 |
/images/archive/gallery/456/810.jpg עטיפת הספר ''בודהיזם: מבוא קצר''
 |
|
|
|
|
| ארבע האמיתות הנאצלות של הבודהה. פרק מספרו של מורה הזן בודהיזם יובל אידו טל |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
יובל אידו טל
2/2/2006 11:39 |
יובל אידו טל
2/2/2006 11:39 |
|
|
|
|
|
|
|
משל החץ המורעל
אף שלעתים השיח הבודהיסטי עלול להישמע כשיח פילוסופי, יש לזכור שדבריו של הבודהה הם בראש ובראשונה דברים שמצביעים על דרך לריפוי הנפש מסבלותיה – תורת נפש. מטרתה של תורת הנפש הבודהיסטית אחת היא: לפתור את בעיית הסבל. הבודהה נמנע מהעיסוק במטפיזיקה, ומכל עיסוק בשאלות שעניינן אינו הסבל ופתרונו. באחד הכתבים החשובים בקאנון הבודהיסטי, מופיע סיפור שמדגים את גישתו זו של הבודהה בצורה בהירה וחזקה.
מספרים על התלמיד מַאלוּנְקְיַפּוּטַה (או בקיצור, מַאלוּנְקְיַה), שבא יום אחד אל הבודהה, אחרי שישב במדיטציה עמוקה, וטען כנגדו:
אדוני, כאשר הייתי לבדי במדיטציה, עלתה בי המחשבה: ישנן בעיות שאותן לא הסביר המבורך [הבודהה], שאותן הוא דחה מעליו והניחן בצד:
האם היקום נצחי או לא?
האם היקום סופי או אינסופי?
האם הנשמה והגוף זהים או שהנשמה היא דבר אחד והגוף דבר אחר?
האם הטַטְהַאגַטַה [אחד מכינויי הבודהה] ממשיך להיות קיים אחרי המוות או שהוא חדל להיות קיים?
האם הוא קיים ולא קיים בעת ובעונה אחת?
האם הוא לא קיים ולא-לא קיים בעת ובעונה אחת?
המבורך לא
הסביר לי בעיות אלה ואין זה לרוחי. אין בי הערכה להתנהלות שכזו ... אם יסביר לי המבורך דברים אלה, אמשיך לחיות חיים של טוהר לצדו. אם לא יסביר, אעזוב את קהילת הנזירים ואלך לי לדרכי.
אם המבורך יודע ... שיסביר לי את זה ... אם אין המבורך יודע ... מן הראוי שיאמר ישירות איני יודע ...
מַגְ'הִימַה נִיקַאיַה 63
חשוב לציין שפנייה מעין זו יוצאת דופן במידת הבוטות שלה. התלמיד שואל סדרה של שאלות, אחר כך מאיים בעזיבה אם לא יקבל מענה, ואחר כך רומז בדבריו שהוא סבור שהבודהה אינו יודע ופשוט מסרב להודות בכך. אבל תשובתו של הבודהה מפתיעה לא פחות מהשאלה. הבודהה פותח בצעד, שעל פניו נראה בוטה לא פחות מזה של תלמידו; הבודהה מראה למַאלוּנְקְיַפּוּטַה את הדלת – אם רוצה התלמיד ללכת, שילך:
האם אי פעם פניתי אליך ואמרתי, בוא מַאלוּנְקְיַפּוּטַה, חיה לצדי חיים של טוהר, ואני אסביר לך את הסוגיות הללו?
לא, אדוני ...
אז מה נותן לך את הזכות, מַאלוּנְקְיַפּוּטַה, לבוא עכשיו בטענות למישהו?
מַאלוּנְקְיַפּוּטַה, לא אומר לך, בוא, חיה לצדי חיים של טוהר, ואני אסביר לך את הסוגיות הללו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
אבל הבודהה לא מסתפק בכך. הבודהה מסביר למַאלוּנְקְיַפּוּטַה מדוע הוא מסרב בתקיפות כה רבה לענות לשאלות אלה. בנקודה זו בטקסט מספר הבודהה את אחד המשלים המכוננים של תפיסת העולם הבודהיסטית:
מַאלוּנְקְיַפּוּטַה – נניח שאדם נפגע מחץ משוח ברעל וחבריו וקרוביו מביאים אותו לרופא ... והפצוע אומר כך: "לא אתן להוציא ממני את החץ עד שלא אדע מי ירה בי; אם הוא ממעמד הלוחמים או ממעמד הכוהנים; ממעמד הסוחרים או ממעמד העבדים; מה שמו ומה שם משפחתו; אם הוא גבוה, נמוך או שגובהו ממוצע; אם פניו שחורות, חומות או זהובות; מאין בא – מאיזה כפר, עיירה או עיר ... מה סוג הקשת שממנה ירו את החץ, מה סוג המיתר שבה, מה סוג החץ, מה סוג הנוצות בקצה החץ ומהו החומר שממנו עשוי חוד החץ" ... אדם זה ימות לפני שיידע דבר מכל אלה ...
מַאלוּנְקְיַפּוּטַה, חיים של טוהר אינם תלויים בשאלה באם היקום קיים…[או] לא קיים [וגם לא באף אחת מן השאלות האחרות שבעניינן שאלת].
או אז הסביר הבודהה מה לימד, מה לא לימד ומדוע:
...[כך או כך] עדיין ישנם בנמצא לידה, הזדקנות ומוות, עדיין ישנם צער, אבל, כאב, ייאוש ומצוקה. את הכחדתם של אלה אני מלמד כאן ועכשיו.
... מה לא הסברתי? אם היקום נצחי או לא [ושאר השאלות המטפיזיות ששאל מאלונקיפוטה] מדוע לא הסברתי? משום שאין בהם תועלת, אין הם קשורים באופן מהותי לחיים רוחניים של טוהר. אין הם מביאים להפסקת הסבל, להבנה עמוקה [של הסבל ופתרונו], לנִיבַּאנַה [נירוואנה]. לכן לא סיפרתי לך עליהם.
ומה כן הסברתי, מַאלוּנְקְיַפּוּטַה? הסברתי את הסבל (דוקהַה), את סיבת הסבל, את הפסקת הסבל ואת הדרך שמובילה להפסקת הסבל [ארבע האמיתות הנאצלות]. מדוע הסברתי את כל אלה, מַאלוּנְקְיַפּוּטַה? משום שיש בהם תועלת; הם קשורים באופן מהותי לחיים רוחניים של טוהר, הם מביאים להפסקת הסבל, לשלווה, להבנה עמוקה, להגשמה מלאה, לנִיבַּאנַה. לכן סיפרתי לך עליהם.
בסיפור זה הבודהה ממשיל את עצמו לרופא; רופא של סבל, רופא של מצוקות הנפש. בספרים רבים מובא משל החץ המורעל כהקדמה להסבר על ארבע האמיתות הנאצלות, משום הזיקה העמוקה שבין תורת הבודהה לבין עולם הרפואה, או אם להיות מדויק יותר, רפואת הנפש.
הבודהה מציג את בעיית הסבל במבנה בן ארבעה חלקים, שנהוג לראות בו מבנה כמו-רפואי לאבחון מחלות ולהתוויית הדרכים לריפוין; המבנה מחולק ל: 1) הגדרת המחלה; 2) סיבת המחלה; 3) אפשרות הריפוי של המחלה; ו- 4) אופן הטיפול הנכון לריפוי המחלה. כך, תוך שימוש במבנה אבחוני-טיפולי זה, הצביע הבודהה על: 1) הסבל; 2) על סיבת הסבל; 3) על אפשרות פתרון הסבל; ו- 4) על הדרך לפתרונו, בתורה שנקראת "ארבע האמיתות הנאצלות".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האמת הנאצלה הראשונה
|
|
|
|
|
|
|
זוהי האמת הנאצלה של הסבל: לידה היא סבל, הזדקנות היא סבל, חולי הוא סבל, מוות הוא סבל; עצב, מרירות, כאב, מצוקה וייאוש הם סבל. מגע עם משהו לא נעים הוא סבל, פרידה מהאהוב היא סבל, כל משאלה שלא התגשמה היא סבל – בקיצור כל חמשת המִצְרַפִים הם סבל.
דְהָמָּצָ'קָפָּווָטָּנָה סוּטָּה, סַמְיוּטַה נִיקַאיַה 5.421
המילה "סבל" היא התרגום המקובל של המילה בפָּאלִי "דוּקְּהַה", שמופיעה בטקסטים הבודהיסטיים המוקדמים. תרגומים מדויקים יותר יכולים להיות "אי נחת", "אי סיפוק", או "אי שביעות רצון". לכן, הסבל שהמילה דוקהה מייצגת הוא לא רק אותה תחושה שעליה חושבים כששומעים את המילה סבל בהקשר התרבותי העברי המודרני; הסבל הבודהיסטי לא מסתכם בתחושה המתלווה למעשי אלימות או למצבי אובדן וכאב; כל אלה עלולים להיות סבל, ואולם הסבל כפי שהוא נתפס בבודהיזם כולל בתוכו גם דברים שבאופן רגעי גורמים עונג, אבל שבטווח הארוך מובילים לאי נחת, אי סיפוק, או אי שביעות רצון. עיקרון זה תקף לגבי כל דבר שנתפס כעונג – מההנאה הפשוטה שבאכילת שוקולד ועד להנאה והעונג שבשהייה עם אדם אהוב, עבודה אהובה, חיוּת, בריאות וכן הלאה.
אפשר להתחיל בדוגמה קטנה: נניח שאני אדם שאוהב במיוחד שוקולד. אני אוכל שוקולד שוויצרי משובח ומתענג על כל נגיסה, וכמו כל דבר אחר בחיים, אחרי זמן מה, השוקולד נגמר והמתיקות חולפת. אני רוצה עוד, אבל מה לעשות? אין. נגמר. ולא נחמד לי עם זה. אני מודד את הסיפוק שלי במונחים של נחת מול אי נחת. של טוב כנגד לא טוב. יש שוקולד – טוב; אין שוקולד – לא טוב.
כשאני רואה את האישיות שלי כנפרדת מכל שאר הדברים, וכשאני נאחז ברעיון שדברים שמוצאים חן בעיניי יכולים או צריכים להישאר שלי, או איתי, אני נופל לתוך מלכודת הסבל.
אותו הדבר מתרחש גם עם דברים שלא מוצאים חן בעיניי. אני רוצה שהם ייעלמו. שייגמרו. לכן אומר הבודהה שלידה היא סבל; מכיוון שאם נולדתי – אין ספק שבסופו של דבר גם אמות. ואני הרי רוצה לחיות, ולא רוצה למות. אני יודע שככל שאני מזדקן, ושככל שמצב הבריאות שלי נעשה ירוד, כך אני מתקרב עוד ועוד ליום מותי. אז מה אומר הבודהה על כל זה? "כל זה הוא סבל". למה? מכיוון שכל זמן שאני מפחד למות, להזדקן, או לחלות, אני בעצם מפחד גם לחיות. לחיות באמת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האמת הנאצלה השנייה
|
|
|
|
|
|
|
וזוהי האמת הנאצלה של מקור הסבל. הסבל עולה מתוך הצמא (השתוקקות), שמוביל להתהוות מחדש, שמלווה בתשוקה שלובה בעונג, ומהנהייה אחרי עונג שעכשיו הוא כאן ועכשיו הוא שם – כלומר מן הכמיהה לעינוגי החושים, מן הכמיהה להמשכיות החיים ומן ההשתוקקות לעוצמה.
דְהָמָּצָ'קָפָּווָטָּנָה סוּטָּה
האמת הנאצלה השנייה מבהירה את מקורו של הסבל; את מקורם של כל אי נחת, אי סיפוק, או אי שביעות רצון. סבל נוצר כשיש פער בין מה שאני חווה כאן ועכשיו לבין מה שהייתי רוצה לחוות במקום אחר או בזמן אחר. אני משתוקק למשהו שאין לי, או שאני משתוקק לכך שמשהו שיש לי ברגע הנוכחי ימשיך להיות שלי גם ברגע הבא. ואני סובל כשאני מסרב לקבל את היות הדברים בני חלוף. אני נאחז בדבר שאליו אני משתוקק ומפחד שאאבד אותו. ובכל פעם שאני משיג אותו מחדש, אני מתרגל יותר ויותר למצב זה של השתוקקות ומקבל אישור מחודש לעונג שמושא תשוקתי מסב לי; אבל אני לא שם לב לכך שכל השתוקקות כזאת גובה ממני את מחיר הפחד. ובתוך האחיזה המפוחדת באותו הדבר שאליו אני משתוקק, אני הופך עונג לסבל.
אם נחזור לדוגמת השוקולד, נוכל לראות שלא רק המצב שבו אין לי שוקולד מהווה מקור של סבל. אם יש בידי כרגע כמה שוקולד שרק ארצה, נאמר שני קילוגרמים של שוקולד, ואני מפחד שמישהו יבוא וייקח אותם ממני, יכול להיות שאחליט לאכול את כל השוקולד בבת אחת. סביר להניח שאחר כך אקיא.
דוגמה אחרת שיכולה להבהיר את משמעותה של האמת הנאצלה השנייה היא דוגמת התרופה; אני ישן על מזרן שבמרכזו נעוצה סיכה קטנה. אני לא מצליח לראות את הסיכה ולכן אני סובל מכאבי דקירה נוראיים בגבי, שמדירים שינה מעיניי לילה אחר לילה. אני משתוקק לתרופה למכאובי ואז מוצא תרופה מיוחדת – משכך כאבים רב עוצמה – והכאב חולף. כשתפעל התרופה ותשכך את הכאבים שבגבי, האם אוכל לראות מהו מקור הכאב? סביר להניח שלא. סביר להניח שכאשר תתפוגג השפעתו של משכך הכאבים, יחזור הכאב ואיאלץ לקחת עוד כדור, ועוד כדור, ועוד כדור.
אחרי זמן מה, אתרגל לכדורים, ואז עלול לקרות אחד משני דברים: או שגופי יתרגל למשכך הכאבים במידה כזו שיעילותו תפחת, ואז הכאב יחזור להטריד אותי; או שאתמכר לכדור ולא אוכל עוד לתפקד בלעדיו. ובינתיים הגב צועק: "תקועה לי סיכה בחוליה השלישית מלמטה!" אבל לי יש משכך כאבים – ולכן אני לא שומע מה אומר הכאב שמשדר לי הגב. אני לא שומע את עצמי. עם משכך הכאבים שלי, שעוצמתו כה רבה, אני עלול לחשוב שאני לא צריך באמת לראות מהו מקור הכאב – העיקר שלא כואב לי עכשיו. אני רק שוכח שכל תרופה, במינון מוגזם, עלולה להפוך לרעל.
אז מה עושים? איך מפסיקים את הכאב? איך מגלים את הסיכה שבגב ומה עושים עם ההתמכרות לתרופות משככות כאבים, שהשפעתן, כמו השפעתו של כל דבר אחר בעולם, דינה להתפוגג? באמת הנאצלה השלישית, מציע הבודהה רמז לפתרון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האמת הנאצלה השלישית
|
|
|
|
|
|
|
וזוהי האמת הנאצלה של הפסקת הסבל: להפסיק באופן מלא את אותה ההשתוקקות, כך שלא תיוותר כל השתוקקות, לעזוב אותה, להיות חופשיים ממנה, להשתחרר ממנה, לא להותיר לה מקום.
דְהָמָּצָ'קָפָּווָטָּנָה סוּטָּה
כאן אומר הבודהה די: די למשככי הכאבים. די להסטת תשומת הלב ממקור הכאב. די לבזבוז הזמן והאנרגיה על פתרונות ביניים זמניים ולא ממצים. הפתרון שמציע הבודהה הוא פתרון יסודי, בסיסי וחסר פשרות. הבודהה ניגש היישר אל שורשי הסבל: אל ההשתוקקות עצמה. אם נחזור וניזכר בכך שתיארנו את הבודהיזם כסוג של תורת נפש, שמטרתה היחידה היא לפתור את בעיית הסבל, הרי שעכשיו מסתבר שתורת הנפש הבודהיסטית יומרנית במיוחד; זו אינה תורת נפש שמנסה להפוך אנשים אומללים בצורה פתולוגית לאומללים בצורה נורמלית או סבירה; הפסיכולוגיה של הבודהה מציעה פתרון כולל וגורף לבעיית הסבל; טיפול שורש, אם תרצו: יש להפסיק באופן מלא את ההשתוקקות. כשלא אשתוקק – לא אסבול.
אם אין פער בין מה שיש כאן ועכשיו לבין מה שהייתי רוצה שיהיה, אפשר לראות מה יש באמת – כאן, עכשיו. אם אני מבין, באמת ובתמים, שכל הדברים נמצאים כאן באופן זמני ושבמוקדם או במאוחר ייעלמו, אם אני משחרר את הדברים מאחיזתי ומאפשר להם לעשות את דרכם בסביבתי מבלי שאיאחז בהם, או אז אני יכול לגעת בהם באמת, ליהנות מהם, לחיות אותם, ובו-בזמן גם לאפשר להם להתקיים כדרכם. אם אני נאחז בשוקולד, לופת אותו חזק בשתי ידיי, יימס השוקולד בחומה וכוחה של לפיתתי, ילכלך את ידיי ולא אוכל עוד ליהנות ממנו.
אם אני לא משתוקק להפסיק את הכאב רק באופן זמני, אני יכול לראות את מקורו ולפתור אותו בצורה עמוקה יותר. אם נשהה עוד רגע עם דוגמת השוקולד, הרי שאם אני לא נאחז בהשתוקקות לשוקולד, כל קוביית שוקולד שנקרית על דרכי היא הפתעה נעימה. אם אני לא משתוקק אך ורק לשוקולד, אם אני לא מכתיר את השוקולד כמתוק האולטימטיבי, האחד והיחיד, אני יכול ליהנות גם ממתיקותו של תפוח. אם אני לא מודד את מתיקותו של התפוח כנגד מתיקותו של שוקולד, אני מגלה שגם התפוח מתוק. אם אני לא משתוקק יתר על המידה לשוקולד, לעולם לא אוכל שני קילוגרמים של שוקולד בבולמוס אחד גדול. כשאוכל די הצורך, אפסיק, והבטן לא תכאב.
ואם אני באמת ובתמים לא משתוקק לשוקולד, אם אני לא נאחז בו, לא לופת אותו, אולי אוכל גם לחלוק מעט מהשוקולד עם אלה שבסביבתי; לאלה שלפני כן לא שמתי לב עד כמה הם רעבים, כי הייתי מרוכז מדי ברעב הפרטי שלי. אחרי הכול, שני קילוגרמים של שוקולד יכולים להאכיל רעבים רבים.
הוראותיו הבסיסיות של הבודהה פשוטות, אך אין זה מן הנמנע שיעלו מן העיון בהן שאלות עקרוניות רבות. איך עושים כזה דבר? איך מפסיקים להשתוקק? הרי הדבר שלכאורה נראה כטבעי ביותר הוא לסמן לעצמנו מה אנו רוצים, ואז לצאת במרדף אחרי מושא תשוקתנו. האם באמת יש צורך לוותר על ההיאחזות? ואם כן, האם באמת אפשרי הדבר – לא להשתוקק לדבר? לא זו בלבד שהבודהה טוען שכן, הדבר אפשרי, הוא גם מתווה את הדרך המפורטת להפסקת ההשתוקקות ולהפסקת הסבל שנובע ממנה, דרך שנקראת דרך שמונת הנתיבים או הדרך כפולת השמונה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האמת הנאצלה הרביעית
|
|
|
|
|
|
|
וזוהי האמת הנאצלה של הדרך המובילה להפסקת הסבל: אין היא אלא הדרך הנאצלה בעלת שמונת הנתיבים, כלומר: השקפה נכונה, נחישות נכונה, דיבור נכון, עשייה נכונה, אורח חיים נכון, מאמץ נכון, מודעות נכונה וריכוז נכון.
דְהָמָּצָ'קָפָּווָטָּנָה סוּטָּה
לפני שנמשיך בפירוט האמת הנאצלה הרביעית, דרך שמונת הנתיבים, יש להבין עד כמה היה חשוב בעיני הבודהה יישומה של הדרך לפתרון הסבל. הבודהה אינו מציג הגיג או רעיון להשתעשע או להגות בו בלבד; באותה דרשה, שבה מציג הבודהה את ארבע האמיתות הנאצלות, הוא מבהיר שאין די בהבנתן האינטלקטואלית, ושדבריו הם בראש ובראשונה הנחיה מעשית לפעולה ממשית בעולם: כדי שארבע האמיתות הנאצלות יוכלו להפוך לכלי ממשי בידיו של המתאמן בדרך הבודהה, יש לחקור את הסבל עד תום, יש לנטוש את מקור הסבל, יש לחוות את קץ הסבל ויש לממש את הדרך המובילה לקץ הסבל.
לכל אחת מן האמיתות הנאצלות, אומר הבודהה, יש להיענות בשלוש דרכים: יש להבין את העיקרון, יש לבצע את הפעולה הנדרשת לטיפול בסבל ויש לוודא שהפעולה הנדרשת בוצעה במלואה. כך, ב-12 אופנים אלה (שלושה סוגי היענות לכל אחת מארבע האמיתות), יכול המתאמן בדרך הבודהה להתעורר באמת מחלום הסבל ולהשתחרר ממנו – לממש את קץ הסבל עד תום.
הבודהה מנסח זאת כך:
כך היו ההתפכחות, הידיעה, התובנה, התגלית והאור שעלו בי בנוגע לדברים שלא נודעו קודם לכן:
האמת הנאצלה של הסבל חייבת להיחקר במלואה ...
האמת הנאצלה של הסבל נחקרה במלואה ...
זוהי האמת הנאצלה של הסבל ...
זוהי האמת הנאצלה של מקור הסבל ...
מקור הסבל חייב להיעזב ...
מקור הסבל נעזב ...
זוהי האמת הנאצלה של קץ הסבל ...
קץ הסבל חייב להיחוות ...
קץ הסבל נחווה ...
זוהי האמת הנאצלה של הדרך המובילה לקץ הסבל ...
דרך זו המובילה לסיום הסבל חייבת להתממש ...
האמת הנאצלה של דרך זו המובילה לסיום הסבל התממשה ...
... כל עוד ראייתי וידיעתי את המציאות כפי שהיא לא היו בהירות ומזוככות די הצורך בשנים עשר אופנים – שלושה היבטים של כל אחת מארבע האמיתות הנאצלות האלה – לא טענתי לגילוי הערות המלאה ... אך ברגע שראייתי וידיעתי את המציאות כפי שהיא היו ברורות ומזוככות די הצורך בשנים עשר אופנים – שלושה היבטים של כל אחת מארבע האמיתות הנאצלות האלה – או אז טענתי לגילוי הערות. הידיעה והראייה עלו בי כך: שחרור לבי לא ניתן לערעור. זוהי הלידה האחרונה. מעתה לא תהיה עוד לידה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"בודהיזם: מבוא קצר" יצא בהוצאת מפה ואוניברסיטת תל אביב, בסדרת מבואות לדתות העולם.
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
