 |
/images/archive/gallery/422/456.jpg ראמש בלסקר.
צילום: תומר פרסיקו  |
|
|
|
|
| "כיום אני חי את חיי כמו אלוהים: אני לא מתחרט על העבר, לא דואג בקשר לעתיד, ומרגיש לגמרי בנוח בהווה". ראיון עם ראמש בלסקר, בין המורים הרוחניים ההודיים המובילים, שמאמין שמה שכולם מחפשים זה בסך הכל קצת שקט נפשי |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
תומר פרסיקו, בומביי
19/12/2005 13:27 |
|
|
|
|
|
|
|
אחרי ביקור בבומביי כתב אלדוס הקסלי ש"מבחינה ארכיטקטונית בומביי היא אחת הערים הדוחות ביותר על פני כל אחד מחצאי כדור הארץ". כנראה שנביא האקלקטיות הרוחנית לא יכול היה לסבול את מגוון הסגנונות העצום שמפוזר ללא סדר ברור ברחובותיה של העיר הענקית. הבריטים נתנו לעצמם יד חופשית ומעט פראית בבניין העיר העצומה, וניתן למצוא בה כמעט כל סגנון העולה על הדעת (גותי, באוהאוס, אר-דקו ועוד), לצד הסגנונות ההודיים השורשיים (מקדשים מדורגי מגדלים, כרזות קולנוע עצומות, פחוני-סלאמס). השפע העצום הזה חלף על פני כל בוקר עת עשיתי דרכי באוטובוס מס' 132 מקולבה (Colaba), האזור בו משתכנים רוב התיירים, אל צפון שכונת Breach Candy. שם, בקומה הרביעית של בניין דירות פשוט למראה, שוכן אחד מהמורים הרוחניים המפורסמים כיום בעולם: ראמש בלסקר (Ramesh Balsekar), ושם הוא מקבל את כל מי שרוצה לראותו, כל יום, שבעה ימים שבוע, החל מתשע בבוקר.
 |
| עומר יריב \ |
העולם מושלם |
|
לפני שנה, גם עומר יריב הצטופף בצילו של ראמש בלסקר ולמד ממנו כי אין לאדם בחירה חופשית |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
בהתחשב בכך שהוא כתב יותר משלושים ספרים, שהוא ידוע לקהילת המחפשים הרוחניים מזה שנים רבות, ושהוא כבר לא ילד (88), קצת מפתיע שמופיעים ליד ביתו לא יותר משלושים איש כל יום. הוא לא פופולרי כפי שהיה אפשר לצפות אולי מפני שראמש חף מכל גינוני גורו: אין לו אשראם, לא פמליה גדולה, לא מנהגים מיוחדים והוא צוחק על עצמו בכל הזדמנות - אנשים אוהבים להעריץ דמות כמו-אלוהית, וכשזה לא ניתן להם, הם מחפשים את זה במקום אחר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הארה זה לא מה שאתה חושב
|
|
|
 |
|
|
|
ראמש בדרך כלל מתחיל את השיחה עם מי שבא לראותו בשאלה כמה זמן אותו אדם רואה עצמו כמחפש רוחני. מיד אחר כך הוא שואל מה בדיוק אותו אדם חושב שהוא מחפש (את אלוהים? את העצמי? הארה?) והוא נותן ליושב מולו להסתבך בלשונו בנסיונו להסביר מה בדיוק הוא רוצה. לטענתו, בחלק גדול מהפעמים יושבים מולו אנשים נואשים שמחפשים יותר משלושים שנה אבל לא ממש יודעים את מה.
על פי בלסקר כל מה שהאדם רוצה, בין אם הוא יודע זאת ובין אם לאו, הוא שקט נפשי ("peace of mind"). אחרי שהוא מסביר ליושב מולו עובדה פשוטה זו, הוא עובר להגדרת אותו שקט: "הרגשת נוחות עם עצמי ועם האחר". הסיבה שאנחנו לא מרגישים בנוח עם עצמנו ועם האחרים היא פשוטה: תוצאות מעשינו, ובוודאי תוצאות מעשי האחרים, אינן עולות תמיד בקנה אחד עם משאלות ליבנו. דבר זה גורם לנו להרגיש אשמה ובושה כלפי עצמנו, וכעס כלפי הסובבים אותנו.
הפתרון הוא פשוט: אם רק נבין שאנחנו לא עושים, לא עשינו ולא נעשה שום פעולה לעולם,
וכך גם כל אדם אחר, ייעלמו באחת כל רגשות הכעס או האשמה שמטרידים אותנו. וההפנמה של עובדה פשוטה זו מהווה גם את ההגדרה של ראמש למושג המורכב "הארה". על פי ראמש האדם אינו אלא מכונה פסיכו-פיזית הנתונה לחוקי הטבע כמו כל דבר אחר. הוא קורא לנו להירגע ולהשקיט עד שפשוט, פתאום, נבין את זה לעומק, ואז יפתרו בעיותינו.
ראמש אוהב לנפץ תקוות שווא שעלולות להתפתח בלבו של המחפש. "הארה זה לא מה שאתה חושב", הוא מפלפל. אף אחד לא הופך לאדם מושלם עם ההבנה הסופית. על פי בלסקר האופי הבסיסי, הנובע מחינוך, התניות תרבותיות ומהגנים של האדם, לא ממש ישתנה. גם כוחות על-טבעיים לרוב לא יתגלו לפתע אצל אדם שהתעורר. אפילו כאב, פיזי ונפשי (לבד מאשמה ובושה), ימשיך המואר לחוות כאחד האדם. ההבדל הוא שהוא יסבול את שיסבול ללא דחייה או פחד שיכולים להגביר ולהאריך את הסבל, ויידע ידיעה ודאית שכל מה שקורה לו היה חייב לקרות. כל מה שמשתנה, כאמור, הוא שהאדם חדל להרגיש שהוא "עושה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| /images/archive/gallery/422/454.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
למה יש אנשים רעים? כי יש אנשים טובים
|
|
|
|
|
|
|
ראמש מחלק את האגו לשניים: ראשית, ישנה ההזדהות של ההכרה עם חיי הנפש והגוף הספציפיים. שנית, ישנה תחושת "העשייה" ("doership"), כלומר ההרגשה שכל מה שמתרחש בגוף או בנשמה הוא פעולה של אני. על פי ראמש רק החלק האחרון הוא הבעייתי באגו, והוא זה שחולף עם ההבנה העמוקה: "אני עדיין כאן, חי את שארית חיי, אבל עם ההבנה שאני איני העושה, שכל מה שקורה דרך כל אורגניזם קורה בלי שאף אחד יהיה העושה". ההזדהות עם הגוף, מדגיש ראמש, עדיין נשארת וחייבת להישאר כדי לתפקד בחיי היומיום: "רמאנה מהארישי חי חמישים שנה אחרי שזכה להארה, וכאשר מישהו כינה אותו בשמו, הוא ענה". על כן, הוא קובע (ונהנה לראות פרצופים מופתעים כל פעם מחדש), האגו לא נעלם אצל המואר.
ראמש אינו שואף לשיפור העולם: "העולם מעצם טבעו מחולק להפכים, או קטבים המנוגדים אך הקשורים האחד לשני. לכן אם יש עושר חייב להיות עוני, אם יש צדק חייב להיות אי-צדק, אם יש ילדים בריאים חייבים להיות גם ילדים חולים. הדרך לשקט נפשי אינה עוברת דרך שיפור העולם אלא דרך הבנת העמדה הנכונה כלפיו". על פי ראמש כאשר המוחלט, מתוך כורח פנימי, יצא מאחדות לריבוי ויצר את העולם, הניגוד הראשון היה זכר ונקבה ("שיווה-שקטי") ואחריו באו כל שאר ההפכים. "לכן התשובה לשאלה 'למה יש אנשים רעים?' היא 'כי יש אנשים טובים'. מה שחשוב הוא רק להבין לעומק שאנחנו וכל האנשים האחרים איננו, ואף פעם לא היינו, העושים של שום מעשה. רק אז נגיע לשקט נפשי, כלומר נחייה בנוח עם עצמנו ועם סביבתנו".
באשר לשאלה, מה יש לעשות כדי להבין שאנחנו לא עושים דבר, ראמש עונה: כלום, כפי שניתן ללמוד גם ממבנה השאלה. הוא אוהב לספר את הסיפור הבא: אדם אחד, בנופלו מצלע צוק, אחז ברגע האחרון בענף שהיה תקוע באדמה. כאשר גופו על פי תהום הוא צעק "יש מישהו שיכול לעזור לי???". אחרי דקות ארוכות של שקט מתוח באה תשובה: "אני יכול לעזור לך". "מי אתה?", שאל אותו אדם. "אני אלוהים". "אתה יכול לחלץ אותי מפה?", שאל האדם. "כן", אמר הקול, "וזה כל מה שאני רוצה שתעשה: עזוב את הענף שאתה אוחז בו". אחרי עוד כמה דקות של שקט נשמעה צעקה מפי האדם: "יש עוד מישהו שיכול לעזור לי???".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האמת היא תמיד יחסית. החיפוש הוא אחר שקט נפשי
|
|
|
|
|
|
|
כששאלתי את ראמש האם הוא באמת חושב שכל האנשים מחפשים אך ורק אחרי נוחות, הוא ענה ש"בהחלט כן. כל אדם, בין אם הוא יודע את זה ובין אם לא, מחפש שקט נפשי ונוחות בחייו".
האם לא ייתכן שאנשים מחפשים גם דברים אחרים, כמו אמת, הגשמה עצמית וכיוצא באלו?
"לא. אם תשאל אדם מדוע הוא מחפש והוא יאמר "כי אני רוצה לדעת את האמת", תדע שאת האמת הוא רוצה לדעת בשביל שיהיה לו שקט נפשי".
והאמת, האם היא לא חשובה בפני עצמה?
"לדעתי בחיים לא יכולה להיות אמת. יכול להיות רק מושג שמקובל על ידי אחדים ולא-מקובל על ידי אחרים. אין לי אמת לתת לך או לאף אחד. אמת היא מושג. כל דבר שנאמר יהיה מושג. הדבר היחיד שאינו מושג הוא ההרגשה "אני קיים", וגם זה, כאשר נאמר, הופך להיות מושג. האמת היא תמיד יחסית. החיפוש הוא אחר שקט נפשי, כלומר להיות בנוח עם עצמי ועם הסביבה".
אז אם הנוחות היא הדבר היחיד שחשוב, האם לא עדיף לחסוך זמן מאמץ וכסף בחיפושים רוחניים ופשוט להתחיל לבלוע כדורים פסיכאיטריים?
"אה... אבל כאשר אתה לוקח כדורים אתה עדיין כבול, אתה לא חופשי!"
מה זאת אומרת? אני מרגיש בנוח!
"אבל הרגשת הנוחות שלך תלויה בלקיחת הכדורים, נכון? אם יגמרו לך הכדורים תפסיק להרגיש בנוח!".
נגיד ויש לי מספיק כדורים למאה שנה; האם אז עדיף לי להתחיל לבלוע ולשכוח מהחיפוש הרוחני?
"אתה אף פעם לא יכול להיות בטוח שתמיד יהיו לך כדורים בהישג יד. אני יכול להיות בטוח שתמיד ארגיש שקט נפשי".
אז ההבדל בין נירוונה לסמסרה מסתכם בנגישות שיש לאדם לכדורים פסיכיאטרים?
"ההבדל הוא ההבנה שאני לא העושה ואף פעם לא הייתי העושה. זה כל מה שצריך להבין. אני לא מתעניין ב"זהות האמיתית" שלי. אני מתעניין רק איך ראמש, כישות נפרדת, יכול לחיות חיים נוחים. וזה יכול לקרות רק כאשר תחושת העושה נעלמת, אבל ההזדהות עם האורגניזם נשמרת".
האם אין כאן שאלה גדולה יותר מנוחות או חוסר נוחות בחיים? מה עם הדעה שמי שלוקח כדור פסיכיאטרי מהסיבות האלה עושה משהו שחורג מהאמת, משהו לא אותנטי?
"מה זאת אומרת?"
אולי אפשר לומר שאותו אדם יבגוד במשהו קדוש, בזכות ובחובה הבסיסית שלו להיות חופשי באמת, לדעת את האמת.
"לא. אבל אם אתה מרגיש כך ההרגשה הזו שלך היא חלק מהכלא שמהווים הכדורים בשבילך".
אשאל שאלה אחרת: נאמר ובעוד דקה אבין שאני לא העושה. מאותו רגע אפסיק להרגיש אשמה או חרטה, וגם לא אכעס על אף אחד, ובכלל אחיה חיים נוחים, נכון?
"בדיוק".
האם לא היית אומר, אם כך, שהחיים שלי יהיו יותר אמיתיים? האם ההבנה שאני לא העושה, כהגדרתך, לא מקרבת אותי יותר אל האמת? האם לא יותר נכון לראות שאני לא עושה שום פעולה מאשר לראות את עצמי כאילו אני ה"עושה"?
"הדעה הראשונה תיתן לך שקט נפשי. השנייה תביא סבל".
אז אין כאן שאלה של אמת, אלא רק עניין פרגמטי שנוגע לנוחות שלי בחיים?
"בדיוק".
זו השאלה היחידה.
"כן".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מפילוסוף אדוויטי לפסיכולוג רוחני
|
|
|
|
|
|
|
הייתי אצלך לפני תשע שנים, ושוב לפני ארבע שנים. אתה שינית את הצורה שבה אתה מדבר: בעבר לא היססת לקבוע קביעות באשר למציאות (המוטו היה אז: "All there is, is Consciousness") והיית מוכן להיכנס לפילפולים פילוסופיים באשר ל"מוחלט", כמיטב המסורת האדוויטית. מה גרם לך לשנות את הגישה ולהפוך מפילוסוף אדוויטי, אם תסלח לי, לפסיכולוג רוחני?
"יום אחרי יום באים אלי מחפשים רוחניים עם מבט מיואש בעיניים. הם אומרים לי "ראמש, אני מחפש כבר עשרים, שלושים, ארבעים שנה, ולא מצאתי כלום!". אנשים מבולבלים. אנשים אומללים. כל התורות הרוחניות בלבלו אותם לגמרי. אני מתרכז רק בכאן ועכשיו".
ראמש גם לא עוסק בטוב ורע. "אין דבר שהוא טוב או רע מבחינה מהותית. אלו רק קונבנציות חברתיות. האדם מתוכנת לראות בדברים מסוימים טוּב, ובדברים אחרים רוע, אבל מבחינת עצמם כל הדברים נייטרלים לחלוטין".
האם האדם ש"הבין שהוא לא העושה" רואה את הדברים אחרת?
"האדם שהבין חי את חייו על פי מה שתוכנת. אם הוא גדל בחברה מתוקנת, או אם חונך להתנהג בצורה שנחשבת "טובה", הוא ימשיך להתנהג כך. אם הוא אדם "רע" הוא ימשיך לעשות מעשים שנחשבים רעים, אבל בכל מקרה הוא ידע בוודאות שהוא לא העושה, ואף אחד אחר לא העושה".
אבל כמובן שהחברה שסביבו מחשיבה את מעשיו כמעשיו ממש...
"כל מה שקורה, החברה מחשיבה כטוב או כרע, ולכן אם אותו אדם עשה מעשה 'רע', החברה תעניש אותו, בהחלט. העונש הזה, אף על פי שאותו אדם יודע שהוא לא עשה דבר, גם יגרום לו כאב זמני, פיזי אם מלקים אותו, או פסיכולוגי, אבל הוא לא ירגיש שום אשמה, בדיוק כפי שאם החברה תתגמל אותו על מעשה שנחשב טוב, הוא יחווה עונג, אבל לא ירגיש שום גאווה - ברור לו שהוא לא עשה את המעשה הנידון. בכל מקרה הוא ימשיך לחיות את חייו בנוחות, איפה שהוא לא יהיה, כאשר ברור לו שלא הוא ולא אף אחד אחר היו או יהיו אי פעם אינדיבידואלים עושים (individual doers)".
ומה בדבר מעשים שנעשים לך על ידי אחרים?
"בדרך כלל אנחנו שואלים 'מי עשה לי את זה?'. אני שואל 'מה עשה לי את זה?', ואני יודע גם את התשובה: 'רצון האל', או 'החוק הקוסמי', או כל שם אחר שניתן להתרחשות האחת שהיא המציאות. לכן אין לי בעיה עם עצמי, ולא עם אף אחד אחר. בעבר הגישה שלי היתה: 'הוא פגע בי, אני שונא אותו'. כיום אני יודע שלא הוא אלא החוק הקוסמי פגע בי, אז אני לא מרגיש כעס או טינה לאף אחד. ואגב, אין לנו שום אפשרות להבין למה 'רצה אלוהים' או 'קבע החוק הקוסמי' שיקרה כך או אחרת - למוח האנושי אין שום אפשרות לדעת את זה. כיום אני חי את חיי כמו אלוהים: אני לא מתחרט על העבר, לא דואג בקשר לעתיד, ומרגיש לגמרי בנוח בהווה".
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
