הבורא את העולם על פי ההינדים, מורד במפעלו של אביו ומחזיר (לפחות מנקודת מבטו האישית) את הבריאה אל התוהו הראשוני. והוא עושה זאת על ידי ההליכה אל מעבר למילים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השחרור הגבוה ביותר
|
|
|
|
|
|
|
אך ראו זה פלא: ריבהו אמנם מבקש הסברים לגבי מה שנידאגה אומר לו, אך הוא מקפיד לא להבין מילים מסוימות, ומילים אחרות הוא מבין בהחלט. כאמור, הוא אינו מבין (לכאורה) מיהו המלך ומי ההמון, מי המלך ומי הפיל, מהו "מתחת" ומהו "מעל" ולבסוף מהו ההבדל בין "אתה", ל"אני". מאידך, לא נראה שיש לו קושי להבין מילים אחרות שאומר לו נידאגה. גם במצבו המיוחד, בו "רוחו נטועה בחוסר-שניות", הוא מצליח לתקשר היטב עם תלמידו - הוא רחוק מלהיות תפוס בטראנס, מנותק מהעולם. למעשה, הסיפור נפתח בכך שריבהו מזהה את נידאגה מחוץ לעיר "בעומדו רחוק ונפרד מההמון". מסתבר, ואנו נדרשים לשים לכך לב, שריבהו יודע לזהות היטב מיהו תלמידו, היכן הוא עומד ואת ההבדל הברור בינו לבין הקהל סביב המלך! ריבהו מזהה שנידאגה נפרד מן ההמון - האם ייתכן שמיד אחר כך הוא שוכח אמנות דקה זו ולא מצליח להבחין בין המלך להמון?
ברור מכאן שחוסר ההבנות של ריבהו, בדברו עם נידאגה, היה אמצעי דידקטי ("אוּפָיָה" בסנסקריט), שמטרתו, אף אם הוא עצמו לאו דווקא מבטא אמת, היא להביא לטרנספורמציה אצל התלמיד. אכן, בעקבות שיחתו עם מורו, נידאגה "הסב את הכרתו לחלוטין לחוסר-דואליות ... וכך זכה לשחרור הגבוה ביותר". ריבהו, אם כן, אינו פועל נגד מעשי אביו, ואינו רוצה להעלים את העולם: להפך, הוא רוצה לשפר אותו.
מהו אם כך "השחרור הגבוה ביותר"? נראה בבירור שחוסר-הדואליות בו מבורכת רוחו של ריבהו איננו מנתק אותה מעולם התופעות, ואפילו לא מקשה עליה את החיים בו. בדיוק להפך, למעשה: משתמע מהוישנו-פוראנה שהחיים כך דווקא טובים יותר.
ריבהו חוזר אל תלמידו אלף שנה אחרי פגישתם הראשונה. באותה פגישה הציע נידאגה לריבהו מני מזונות משובחים, ושאל אותו אם טעמם ערב לחיכו. ריבהו השיב שפאר גסטרונומי אינו עושה עליו רושם, שכן הוא כבר טעם את אחדותו של הקיום. ממילא, כך אמר, אפילו האוכל הטעים בעולם נמאס אחרי זמן מה. כעת, אלף שנה מאוחר יותר, מוצא ריבהו את תלמידו כאשר "צווארו כמוש מצומות". אנו יכולים להבין שנידאגה, אחרי ששמע את דברי מורו, חשב שיגיע לשחרור אם יסגף את עצמו, וברור, אחרי אלף שנה, שכשל: הוא נמצא באותו מקום בו עזב אותו ריבהו.
נראה שאם אנחנו עסוקים בדחייתו המוחלטת של דבר מה (בין יהיה זה מזון ובין מושגים), הרי שבכך אנחנו כבר יוצרים שניות, הבדלה בין מה שאנחנו רוצים לבין מה שנדחה. כך שאם נעדיף בצורה אקסקלוסיבית את האחדות על פני הריבוי, למעשה נחלק את עולמנו לשניים: אחדות שהיא טובה, מול ריבוי שהוא רע. ברור שזו אינה אחדות אמיתית, כוללת. לא הימנעות מאוכל תוביל לגאולה ולא שכחת המילים תביא לאחדות. ההבנה הנכונה של מקומם של אלו, היא אשר פותחת את השער לחוסר-שניות. ידוע שרמאנה מהארישי היה מגלה חוסר התלהבות מופגן מרצונותיהם של חסידיו לעטות גלימות נזורה ולהתבודד הרחק מהעולם החברתי. האם גם על ידי הסיפור הזה הוא ניסה לרמוז שהשלמות העליונה אינה דוחה דבר?
לפני שריבהו עזב נידאגה "הסב את הכרתו לחלוטין לחוסר הדואליות. את כל הקיימים הוא ראה מאז כבלתי-נבדלים ממנו". נידאגה מכיר בחוסר הדואליות שבקיום, ורואה את כל הקיימים כבלתי-נבדלים ממנו - אבל הוא עדיין רואה את כל הקיימים! הוא אינו מוחק nההכרה שלו את עולם הריבוי. והנה: "וכך הוא ראה את ברהמן. וכך זכה לשחרור הגבוה ביותר".
| | | | | |
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
