 |
/images/archive/gallery/438/982.jpg המשורר רומי.
 |
|
|
|
|
| דור שלם של מחפשים רוחניים מוצא בשיריו של המשורר רומי קול המשקף את שאיפותיו הגבוהות ביותר ואת געגועיו העמוקים ביותר. יעקוב אבן יוסוף על המשורר הרוחני הנמכר ביותר באמריקה! |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
יעקב אבן יוסוף
10/1/2006 13:47 |
|
|
|
|
|
|
|
גָ'לָאל-אַדּין מוחמד נולד באזור בלח שבאפגניסטאן ב-30 בספטמבר,1207. משפחתו היגרה לארץ רוּם שבטורקיה (ומכאן כינויו רוּמי), לעיר קוניה של ימינו. אביו היה מצד אחד איש הלכה מוסלמי מפורסם ומצד שני נמשך אל התצווף, הסופיזם.
רומי ראה את עתידו בלימודי ההלכה והתכוון לכתוב פירוש רחב היקף על הקוראן. למזלנו זה לא קרה. מפגש 'מקרי' בשוק שינה את חייו. מסופר שג'לאל-אדּין רכב עם פמלייתו דרך השוק. פתאום עיניו פגשו בעיני דרוויש נווד. ללא היסוס שאל אותו הנווד, "מי הגדול בין עבדי האלוהים: הנביא מחמד, עליו השלום, או בּיַזיד אל בּיסטאמי?" שאלה מוזרה, שאלת בוּר!
"הנביא מוחמד, אחרון הנביאים, הוא הגדול מכולם!" ענה רומי.
"אם כך", המשיך הדרוויש, "למה אמר הנביא: 'הו האלוהים, איננו מכירים אותך כמו שצריך', ואילו ביזיד ביסטאמי אמר: 'שבחו אותי, שבחו אותי, מה אדיר אני'?" (כלומר אחדות עם האל).
נהוג להמשיך את הסיפור אך הגרסא שלה אני מאמין נגמרת כאן. הנווד נקרא שַמשׂ, מהעיר טַבּריז. הכריזמה
וטירוף האהבה שבּוֹ שבוּ את לב רומי, ומאז אותו יום לא נפרדו שמשׂ-אדּין וג'לאל-אדּין למשך זמן מה. מה היה שם מאחורי הפרגוד? לעולם לא נדע. אך לזוג החברים המאוהבים נולד ילד פלא, ספר שירה. דיואני שמשֶי טבריז הוא "אוסף שירי שמשׂ" שאת אף אחד מהם לא כתב שמשׂ. אך ג'לאל-אדּין הקדיש אותו לשמשׂ, מקור השראתו.
על פי המסורת, הרומן הסוער הטריד מאוד את תלמידי רומי, עד שהם רתחו מזעם. השייח' האהוב נחטף בידי זר מוזר. הם לא שמרו את קנאתם בסתר ואף איימו על שמשׂ בנשק. שמשׂ ברח מקן הצרעות בקוניה. לאחר היעדרות של כחצי שנה, נשלח בנו של רומי, סולטאן וולד, להחזיר את שמשׂ לקוניה. שורות השיר והתחנונים ששלח לו רומי נגעו לליבו, ושמשׂ חזר לאהבתו ולפי המיתוס למותו.
אומרים שב-5 בדצמבר 1247 נשחט שמשׂ ע"י תלמידיו המתוסכלים של ג'לאל-אדּין, ובראשם בנו האחר עלא-אדּין. גופו נזרק לבאר, וראשו כך מספרים נלקח השמימה. המקום בו נזרק הגוף ערוף הראש נקרא 'מכּאן שמשׂ' והפך עם השנים לאתר עליה לרגל.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
במשך 700 שנה, ג'לאל-אדּין רומי היה אהוב במיוחד בקרב קוראי שירה פרסית בעולם המזרחי - מטורקיה, דרך איראן, עד צפון הודו. ב-20 השנים האחרונות, בעקבות גרסאותיו של המשורר קולמן בארקס, גל של תרגומים חדשים הכתיר את רומי כמשורר הנמכר ביותר באמריקה, ובהרבה מהארצות דוברות האנגלית. דור של מחפשים שעשה את המעבר ממוסיקת רוק'נרול למדיטציה בישיבה, מצא ברומי קול המשקף את שאיפותיו הגבוהות ביותר ואת געגועיו העמוקים ביותר. רומי מספק גשר בין הבנה אוניברסלית של הרוחניות לבין המימדים האישיים והאינטימיים של האהבה.
רומי היה מלומד, מורה ודרשן של האיסלאם כאשר פגש את הדרוויש הנודד שמשׂי טבריז, וטולטל עד ליבת הווייתו. שמשׂ כיבד את מעמדו של רומי כמורה דת, והעריך את האיזון אליו הגיע רומי בין החיצוני לפנימי, בין ההלכה למיסטיקה האיסלאמית. אך הוא הבין, כפי שרומי היה עתיד לגלות, שחברותם תדרוש מרומי להקריב את צמידותו למעמד החיצוני, כמו גם את יציבותו הפנימית, ולהמר על הכול למען האהבה.
מלא בהשראה ובו בזמן מוטרד עמוקות מהפגישה עם חבר שכזה, ואז מתוסכל עקב היעלמותו, רומי, כמעט בניגוד לרצונו, נדחף ליצור את שירי האהבה האלה לחבר האלוהי. הוא הפך למשורר מפורסם - אולי המשורר הידוע ביותר בעולמנו הקטן - בגלל הצורך שעלה בו להעביר את חווייתו.
בעיקר שיריו המוקדמים אותם כתב רומי בהשראת שמשׂ, הם שמשכו את תשומת הלב של דורנו. בשירים אלו רומי משתף בגילוי שכל האקסטזה והשמחה, כל הכאב והיגון שעוררו בידי אהובו אינם אלא גרעיני חיטה שיש לטחון, ללוש ולאפות ללחם. אנו עדים לתהליך התסיסה וההשתנות של רומי עצמו: תהליך שהביא אותו אל קצה גבול יכולתו, ודחף אותו אל מעבר. בין אם אנו רואים את עצמנו כהולכים בשביל רוחני ובין אם לאו, בין אם אנו שותפים לתפישתו של רומי שאלוהים נמצא מאחורי כל שאנו חווים ומחפשים ואם לאו, שירים אלה מעודדים אותנו להיכנס לעומק החווייה שלנו.
כיצד הגיעה השירה המדהימה הזאת לעולם? מה אנו יודעים על האנשים שהשפיעו על ג'לאל-אדּין רומי ועל העולם בו הם חיו? רק לאחרונה עלה מידע חדש שלא היה נגיש עד כה. על אף שמילותיו של רומי היו נגישות לנו בתרגומים שונים מזה זמן מה, רק בשנה האחרונה אנו יכולים לשמוע את קולם של האנשים שהשפיעו עליו עמוקות: אביו בָּהַאו-אדּין וחברו שמשׂ-אדּין מטבריז. כתבי יד של המעריף, יומני "הידע" הרוחני שנכתבו בידי בהאו-אדּין, השתמרו בגנזי המיסדר המוולוי ויצאו לאור לראשונה בפרסית רק בשנות ה-50.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מורשת אביו של רומי
|
|
|
|
|
|
|
כשהיה ג'לאל-אדּין בן 8, אסף בהאו-אדּין את בני משפחתו ועזב את חורסאן, החבל במרכז אסיה בו הוא חי כל חייו. מתוך ה'מעריף', היומן בו רשם בהאו-אדּין את מחשבותיו האישיות, בעיקר בשנים שלפני לידת ג'לאל-אדּין, אנו רואים את תפישת העולם הרוחנית שגיבש לעצמו. הקוראן זורם במילותיו כחלק בלתי נפרד של מחשבתו והווייתו. הקלות והחן בהם מנתר בהאו-אדּין ממושג מאוד אישי של אלוהים כאהובו, אשר איתו הוא שואף ליחסים כמעט מיניים, לאלוהים כנוכחות נדיבה הממלאת את כל הבריאה, וכ'אין' האלוהי שאליו חוזר הכל, מרשימים ביותר - למרות שהם אופייניים לספרות הסופית אחרת. בהאו-אדּין מראה את עצמו חובק בגלוי את כל היבטי החוויה שלו, את התהפוכות הרגשיות שלו, כשהוא אורג את הרבדים החושניים והמיניים יחד עם מודעותו הרוחנית. דרכו של בהאו-אדּין נראית לי כמקבילה המונותאיסטית של מה שמוכר כטנטרה, במיוחד בבודהיזם הטיבטי. בעוד רומי מוצא את דרכו אל הרוח דרך עומק רגישות נשמתו, דרכו של אביו מתחילה במאמציו להגביר את חווייתו החושנית. אומץ הלב, הכנות והתשוקה שמרעננים אותנו כל כך בשירתו של רומי, כבר נמצאים בפרוזה של אביו.
לקראת סוף היומן אנו מוצאים שבהאו-אדּין, בגיל 55, כבר מצפה לקץ ימיו. לא היה לו מושג אז שימשיך לחיות עוד 24 שנה, ויבנה מחדש את מעמדו כמורה של האסלאם בארץ רום הרחק במערב. ודאי שלא חשד שהוא עומד להביא לעולם בן שהמסר הרוחני שלו ימשיך לאורך ההיסטוריה ויגיע עד לקצוות העולם!
לפניכם מספר שירים מתוך "הדיוואן", אוסף שירי שמשי טבריז, שתורגמו מפרסית על ידי אלכסנדר פייגן. הספר יצא בהוצאת עולם קטן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חֲבָל, מְאֻחָר. בּוֹדֵד עַל הַמַּיִם.
הַיָּם מִסְּבִיבִי, נֶעֶלְמוּ הַחוֹפִים.
לַיְלָה, סִירָה, עֲנָנִים.
מְנַסֶּה לֹא לִשְׁקֹעַ. אֵין טַעַם. טָבַעְתִּי מִזְּמַן,
וּמִתַּחַת לְגַל אֲנִי חַי בְּחַסְדֵּי אֱלֹהִים.
אֲהוּבִי! זֹאת הַקִּרְבָה שֶׁלָּנוּ, שֶׁלִּי - שֶׁלְּךָ:
כָּל מָקוֹם בּוֹ תִּדְרֹךְ, שָׁם אֶהְיֶה לְמִדְרַךְ רַגְלְךָ.
מָה מוּזָרִים הַחֻקִּים בְּדַת הָאַהֲבָה! הֲיִתָּכֵן?
אֶת עוֹלָמְךָ אֲנִי רוֹאֶה, אַךְ לֹא אוֹתְךָ!
אֲנַחְנוּ יַחַד, לַיְלָה בְּלִי שֵׁנָה, וּמָה הַפֶּלֶא
וּבִלְעָדֶיךָ, אֵיךְ אוּכַל לְהֵרָדֵם?
תּוֹדָה לָאֵל עַל הַלֵּילוֹת־בְּלִי־נִים הָאֵלֶּה
הַבֵּט עַל הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּינֵיהֶם.
בְּתוֹךְ הַנֶּפֶש כֹּחַ רַב טָמוּן, חַפֵּשׂ!
בְּהַר הַגּוּף אוֹצָר בָּלוּם, חַפֵּשׂ!
הוֹ סוּפִי־הֵלֶךְ, אִם לְחִפּוּשִׂים יָצָאתָ
הַחוּצָה אַל תַּבִּיט. הַכֹּל בִּפְנִים, חַפֵּשׂ!
אִם לְחַפֵּשׁ אֶת עַצְמְךָ הֶחְלַטְתָּ, מֵעַצְמְךָ תֵּצֵא.
עֲזֹב הַנַּחַל, אֶל הַמַּיִם הָרַבִּים שֶׁבְּאַמוּ דַּרְיָה תֵּצֵא.
כְּמוֹ שׁוֹר סָבַבְתָּ עַד עַכְשָׁו בְּעֹל רֵחַיִם,
עַתָּה אֱחֹז בְּרֹאשׁ הַצִּיר עָלָיו הַיְּקוּם בְּסִיבוּבִים יוֹצֵא.
אָמַרְתִּי: אֲנִי מַלְכִּי! צָרַחְתִּי: אֲנִי עַבְדִּי!
הַכֹּל חָלַף, אֵינִי עוֹסֵק עוֹד בְּעַצְמִי.
וְרַק דָּבָר אֶחָד בָּרוּר:
אֵינֶנִּי מִתְגָּאֶה עוֹד בְּעַצְמִי.
גְּדוֹלָה הָאַהֲבָה שֶׁבְּדָבָר אֵינָהּ תְּלוּיָה,
גְּדוֹלָה הָעֲבוֹדָה בְּלִי מַטָּרָה גְּלוּיָה.
אִם תְּוַתֵּר עַל קֶסֶם הַתִּחְכּוּם,
אָז תְּגַלֶּה פִּלְאֵי פַּשְׁטוּת שֶׁבַּיְּקוּם.
מֵעֵבֶר לַכְּפִירָה וְלָאִסְלָאם יֶשְׁנוֹ שָׂדֶה,
שָׁם אָנוּ נִפָּגֵשׁ. רֹאשׁ לְהַנִּיחַ עַל הַדֶּשֶׁא
וְאֵין כְּפִירָה, וְאֵין אִסְלָאם,
לֹא פֹּה, לֹא שָׁם.
הוּא בְּלִבִּי טָמוּן וּבוֹ טָמוּן לִבִּי,
רַק הוּא בְּדַם עוֹרְקַי, בְּתוֹךְ גּוּפִי,
וְאֵין יוֹתֵר לֹא אֱמוּנָה וְלֹא כְּפִירָה,
כִּי הוּא כָּל הַיְּקוּם, וּמִלְּבַדּוֹ אֵין לְדָבָר קִיּוּם.
עַל הַלֵּילוֹת לֹא נְדַבֵּר, כִּי בַּיָּמִים שֶׁלָּנוּ אֵין לֵילוֹת.
בַּדָּת יֵשׁ אַהֲבָה, אֲבָל לָאַהֲבָה אֵין קֶשֶׁר לַדָּתוֹת.
הָאַהֲבָה הִיא יָם לְלֹא חוֹפִים, לְלֹא גְּבוּלוֹת,
וּבוֹ רַבִּים טוֹבְעִים בִּזְעָקָה: "יָא־רַבּ!" וְאֵין.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הַהֲבָנָה הַחֲדָשָׁה
הָיִיתִי מֵת וְקַמְתִּי לִתְחִיָּה. בָּכִיתִי, אַחַר־כָּךְ צָחַקְתִּי,
הָאַהֲבָה גָּבְרָה עָלַי, שָׁאַגְתִּי כְּלָבִיא וּכְכוֹכַב הַלַּיְלָה הִתְעַדַּנְתִּי.
"אַתָּה לֹא מְטֹרָף דֵּי הַצֹּרֶךְ, אֵין מְקוֹמְךָ אִתָּנוּ בְּבַיִת זֶה"
- אָמַר לִי הַמּוֹרֶה.
קָשְׁרוּ אוֹתִי, בְּזַעַם הִשְׁתּוֹלַלְתִּי.
"אֵין דַּי בְּזַעַמְךָ" - אָמַר לִי הַמּוֹרֶה.
עוֹד צַעַד, עוֹד פְּרִיצָה, לִמְחוֹזוֹת שִׂמְחָה הִגַּעְתִּי.
"לֹא דַּי בְּכָךְ" - אָמַר לִי הַמּוֹרֶה,
"אַתָּה אָדָם קָטָן, סַפְקָן, אֲחוּז דִּמְיוֹנוֹת".
מָרַטְתִּי נוֹצוֹתַי, הָפַכְתִּי כְּסִיל.
"עַתָּה אַתָּה הַנֵּר שֶׁלָּאֲחֵרִים יָאִיר" - אָמַר לִי הַמּוֹרֶה.
"מָה?! הַבֵּט, אֲנִי לֹא נֵר, אֲנִי עָשָׁן שֶׁמִּתְפַּזֵּר, נָמוֹג בָּרוּחַ".
"אַתָּה עַכְשָׁו הַשֵּׁייח', אַתָּה מוֹרֶה עַכְשָׁו" - אָמַר לִי הַמּוֹרֶה.
אֲבָל אֲנִי יוֹדֵעַ - אֵין בִּי כֹּחוֹת, אֵינֶנִּי מְסֻגָּל.
"צָמְחוּ לְךָ כְּנָפַיִם, תַּמְרִיא בְּעַצְמְךָ, לֹא בִּזְכוּתִי"
- אָמַר לִי הַמּוֹרֶה.
מָה לִי בְּכָךְ? הֲרֵי רָצִיתִי לְהַמְרִיא עִם הַמּוֹרֶה,
וְאֵיךְ אֲנִי, אֶפְרֹחַ, אָעוּף לְבַד?
"אַל תָּזוּז, תִּדֹּם. הַשֶּׁפַע הָעֶלְיוֹן נִפְתָּח אֵלֶיךָ"
- אָמְרָה לִי הַהַרְגָּשָׁה הַחֲדָשָׁה.
"אַל תֵּלֵךְ" - אָמְרָה לִי הָאַהֲבָה הַיְּשָׁנָה.
"אֲנִי נִשְׁאָר" - עָנִיתִי.
אַתָּה הַשֶּׁמֶשׁ וַאֲנִי הַצֵּל הַדַּק וְהַמְּפֻתָּל שֶׁל הֶעָנָף.
אֶת פִּתּוּלַי אַתָּה מַחְלִיק כְּמֶשִׁי, הַנֶּפֶשׁ מִתְמַלֵּאת בַּהֲבָנָה
בִּשְׁעַת הַדִּמְדּוּמִים, כְּמַיִם מַשְׁחִירִים הַלּוֹחֲשִׁים: "תּוֹדָה".
הַוֶּנוּס מִנְּקֻדַּת אוֹר הוֹפֶכֶת לְעִגּוּל יָרֵחַ, גְּדֵלָה עוֹד וְעוֹד
עַד גְּבוּלָם הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַשָּׁמַיִם, כְּמוֹ הַחִיּוּךְ שֶׁלִּי שֶׁעַל פָּנַי נִמְתָּח לִקְרַאת הַחִיּוּךְ שֶׁלְּךָ. אָמָּן הַשַּׁח אָמוּן עַל הַשְּׁתִיקָה
וּמְדַבֶּרֶת רַק יָדוֹ הַמְּזִיזָה אֶת כְּלֵי הַמִּשְׂחָק.
אֲנִי אֶחָד מִנִּי רַבִּים עַל לוּחַ מְשֻׁבַּץ שָׁחֹר־לָבָן.
כְּשֶׁהוּא מֵזִיז אוֹתִי אֵין גְּבוּל לָאֹשֶׁר.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
