 |
/images/archive/gallery/403/539.jpg היד של אלוהים.
פסל מפסטיבל ברנינג מן בסן פרנסיסקו  |
|
|
|
|
| עולם ללא אלוהים זה לא פיקניק אבל זה המקום היחידי שבו יכול לחיות ספקן אמיתי. אהוד פירר על שני סוגים של מחפשים רוחניים |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
אהוד פירר
29/11/2005 11:02 |
|
|
|
|
|
|
|
מהי אמונה דתית? מיהו אדם מאמין? שאלה לגמרי לא פשוטה. יהיו כאלו, מן הסתם, שישיבו בפשטות כי אדם מאמין הוא זה שמאמין בקיומו של אלוהים, בקיומו של מצוי ראשון כלשהו. על פי תפיסה מקובלת זו, מי שמייחס למשפט 'יש אלוהים' ערך אמת חיובי - הוא אדם מאמין. מי שמייחס למשפט הנ"ל ערך אמת שלילי - הוא כופר. כמובן שהמאמינים עשויים להיות חלוקים ביניהם בנוגע לסוגיות רבות: לגבי טבעו של אותו אל, לגבי יחסו לבני האדם, לגבי הדרך להתקרב אליו, לגבי אפשרות הגאולה וכד'. כמובן גם שהכופרים עשויים לחלוק ביניהם לגבי אינספור נושאים הנוגעים לאותו עולם חסר אל: האם יש בו סדר, האם ניתן להבין אותו, האם יש בו מקום למערכת מוסרית כלשהי וכד'. אולם החלוקה הבסיסית הנה בין אלה שמאמינים בקיום האל לבין אלו שכופרים בכך.
אולם הגישה הזו הנה בעייתית, בלשון המעטה. עיון קצר במשמעות המשפט 'יש אלוהים', במנותק ממשמעויותיו לגבי העולם, יראה לנו כי למעשה המשפט הזה הנו חסר כל מובן. שכן מה משמעותו של המשפט הזה? משפט זה עוסק באחד בשם 'אלוהים' ומייחס לו את תכונת הקיום. חלק ניכר מבין הגישות הדתיות (לפחות אלו
המונותיאיסטיות) גורסות כי לא ניתן להבין את מהות האל וכי איננו יודעים עליו דבר. ודאי אם כן שאיננו יודעים מה משמעותו של הקיום לגביו, או מהו ההבדל בין האל הקיים לאל שאיננו קיים. אמנם ויכוחים רבים נערכו סביב שאלת קיומו של האל, ותלי תלים של ראיות הובאו לכל אחד מן הצדדים, אולם סביר להניח שעיון מדוקדק באותם ויכוחים יראה כי לרוב כל אחד מן הצדדים התכוון לדבר אחר באומרו 'אלוהים', או לחלופין, כל אחד התכוון לדבר שונה במונח 'קיים'. יותר מזה, לא די שהאמירה 'יש אלוהים', כשהיא עומדת בפני עצמה, הנה חסרת מובן, אלא גם שקשה לכנות אותה אמירה דתית. שהרי אם אמנם אותו אלוהים (יהא אשר יהא) אכן קיים (תהא משמעות הדבר אשר תהא), אבל הוא איננו מתגלה לבני האדם, הוא איננו דורש מהם דבר והוא איננו מבטיח להם דבר, אם כן באיזה מובן בכלל הוא קיים? ומדוע שעובדת קיומו תהיה בעצם רלוונטית למישהו? אמונה שכזו, לא די שהיא נעדרת מובן, אלא היא גם ריקה מתוכן. כל ניסיון למלא אותה בתוכן משמעו לתאר את קיום האל במונחים הנוגעים לעולם. במילים אחרות, פירוש הדבר הוא להניח את הקשר שבין האל לבין העולם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
המאמין והכופר אינם חלוקים לגבי אלוהים, הם חלוקים לגבי העולם
|
|
|
 |
|
|
|
אך אם אכן אין שום תוכן באמירה 'יש אלוהים' כשהיא עומדת בפני עצמה, ואם אכן אין הבדל ממשי בינה לבין האמירה 'אין אלוהים', האם משמעות הדבר היא כי אין הבדל ממשי בין המאמין לכופר? כמובן שלא. ההבדל קיים והוא ממשי עד מאד. המאמין והכופר אינם חלוקים ביניהם לגבי אלוהים - שאותו כאמור איש אינו יודע ואיש אינו מבין - הם חלוקים ביניהם לגבי העולם. לגבי אפשרותה של גאולה ושל התגלות. אמונה באל משמעה אמונה בכך שהאל נמצא ביחס כלשהו עם העולם, בכך שהוא רלוונטי לגבי העולם. יחס זה שבין אלוהים לעולם יכול להתבטא בהתגלות ישירה של מהות האל לבני אדם מסוימים, הוא יכול להתבטא בדרישות ובציוויים של האל מבני האדם, הוא יכול להתבטא בהכרה שכל דבר המתרחש בעולם נובע מרצונו של האל והוא יכול להתבטא באמונה בוודאות הופעתה של הגאולה בעולם. כך או כך, בכל המקרים הללו משמעותה של האמונה היא כי אלוהים נמצא בעולם. הוא עשוי להיות בכל מקום ובכל זמן, הוא עשוי להימצא רק בעבר או רק בעתיד, הוא עשוי להימצא רק ברבדים מסוימים של המציאות או רק באירועים ספציפיים, הוא עשוי להימצא רק עבור אנשים מיוחדים, הוא עשוי להופיע רק באמצעות דברו ומצוותיו או שהוא עשוי להופיע בתור האדריכל הגדול של המציאות, זה שהכול נעשה ברצונו ולשם מטרותיו. אולם, בכל המקרים האמונה הדתית גורסת שאכן קיים קשר מסוג כלשהו בין המצוי העליון לבין בני האדם - שכן אחרת תהיה זו אמונה חסרת תוכן ומובן.
במילים אחרות, יותר ממה שהאמונה אומרת דבר מה אודות אלוהים, היא אומרת דבר מה אודות העולם. היא אומרת שהעולם הזה הוא מקום שיש בו נוכחות אלוהית (בצורה זו או אחרת). היא אומרת שהגאולה - מסוג כלשהו - הנה אפשרית ואולי אף הכרחית. היא טוענת, בוודאות מוחלטת, כי לחיי האדם ולמאורעות העולם ישנה משמעות - גם אם לעת עתה איננו יודעים אותה. היא סוברת כי אם העולם הוא חידה, הרי שיש לחידה זו פתרון אחד והכרחי - פתרון שנמצא מחוץ לעולם, והוא אלוהים.
לעומת זאת הכפירה סוברת שאין לדברים משמעות, או לפחות לא ידוע האם יש להם משמעות. לא ידוע האם יש פשר לחיי האדם, האם הם מובילים לקראת מטרה כלשהי. אין שום דרך ידועה לגאולה, דבר איננו ידוע בוודאות. הכופר איננו מתיימר לדעת את פשר המאורעות, הוא איננו יודע האם יש מי שיודע את פשרם, או האם יש להם פשר כלשהו. לעולם בעבורו אין שום תוכנית מתאר. אין שום כיוון חד משמעי. איש אינו יודע בוודאות מה טוב ומה רע, מה צריך לעשות וממה יש להימנע. איש איננו יודע לאן כל זה מוביל, או לשם מה זה נחוץ. העולם, החיים, הם בעיה ללא פתרון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הנאיבי והסנטימנטלי
|
|
|
|
|
|
|
המשורר הגרמני פרידריך שילר טבע את ההבחנה הידועה בין שירה נאיבית לשירה סנטימנטאלית. על פי הבחנה זו, שירה נאיבית הנה שירה שבאה לפאר ולהלל את העולם שבו אנו חיים. היא תופסת אותו בתור העולם האידיאלי והטוב בעולמות האפשריים. לעומתה, השירה הסנטימנטאלית, מודעת לפער שבין האידיאל לבין המציאות, היא מודעת לפגמים הקיימים בעולם. לכן היא עוסקת בגעגועים אל העולמות האידיאליים, ובקינה על חסרונותיו של עולמנו. באותה מידה, ניתן גם להבחין בין 'דתיות נאיבית' לבין 'דתיות סנטימנטאלית'. עבור הראשונה, הנוכחות האלוהית נמצאת בכל ומורגשת בכל. אין צורך לחפש אחר האל או להמתין לגאולה. אלוהים הוא כאן. הגאולה מתרחשת בכל רגע. אלוהים, רצונו וחכמתו, מתגלים בכל פרט במציאות, בכל אירוע בחיים. העולם הנו חף מבעיות ומסתירות. הכול ברור ומובן. כל מה שנותר לאדם לעשות זה רק להתמוגג מן האושר האינסופי וליהנות מזיו השכינה.
אולם עבור מרבית האנשים, גם אלו שמאמינים באלוהים, זה איננו המצב. אנשים אלו אמנם מאמינים אולי שאלוהים נמצא בעולם - אבל בו בזמן הם גם יודעים שאינם יכולים לחוש את נוכחותו. בעל כורחם הם מודעים גם לייסורים שיש בעולם, לקושיות ולסתירות. אבל עדיין, עם כל הקושי והכאב, אותם אנשים גם מאמינים שאכן ניתן להגיע אל הגאולה. לפי תפיסה זו אמנם הפער שבין העולם לאלוהים הוא עצום ורב, אבל עדיין זהו פער שניתן לגשר עליו באופן כלשהו. העולם אולי הנו חידה קשה וכואבת, אבל אי שם מצוי הפתרון, ויום יבוא וגם אנחנו נדע אותו. אמונה דתית ריאלית, כזו שמודעת גם לייסורי הקיום ולמרחק שבין האדם לאל, חייבת אם כן גם להכיל בקרבה את מושג הדרך. לא די שאלוהים קיים, לא די שהוא נוכח בעולם, אלא שישנה גם דרך שבה אנו יכולים לבוא אתו במגע, דרך שבה אנו יכולים להתוודע אל נוכחותו. דרך זו עשויה להיות ציות לחוק כלשהו, היא עשויה להיות הגות ועיסוק במושכלות, היא עשויה להיות העפלה אל רבדים אחרים של הקיום והיא עשויה להיות פשוט המתנה (עד לביאת המשיח או עד לאחר המוות). אמונה שמכריזה שהיא מאמינה ביחסו של האל לבני האדם, אך בו בזמן היא איננה מציעה שום דרך שבה יחס זה בא ליד ביטוי, היא איננה מציעה שום דרך לגשר על הפער שבין העולם הקרוע והמיוסר לבין הידיעה כי עולם זה מכיל בקרבו התגלות, הרי שהיא שוב הופכת להצהרה ריקה מתוכן.
דתיות אולי איננה חייבת להתבסס על מסורת, או להיות קשורה לדת ממוסדת כלשהי. אולם, היא חייבת לכלול בתוכה איזה תוכן חיובי ספציפי, איזו תביעה כלשהי מן האדם. אמונה דתית משמעה ההכרה כי האל שוכן במציאות, כי העולם מלא בנוכחות אלוהית, וכי אף על פי שאין אנו חשים בזאת, הרי שישנה דרך כלשהי שבה אנו יכולים לבוא במגע עם אותה נוכחות אלוהית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המעביר מול המחדש
|
|
|
|
|
|
|
מיהן דמויות המופת של הדת? מיהו המנהיג הדתי, המורה הרוחני? בפשטות, אדם זה - בין אם יכונה רב, כוהן, נביא, קדוש או גורו - הוא זה שמורה את הדרך, זה שיודע כיצד ניתן למצוא את אלוהים בתוך העולם. זה שמסוגל להעביר את הידע הזה הלאה, לתלמידיו. כמובן שאדם זה עשוי בנוסף לכך גם להיות מחוקק, מצביא, מרפא, מנהיג ומתקן חברתי - אולם את כל זה הוא איננו עושה כאיש דת (גם אם הוא נעזר בסמכותו הדתית). תפקידו כמנהיג דתי הוא בראש ובראשונה לדעת את הדרך אל אלוהים וללמד אותה הלאה, להמון העם או לקבוצה נבחרת של בני עלייה.
כאשר אנחנו מתבוננים בתולדות הדתות, עולים לעין שני טיפוסים של מנהיגים דתיים. הראשון הוא המעביר הגדול. זהו אדם שהתמסר לדרך מסוימת, צעד בה עד סופה, הגיע למעלה עליונה - ועכשיו כל שנותר לו לעשות זה להעביר את ידיעותיו לדורות הבאים. השני הוא המחדש הגדול, זה שיצר דרך חדשה, יש מאין. הראשון הוא זה שמצא לפניו דרך סלולה, גם אם הוא נאלץ אולי להעמיק או להרחיב אותה. הוא יודע בוודאות שזוהי הדרך הנכונה ולכן הוא יכול לצעוד בה עד הסוף, מבלי לסגת מחמת הקשיים. השני לא מצא לפניו שום דרך. הוא לא ידע בכלל האם ישנה דרך. רק לאחר תהיות רבות, הוא הצליח לגלות דרך חדשה ובלתי ידועה, כזאת שתוביל אותו לקשר עם אלוהים.
הטיפוס הראשון הוא לרוב נושא של מסורת עתיקה, ממשיך שושלת של מורים גדולים. אדם כזה מאופיין לעתים קרובות בהתבטלות המוחלטת שלו כלפי מוריו וכלפי הדרך שבה הוא צועד. הוא נדרש למסירות אינסופית, למשמעת עצמית ולדבקות במטרה. הוא צריך לתקן את מידותיו, להעמיק את ידיעותיו, להיות תלמיד שקדן וכנוע כלפי מוריו ומורה מסור וסמכותי לתלמידיו. כמובן שבמהלך התקדמותו הוא עשוי גם לחדש, להתאים את התורה שקיבל מרבותיו לזמנו ולמקומו. אולם, הוא יעשה זאת רק לאחר שרכש בה ידיעה ושליטה, רק לאחר שהיא הפכה לתורתו שלו. אדם כזה, לעתים, נדרש בתחילת לימודיו לבצע את הקפיצה הגדולה. על מנת שיוכל להתקדם, ראשית כל עליו לוותר על דעותיו וספקותיו ולקבל על עצמו בהכנעה את מרות רבותיו. עליו לכפוף את קומתו בפני האמונה, לקבל על עצמו, לחלוטין, את המחויבות לדרך שבה הוא מתכוון לצעוד.
אולם מה באשר לטיפוס השני, לזה שיוצר דרך חדשה? מהיכן הוא מגיע ומהם מאפייניו? ובכן, התנאי הראשון לשם מציאת דרך חדשה זו ההודאה שלעת עתה הוא איננו מכיר את הדרך. ההכרה שכל הדרכים הקיימות אינן יכולות להוביל אותו אל מחוז חפצו. כאשר אדם כזה משוטט בין הדרכים הישנות, הוא חש שבאף אחת מהן אין אמת, לפחות לא בעבורו. הוא מגיע למסקנה שכל הדרכים המוצעות לו אינן עוד רלוונטיות. הוא איננו מאמין שאיזו מן הדרכים הדתיות המונחות לפניו אכן תביא אותו לקשר עם האלוהים. איש כזה לרוב מבקש אחר אלוהים באופן נואש, אבל היושר הפנימי שלו מחייב אותו להודות כי אין לו מושג כיצד יוכל למצוא אותו, או האם בכלל יוכל. הוא מחפש פתרון לחידת העולם, אולם הוא יודע שאף אחד מן הפתרונות המוצעים לא יוכל לספק אותו. הוא יודע שלעת עתה אין בידו שום פתרון לחידה הזו. ומכיוון שאין הוא יודע כיצד ניתן למצוא את אלוהים בתוך העולם, מכיוון שאין הוא יכול לדעת בוודאות שאכן יעלה בידו למצוא אותו בעולם, הרי שלעת עתה הוא חי בעולם נעדר אלוהים. החיפוש אחרי אמונה חדשה חייב אפוא לעבור דרך חוסר הוודאות, דרך הכפירה. אדם כזה, עשוי אמנם למצוא דרך דתית חדשה. מאידך, הוא עשוי גם לכלות את חייו תוך כדי החיפושים אחריה. בכל מקרה, הקו המנחה היחידי שלו יהיה אך ורק הוא ותחושת האמת שבנפשו. הנאמנות המוחלטת לאמת האישית שלו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חיפוש אמיתי הוא זה שבו המחפש אינו יודע מראש את תוצאותיו
|
|
|
|
|
|
|
בניגוד לטיפוס הראשון, שנדרש להקריב את דעותיו ואת זהותו ולבצע את הקפיצה, הרי שקורבנו של האדם השני גדול יותר. הוא יכול אמנם לקפוץ, לקבל עליו את מרות האמונה ולמצוא מחסה בחיקה של הדרך הישנה, אולם במקרה כזה הוא רק יעשה שקר בנפשו. במקרה כזה הוא בוחר ביודעין בדרך שאינה מובילה אותו אל אלוהים - ובו בזמן הוא מוותר על הסיכוי למצוא דרך חדשה ואמיתית. האפשרות השנייה היא להישאר עם ספקותיו. להודות כי הוא איננו מכיר את הדרך, כי איש איננו יכול להורות לו אותה. עליו להודות כי הוא איננו מבין את העולם. הוא איננו יודע את משמעות הדברים. הוא גם איננו יכול להיות בטוח האם יש להם בכלל משמעות. קורבנו גדול יותר, מפני שעל מנת שיוכל לחפש אחרי דרך חדשה עליו להודות כי לעת עתה אין בנמצא כל דרך. אמנם הוא מחפש אחריה בכל לבו - אך הוא איננו יכול להיות בטוח שאכן יעלה בידו למצוא אותה. כרגע אלוהים איננו נמצא בעולם - והוא איננו יכול להיות משוכנע שבסופו של דבר יעלה בידו לגלות אותו בעולם. על מנת לחפש אחר המשמעות, נדרש הוא להכיר בכך שכעת הוא חי בעולם נעדר משמעות. כדי שיוכל להיות יום אחד למאמין עליו להימנע מן הקפיצה. עליו להישאר נאמן, עד הסוף, לספקותיו ולתחושותיו הפנימיות. האמונה דורשת ממנו קורבן עצום ונורא, שכן היא תובעת ממנו לחיות בעולם ללא אלוהים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אהוד פירר הוא סופר, מבקר, ובאופן כללי בנאדם ממש בסדר. ספרו "האם ציפית לישועה?" הופיע לאחרונה בהוצאת גלורי
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
