 |
/images/archive/gallery/459/481.jpg בודהה בדולר.
עיבוד מחשב: ניסן לוי  |
|
|
|
|
| לא העושר הוא העומד בדרכה של ההשתחררות, אלא הדבקות בעושר. על תורת הכלכלה הבודהיסטית |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
ארנסט פרידריך שומאכר
8/2/2006 11:09 |
ארנסט פרידריך שומאכר
8/2/2006 11:09 |
|
|
|
|
|
|
|
"פרנסה נאותה" היא אחת מדרישות הדרך האצילה כפולת השמונה של בודהה. על כן ברור שצריכה גם להתקיים תורת כלכלה בודהיסטית.
הארצות הבודהיסטיות טענו לעתים קרובות שברצונן לשמור אמונים למורשתן. למרות זאת מניחות ארצות אלה כולן, שהן יכולות לעצב את תוכניותיהן לפיתוח כלכלי לאורה של תורת הכלכלה המודרנית, והן פונות לכלכלנים המודרניים מן הארצות המכונות מתקדמות כדי שייעצו ויסייעו להן בניסוח כללי מדיניותן הכלכלית. אף אחת מהן אינה מעלה, ככל הנראה, בדעתה את האפשרות שאורח החיים הבודהיסטי מצריך תורת כלכלה בודהיסטית, כשם שאורח החיים המערבי הוליד את תורת הכלכלה המודרנית.
הכלכלנים עצמם סובלים בדרך כלל, כמרבית המומחים, ממין עיוורון מטאפיזי, הכרוך בהנחה שתורתם היא מדע של אמיתות מוחלטות שאינן ניתנות לשינוי, בלא כל הנחות קודמות. אחדים מהם אף מרחיקים לכת וטוענים שחוקי הכלכלה חפים מ"מטאפיזיקה" או מ"ערכים", ממש כמו חוק המשיכה. אולם אין צורך לעסוק כאן בטיעונים מתודולוגיים. במקום זאת נבדוק כמה מהנחות היסוד, ונברר כיצד הן נראות מנקודת הראות של הכלכלן המערבי ומזו של הכלכלן הבודהיסטי.
הכל מסכימים שעמל אנוש הוא אחד ממקורותיו הבסיסיים של העושר.
הכלכלן המודרני לומד לראות ב"עמל" או בעבודה מעין רע הכרחי. מנקודת הראות של המעסיק אין הוא, מכל מקום, אלא סעיף של עלות, שיש לצמצמו במידת האפשר - במקרה שבו אי אפשר לסלקו כליל - באמצעות המיכון. מנקודת הראות של העובד הוא בגדר "תועלת שלילית"; לעבוד משמעו לוותר על פנאי ועל נוחות, והשכר הוא מעין פיצוי על הוויתור. מכאן שהאידיאל, מנקודת הראות של המעסיק, הוא לייצר תפוקה בלא
מועסקים, ומנקודת הראות של המועסקים - לקבל הכנסה בלא תעסוקה.
תוצאותיהן של גישות אלה מרחיקות לכת, כמובן, הן במישור ההלכה והן במישור המעשה. אם האידיאל הנוגע לעבודה הוא להיפטר ממנה, הרי כל שיטה "המפחיתה את נטל העבודה" היא דבר טוב. השיטה היעילה ביותר, מלבד המיכון האוטומאטי, היא השיטה המכונה "חלוקת העבודה", והדוגמה הקלאסית לשיטה זו היא דוגמת בית-החרושת לסיכות, שזכה לתהילה מפי אדם סמית, בספרו 'עושר האומות' (Wealth of Nations). לא מדובר כאן בהתמחות פשוטה, המוכרת לאנושות מקדמת דנא, אלא
בחלוקה של תהליך הייצור השלם לחלקים זעירים, כך שהמוצר הסופי ייווצר במהירות רבה בלא שמישהו יתרום לייצורו דבר זולת תנועה חסרת משמעות, ולרוב גם בלתי מיומנת, באיברי גופו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
העבודה, כשהיא מתנהלת כראוי, משרה ברכה על עושיה ועל תוצרתם גם יחד
|
|
|
 |
|
|
|
מנקודת הראות הבודהיסטית תפקידה של העבודה הוא לפחות משולש: היא אמורה לתת לאדם הזדמנות להשתמש בכשריו ולפתחם; היא אמורה לאפשר לו להתגבר על האגוצנטריות שלו בהצטרפותו לאחרים בביצוע משימה משותפת; היא אמורה לייצר את הסחורות והשירותים הדרושים לשם קיום הוגן. גם להשקפה זו יש השלכות רבות לאין ספור. אירגון העבודה באופן העושה אותה, מבחינתו של העובד, חסרת משמעות, משעממת, מטמטמת, או מעצבנת, הוא כמעט בגדר פשע; הוא מצביע על כך
שההתעניינות במוצרים עולה על ההתעניינות בבני אדם, ומשמש כאות וכסימן להיעדר אהבת הבריות ולדבקותם ההרסנית של בני אדם בצד הפרימיטיבי ביותר של הקיום בעולם הזה. ובדומה לכך, רדיפת הפנאי כתחליף לעבודה נחשבת כחוסר הבנה גמור של אחת מאמיתות היסוד של הקיום האנושי, האומרת שהעבודה והפנאי הם חלקים משלימים של תהליך חיים אחד ויחיד, ואי אפשר להפריד ביניהם בלא לפגום בחדוות העבודה ובברכת הפנאי.
מנקודת הראות הבודהיסטית יש אפוא שני סוגים של מיכון, ויש להבחין ביניהם כהלכה: האחד מרומם את מיומנותו וכושרו של האדם, והאחר מוסר את עבודת האדם לידי עבד מכאני ומותיר את האדם בעמדה שבה עליו לשרת את העבד. כיצד ניתן להבדיל ביניהם?
"האומן עצמו", כך טוען אנאנדה קואומאראסוואמי, שבקיאותו מתירה לו לדבר על המערב המודרני ועל המזרח הקדום כאחד, "מסוגל תמיד, אם מניחים לו לעשות זאת, לעמוד על דקות ההבדל שבין המכונה לכלי העבודה. מנור האורגים הוא כלי עבודה, תחבולה להחזקת חוטי השתי מתוחים בצורה המאפשרת לאצבעות האומן לכרוך סביבם את חוטי הערב; הפלך החשמלי הוא מכונה, ומשמעותו
כהורס תרבות נעוצה בעובדה שהוא מבצע את חלקה של העבודה שהוא אנושי במהותו".
ברור אפוא שתורת הכלכלה הבודהיסטית נבדלת לחלוטין מתורת הכלכלה של החומרנות המודרנית, שכן לדעתו של הבודהיסט מהותה של הציוויליזציה איננה התרבות רצונות, אלא טיהור אופיו של האדם. האופי, מצידו, מתגבש בראש ובראשונה בעבודתו של האדם, והעבודה, כשהיא מתנהלת כראוי, בתנאים היאים להדרת כבודו של האדם ולחירותו, משרה מברכתה על עושיה ועל תוצרתם גם יחד.
הפילוסוף והכלכלן ההודי ג'.ק. קומאראפה (1958) מסכם את העניין כך: אם טבעה של העבודה יוערך כיאות וינוצל כהלכה, יהיה יחסה לכשריו הנשגבים יותר של האדם כיחסו של המזון לגופו החומרי. היא מזינה ומחיה את הנעלה שבאדם, ומעודדת אותו לייצר לפי מיטב יכולתו. היא מוליכה את רצונו החופשי בדרך הישר, ואת החיה שבו היא מרסנת ומובילה באפיקים מקדמים. היא מספקת לאדם רקע מצוין להצגת סולם ערכיו ולפיתוח אישיותו.
מצבו של האדם שאין לו סיכוי למצוא עבודה הוא נואש, לא רק בגלל היעדר הכנסה, אלא בגלל העדרו של המרכיב המזין והמחיה של עבודה מתוך משמעת, שאין לה תחליף. הכלכלן המודרני עשוי לערוך תחשיבים מתוחכמים ביותר כדי לברר האם תעסוקה מלאה אכן "משתלמת", או שמא מוטב, "מבחינה כלכלית", לנהל את המשק הלאומי ברמה של תעסוקה בלתי מלאה, ולהבטיח על ידי כך ניידות גדולה יותר של כוח העבודה, יציבות רבה יותר של השכר וכיוצא באלה. קריטריון ההצלחה הבסיסי שלו אינו אלא הכמות הכוללת של מוצרים שיוצרו במשק במשך תקופת זמן נתונה. "אם הדחיפות השולית של מוצרים נמוכה", כך טוען פרופסור גאלבריית בספרו 'חברת השפע' (The Affluent Society), "נמוכה גם הדחיפות להעסיק את האדם האחרון, או את המיליון האחרון של בני אדם, מתוך כוח העבודה". והוא מוסיף וטוען: "אם אנחנו יכולים, למען היציבות, לעמוד ברמה מסוימת של אבטלה - וזה, אגב, רעיון שאבותיו שמרניים ללא רבב - אנו יכולים גם לעמוד באספקה של מוצרים שיאפשרו למובטלים לקיים את רמת החיים שבה הם מורגלים" (גאלבריית, 1958).
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אמצעים דלים להפליא המביאים לתוצאות מספקות במיוחד
|
|
|
|
|
|
|
מנקודת ראות בודהיסטית יש כאן משום היפוך היוצרות, שכן המוצרים נחשבים כחשובים מבני אדם, והצריכה כחשובה מן הפעילות היוצרת. יש כאן העתקת דגש מן העובד אל פרי עבודתו, מן האנושי לתת-אנושי, וזוהי כניעה לכוחות הרוע. התכנון הכלכלי הבודהיסטי יהיה מלכתחילה תכנון של תעסוקה מלאה, ומטרתו הראשונית תהיה, בעצם, סיפוק תעסוקה לכל מי שנזקק למישרה "בחוץ": לא ידובר בו בהשגת תעסוקה מרבית או תפוקה מרבית, שכן הנשים, ככלל, אינן נזקקות למישרה בחוץ, והעסקה המונית של נשים במשרדים ובבתי החרושת תיחשב כאות לכישלון כלכלי חמור. ובאופן מסוים יותר: עבודתן של אמהות לילדים רכים בבתי-החרושת, בעוד שילדיהן משוטטים בחוצות ללא השגחה, תיחשב בעיני הכלכלן הבודהיסטי כבלתי כלכלית, ממש כפי שהעסקתו של פועל מיומן בתור חייל נחשבת ככזאת בעיני הכלכלן המודרני.
בעוד שהמאטריאליסט מעוניין בעיקר במוצרים, מעוניין הבודהיסט בעיקר בהשתחררות. אך הבודהיזם הוא "דרך האמצע", ומשום כך אין הוא עומד בניגוד לרווחה פיזית. לא העושר הוא העומד בדרכה של ההשתחררות, אלא הדבקות בעושר; לא ההנאה מדברים נעימים, אלא התשוקה אליהם. הטון הבסיסי של תורת הכלכלה הבודהיסטית הוא אפוא טון הפשטות ואי-האלימות. מנקודת ראותו של הכלכלן - קסמו של אורח החיים הבודהיסטי נעוץ ברציונאליות המובהקת של דפוסו - אמצעים דלים להפליא המביאים לתוצאות מספקות במיוחד.
לכלכלן המודרני קשה מאוד להבין זאת. הוא רגיל למדוד את "רמת החיים" לאור כמות הצריכה השנתית, כשהוא דבק ללא הרף בהנחה שחלקו של אדם שצרך יותר "שפר עליו יותר" מחלקו של אדם שצרך פחות. גישה כזאת תיחשב בעיני הכלכלן הבודהיסט כאיוולת בוטה: בהיות הצריכה רק אמצעי להשגת רווחה אנושית, המטרה צריכה להיות השגת רווחה מרבית באמצעות צריכה מזערית. כך, למשל, אם מטרת הלבוש היא להבטיח רמת חיים נוחה והופעה נאה, המשימה היא להגשים מטרה זו במאמץ הקטן ביותר שאפשר, באמצעות בלאי שנתי נמוך ככל האפשר של הבגדים באמצעות דגמי לבוש הכרוכים בתשומה נמוכה ככל האפשר של טירחה. ככל שהטורח קטן יותר כך נותרים יותר זמן וכוח ליצירתיות אמנותית. יהיה זה, למשל, בלתי כלכלי בצורה בוטה להעדיף, כמקובל במערב המודרני, בגדים שתפירתם מסובכת, כאשר ניתן להשיג תוצאה הרבה יותר יפה באמצעות ההתעטפות המיומנת באריג שלא נגזר. מנקודת ראות זו שיגעון הוא לייצר במכוון בד המתבלה במהירות, ויהיה זה טמטום לייצר לבוש מכוער, מרוט או מהוה. מה שנאמר כאן בעניין הלבוש חל במידה שווה על כל יתר צרכיו
של האדם. הבעלות על מוצרים וצריכתם הן אמצעי להשגתה של מטרה; תורת הכלכלה הבודהיסטית היא מחקר שיטתי שמטרתו למצוא את הדרך להשיג מטרות נתונות באמצעים מינימליים.
תורת הכלכלה המודרנית, מצידה, רואה בצריכה את התכלית והמטרה היחידה של כל הפעילות הכלכלית, וגורמי הייצור - הקרקע, העבודה וההון - הם הנחשבים בעיניה כאמצעים. בקיצור, התורה הבודהיסטית מנסה להגיע למירב הסיפוקים האנושיים באמצעות דפוס הצריכה הטוב ביותר, בעוד שתורת הכלכלה המודרנית מנסה להגיע למירב הצריכה באמצעות הדפוס הטוב ביותר של מאמץ ייצור. קל לראות שהמאמץ הנדרש כדי לקיים אורח חיים השואף להגיע לדפוס הטוב ביותר של צריכה עשוי להיות קטן בהרבה מן המאמץ הנדרש כדי לקיים את הדחף לצריכה מרבית. לכן אין להתפלא על כך שהלחץ ומתח החיים בבורמה, למשל, נמוכים בהרבה מאשר בארצות הברית, למרות העובדה שכמות המכונות-חוסכות-העבודה שמשתמשים בהן בבורמה איננה אלא פירור מן הכמות שמשתמשים בה בארצות הברית.
יש, כמובן, קשר הדוק בין הפשטות לאי-האלימות. דפוס הצריכה הטוב ביותר, המייצר רמה גבוהה של סיפוק אנושי באמצעות שיעור נמוך, יחסית, של צריכה, מאפשר לאנשים לחיות ללא לחץ גדול ומתח רב, ולקיים את המצווה הראשונה של התורה הבודהיסטית: "חדל להרע, נסה להיטיב". בהיות המשאבים הפיזיים מוגבלים, אחת היא היכן ומתי, ברור מאליו הוא שאנשים המספקים את צורכיהם באמצעות שימוש מתון במשאבים, נוטים לאחוז איש בגרונו של רעהו פחות משנוטים לכך אנשים התלויים בשיעור גבוה של ניצול המשאבים. כמו כן, אנשים החיים בקהילות מקומיות, המספקות חלק גדול מצורכיהן בעצמן, פחות נוטים להסתבך במעשי אלימות בהיקף נרחב משנוטים לכך אנשים התלויים במערכות של סחר עולמי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השימוש בוחמרים בלתי ניתנים למיחזור הוא בגדר מעשה אלימות
|
|
|
|
|
|
|
מנקודת הראות של תורת הכלכלה הבודהיסטית הייצור ממקורות מקומיים למען צרכים מקומיים הוא אפוא אורח החיים הכלכלי הרציונאלי ביותר, בעוד שהתלות בייבוא מרחוק, והצורך (הכרוך בה) לייצר לשם ייצוא לאנשים רחוקים ובלתי מוכרים הם "בלתי כלכליים", ויש להם צידוק רק במקרים חריגים ובהיקף מצומצם. בדיוק כשם שהכלכלן המודרני יטען ששיעור גבוה של צריכת שירותי תעבורה ממקום מגוריו של אדם למקום עבודתו הוא אות לחוסר מזל ולא לרמת חיים גבוהה, כך ידבק הכלכלן
הבודהיסטי בדעה שסיפוק רצונותיהם של הבריות ממקורות מרוחקים במקום ממקורות סמוכים הוא אות לכישלון ולא להצלחה. בעוד שהאחד נוטה לראות בסטטיסטיקה המלמדת על עלייה בממוצע לנפש של טונות לקילומטר של אוכלוסייה המועברת ממקום למקום באמצעות רשת התעבורה הארצית משום הוכחה לקידמה כלכלית, יראה האחר - הכלכלן הבודהיסטי - בסטטיסטיקה הזאת אות להתערערות
בלתי רצויה ביותר של דפוס הצריכה.
הבדל בוטה נוסף בין תורת הכלכלה המודרנית לתורת הכלכלה הבודהיסטית נוגע לשימוש במשאבים טבעיים. ברטראן דה ז'ובנל, הפילוסוף הפוליטי הצרפתי הנודע, אפיין את "האדם המערבי" במלים העשויות להיחשב כתיאור ההולם את הכלכלן המודרני:
הוא נוטה לא להחשיב כהוצאה שום דבר, פרט למאמץ האנושי; וכפי הנראה אין הוא מוטרד כלל ועיקר בשאלה כמה חומר מינראלי הוא מבזבז, ונורא מזה - כמה חומר חי הוא מכלה.
דומה שלא עמד כלל על העובדה שחיי אנוש הם חלק ממערכת סביבתית הכוללת צורות חיים רבות, ושהם תלויים במערכת הזאת. מכיוון שהעולם נשלט כיום מן הערים, ותושבי הערים מנותקים מכל צורת חיים שאינה אנושית, התחושה האבודה של השייכות למערכת סביבתית איננה מתעוררת מחדש. משום כך נוהגים אנו בצורה גסה ובזבזנית בדברים שבהם, בסופו של חשבון, אנו תלויים; למשל במים ובעצים.
תורתו של בודהה, לעומת זאת, מטיפה לגישה של יראת כבוד ואי-אלימות לא רק כלפי היצורים המסוגלים לחוש, אלא גם, ובהטעמה מיוחדת, אל העצים. כל מי שהולך בדרכו של בודהה חייב, אחת לכמה שנים, לטעת עץ ולטפח אותו עד שיכה שורשים איתנים; הכלכלן הבודהיסטי יכול להוכיח ללא קושי, שקיום הכלל הזה על-ידי הכל יביא לידי שיעור גבוה של פיתוח כלכלי אמיתי, בלא תלות בסיוע זר. חלק ניכר מן הניוון הכלכלי של דרום מזרח אסיה (כניוונם של חלקי עולם רבים אחרים) נבע, ללא ספק, מהזנחתם המזלזלת את העצים.
תורת הכלכלה המודרנית אינה מבחינה בין חומרים שניתן לשחזרם וחומרים שלא ניתן לשחזרם, שהרי היא נוהגת להשוות ולכמת את הכל במונחים של מחיר כספי. מובן שלא כך נראים הדברים מנקודת ראותו של הבודהיסטי; הוא אינו יכול להתעלם מן ההבדל המהותי בין חומרים שאינם ניתנים לשיחזור, לבין אלו הניתנים לשיחזור. השימוש בוחמרים הבלתי ניתנים למיחזור הוא בגדר מעשה אלימות, ואף כי אי אפשר בעולם הזה להגשים את אידיאל אי-האלימות במלואו, מוטלת על האדם החובה שאין להשתמט ממנה לחתור לקראתו בכל מעשיו.
לאור הניסיון בהווה ולאור התחזיות לטווח רחוק, מומלץ העיון בתורת הכלכלה הבודהיסטית אפילו לגבי דידם של אלה המחזיקים בדעה שצמיחה כלכלית חשובה מכל ערך רוחני או דתי. שכן אין המדובר בבחירה בין "צמיחה מודרנית" לבין "סטאגנאציה מסורתית". מדובר במציאת הנתיב הנכון לפיתוח, דרך התיווך בין חומרנות חסרת התחשבות לחוסר ניידות מסורתי; בקיצור - במציאת "פרנסה נאותה".
מתוך הספר "קטן זה יפה", מאת ארנסט פרידריך שומאכר. הוצאת דביר
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
