 |
/images/archive/gallery/484/823.jpg מוג'י.
צילום: מתוך אתר הבית  |
|
|
|
|
| הכירו את מוג'י, גורו ג'מאיקני שהוא שילוב של אושו, רמאנה מהארישי והאמא המחבקת. אנשים מתקבצים סביבו כי הוא נותן להם את מה שהם באמת צריכים: אהבה, והרבה. תומר פרסיקו משך לו בראסטות |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
תומר פרסיקו
22/3/2006 9:40 |
|
|
|
|
|
|
|
יש לו קול רך
ומלטף כמו של אושו וראסטות כמו של ראשון הראסטפרים. הוא מייעץ לתרגל 'חקירה עצמית' כמו רמאנה מהארישי אבל מחבק כמו האמא המחבקת. הוא שנון ומתוק, ואנחנו עוד נשמע עליו, כי יש בו את מה שצריך כדי להיות אהוב על ידי ההמונים ומוערך על ידי היחידים. עובדה: כאשר עזב מוּג'י את טירוונאמלאי בפברואר השנה, אחרי יותר מחודש של העברת סאטסנג (מפגשים עם המורה) כמעט יומית, ליוותה את המונית שבה נסע שיירה ארוכה של עשרות אנשים, שרובם הגדול פגשו בו שם לראשונה, והתאהבו בו עד מעל לראש. למרות שהוא מלמד שנים מועטות, בעיקר בלונדון מקום מושבו, מוג'י קנה לו קהל חסידים גם באירלנד ובאיטליה, וכאמור, גם בבירת הסאטסאנגים העולמית, טירוונאמלאי.
מהו סודו של המורה הג'מייקני בן ה-51 ואיך הפך לאטרקציה המרכזית בקרב מחפשי הרוח הרבים שמגיעים לטירוונמלאי. התשובה פשוטה: מוג'י נותן לחסידיו את מה שחסר להם יותר מכל: לא הארה, אלא אהבה.
על התיזה בדבר היותו של החיפוש הרוחני כסות יומרנית לחיפוש אחר מזור רגשי נכתב לא מעט, ועוד ייכתב, אך בין אם זה כל הסיפור או רק חלקו, ברור כי הרגש, הריקנות שנובעת ממנו ועלייתו על גדותיו, משחקים תפקיד נכבד בחיפוש הרוחני של כולנו. בדומה לאמאצ'י, האמא המחבקת, מוג'י מצליח לרקוד על שתי החתונות: להיות גם מדריך למחפש הרוחני, וגם מקור לסעד נפשי ורגשי. ואין לזלזל בכך: ישו הרצה בנחישות, בכל מקום ובכל זמן, על "ממלכת השמים" ועל כך שהשגתה היא החשובה מכל, אבל כל זה לא מנע ממנו להאיר עיני עיוורים ולרפא גפי פיסחים. גם אל מול המוחלט, מסתבר, יש חשיבות לרגשות ולכאבים "קטנים" ו"רגילים" בעולמו של הפרט.
המוזר הוא שכאשר נקבצו ובאו עשרות מחפשים רוחניים בכל יום כדי להיות נוכחים ב"סאטסאנג עם מוג'י", היה ברור שלמעשה רבים מהם הגיעו בשביל מה שהיה מתרחש רק בסופו של כל סאטסאנג. למרות היותו חלק בלתי-רשמי מהתכנית, עיקר המפגש עם מוג'י מתקיים דווקא אז, אחרי הסאטסנג, כאשר אחד אחד היו האנשים קמים מתוך הקהל, ניגשים אל המורה הישוב עדיין על כסאו, ומקבלים ממנו חיבוק אמיץ, שלרוב לווה גם במילים מלטפות וטפיחות מרגיעות על הגב. אז אפשר היה לראות מה גודלו של האירוע עבור הקהל שהגיע: גברים ונשים מתייפחים, מתרפקים בדמעות על כתפו של המורה, נשטפים על ידי קתרסיס של התרגשות והתפרקות ומסרבים כמעט להיפרד מהמגע המנחם שלו. ומוג'י, הוא נשאר שם שעה ארוכה עד שכולם מסופקים - לפחות עד ליום שלאחר מכן. אם אתם בדרך לסאטסאנג עם מוג'י, אל תשכחו את הממחטות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| /images/archive/gallery/484/831.jpg  |
|
|
|
 |
| מוג'י. הגרסה הג'מיאקנית של האמא המחבקת
| /images/archive/gallery/484/832.jpg |
|
|
|
 |
|
 |
|
כל כך עוצמתי וחי שלא הייתי צריך אפילו לפרש את זה
|
|
|
 |
|
|
|
הוא נולד ב-1954 בג'מייקה וכילד עבר לגור באנגליה. רק ב-1987 התחיל המסע הרוחני שלו, שלא רק שפרץ באופן ספונטני, אלא גם התקדם כמעט בעל כורחו. מוג'י לא תירגל שום מתודה רוחנית, ואל המורה היחיד שהיה לו, פפאג'י, הגיע אחרי שנים של התפתחות רוחנית עצמאית. "החל מנקודה מסוימת בחיי", הוא מספר, "הלך והתברר לי שמה שדמיין את עצמו חי את חיי ממקום של בחירה, טעה. כוח גדול יותר, שלא נמצא בידיה של ישות אנושית, הכריז על עצמו בתוך הווייתי. אבל אני לא הרגשתי שאני 'מחפש' משהו".
"הכל התחיל ב-1987, כשפגשתי איש צעיר שהיה מאמין נוצרי אדוק שהציג בפני רעיונות דתיים. הרגשתי שהוא נגע בכמה שאלות שעלו בי. יום אחד ביקשתי שהוא יתפלל בשבילי, ולהפתעתי הוא החל מיד, בו במקום, וקרא לי להצטרף. מאותה נקודה משהו בתוכי נפתח: דרך יותר עמוקה של הרגשה, הכרה יותר רגישה ומעודנת, אבל מאוד מוחשית וברורה, ונעימה".
אז איך לא רצת מיד לכנסייה הקרובה וירדת על ברכיך?
"הרגשתי שמה שקרה לי היה פנימי יותר ממשהו שקשור לדת כלשהי. לא דיברה אלי גם הנחת הבלעדיות שעומדת בבסיס הדת הממוסדת, וגם לא אהבתי שאנשים שסיפרתי להם על כך, פירשו בצורות שונות את החוויות שלי. ולמרות זאת, התייחסתי אל הנוכחות שגדלה בתוכי כאל 'אלוהים', וגם דיברתי איתו כפי שאני מדבר איתך".
מה בכל זאת עשית כדי להשביע את התיאבון החדש לרוחניות?
"היתה בתוכי מין חיוּת דינמית, שהיתה בלתי צפויה לחלוטין בתזוזותיה ובהרגשה שהיא נתנה. אני הייתי יותר צופה מאשר משתתף. לא ניסיתי לגרום לחיות הזו לעשות משהו. הייתי מאוד כנוע. בטחתי באלוהים. היה משהו בחוויה עצמה שהיה כל כך נכון, כל כך עוצמתי וחי, שלא הייתי צריך אפילו לפרש את זה".
מתי אם כך גילית את הודו?
לא היה לי שום רקע אינטלקטואלי. אם ראית אותי עם ספר, זה היה מפני שהיו בו תמונות. אבל איכשהו הגיע לידי ספר: The Gospel of Sri Ramakrishna [תיעוד שיחותיו של הקדוש ההודי ראמאקרישנה, שמת ב- 1886 – ת.פ.], וכשהתחלתי לקרוא אותו כל הסכרים נפרצו: בכיתי ובכיתי, וגם צחקתי - כל כך שמחתי שעוד מישהו הרגיש את מה שאני הרגשתי, שמישהו יכול להבין אותי; כי פחדתי שלמרות שהייתי מאושר כל כך במה שגיליתי, הרי שאף אחד לא יבין אותי. הוקל לי מאוד לגלות שאני לא היחיד שמרגיש הרגשות כאלה".
באותה תקופה היתה לך משפחה, לא?
"אז כבר נפרדתי מאשתי, וילדי היו אצל האמהות שלהן. הייתי יותר חופשי לחקור את מה שהתחולל בי".
לכן התאפשר לך לטוס להודו.
"כן. ברגע שאספתי מספיק כסף, ב-1993, טסתי להודו, ומכיוון שלא ידעתי כלום על המקום, שמתי פעמי אל כלכתה, מקום מושבו של ראמאקרישנה".
אבל לא הגעת לכלכתה.
"לא. נסעתי לביקור קצר ברישיקש, ופגשתי שם תלמידים של פפאג'י, שהיו קורנים מאושר והיללו בלי הפסקה את המורה שלהם. אז נסעתי אליו, ללקנאו. כשהגעתי לשם, וראיתי את פפאג'י, היתה לי הרגשה שכדאי לי להישאר שם. הייתי שם כמה חודשים".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| /images/archive/gallery/484/827.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
הענן השחור שהיה מעלי פשוט התפוגג
|
|
|
|
|
|
|
אצל פפאג'י בוודאי נתקלת בדיבורים על "הארה".
"פפאג'י לא דיבר על הארה כמשהו שצריך להשיג. הוא דיבר עליה כמשהו שנמצא כבר כאן, כל הזמן, וניסה לנער אותנו להכיר בכך. הוא כאילו נתן לנו סטירות מחויכות כדי להעיר אותנו".
נראה כאילו לפפאג'י היה איזשהו כוח מיוחד. הוא "שחרר" לא מעט אנשים - חלק גדול מהם הם היום מורים רוחניים. מה לדעתך היה סוד הקסם שלו?
[פאוזה ארוכה] "עמידה איתנו לחלוטין באמת. חוסר-מוכנות להרשות אפילו לרגע אחד להיות בחוסר-אמת. הוא לא נתן חנינה לאף מחשבה שהזמינה אותך מחוץ ל'עכשיו'. הוא היא נוכח בצורה חסרת-רחמים. הוא היה נוכחות חסרת-רחמים. בשבילי הוא היה כזה. גם אם לא עמדת מלפניו, הוא היה 'פועל' עליך, משהו היה פועל בתוכך".
נחזור אליך. אתה לא תירגלת שום סאדָנָה, כלומר לא היתה לך כל דרך רוחנית פורמלית, לא "עשית" שום דבר.
"נכון. שום דבר. לפעמים שואלים אותי על מדיטציה, ואני חייב לומר שאין לי שום מושג בזה וכך גם בדברים אחרים - אין לי מושג בזה כי לא היתה לי שום שיטה שתרגלתי".
כיום אתה ממליץ לאנשים לתרגל "חקירה עצמית". גם את זה לא עשית?
"לא. [צוחק] כמו היום, גם אז לא עשיתי כלום כל היום... תראה, היה בי זרם, זרם של שמחה, שפעל כל הזמן מעצמו, ואני פשוט נתתי לו להיות ולפעול. זה פשוט היה ופעל ואני הרגשתי שמה שצריך לקרות יקרה".
אבל מסביבך ודאי ראית אנשים שמתרגלים כל מיני תרגולים מכל מיני זרמים רוחניים, ומדברים כל הזמן על "הארה" כעל המטרה הסופית - כל זה לא עשה לך כלום?
"אחרי תקופה אצל פפאג'י, התחלתי לפקפק בעצמי, אחרי ששמעתי אנשים אחרים מתארים חוויות שהיו להם, ושאלתי את עצמי למה דברים כאלה לא קורים גם לי, ושאולי אני עצלן מדי ולא מתאמץ מספיק. הספקות האלו התחילו. באותם ימים אם רצית לשאול שאלה את פפאג'י היית כותב לו מכתב, כי השמיעה שלו לא היתה טובה, אז כתבתי לו מכתב, ובשבילי זה היה מעשה דרמטי מאוד, כי פירושו היה לעמוד מול מעל מאה אנשים ולהקשיב לפפאג'י קורא את המכתב שלי לפני כולם, ואותו בוקר שזה קרא הרגשתי מאוד מוזר, ופחדתי מאוד. וכשהוא התחיל לקרוא את המכתב שלי, סערה עלתה בתוכי, ופחד וכעס ותסכול ושיפוטיות עלו בעוצמה רבה. הרגשתי מושפל, ואפילו לא שמעתי מה היתה התגובה שלו על השאלה שלי. הייתי לחלוטין בתוך עצמי. כשהסאטסנג נגמר רצתי לחדר שלי והתחלתי לארוז - רציתי לברוח מהמקום ההוא. אבל לפני שסיימתי החלטתי לצאת לסיבוב אחרון ברחוב, ובנקודה מסוימת, כשכבר הייתי בדרך חזרה לחדר להשלים את האריזה, הענן השחור שהיה מעלי פשוט התפוגג. רגע אחד הוא היה כאן, ואחרי רגע לא. והיתה ריקות גדולה, ולא מצאתי את עצמי, אלא רק ריקות. וכאילו באותו הרגע באמת פגשתי את פפאג'י. עד אז פקפקתי בו, ומאותו רגע בטחתי בו לחלוטין, ואהבתי אותו בצורה עמוקה. כמובן שלא עזבתי".
וה"אני", האם הוא חזר?
"הוא חזר. אבל מאותו זמן כשהוא חזר הוא חזר מהריקות, לא מהמיינד. הוא לא חזר באותה צורה, עם ההיסטוריה שלו וכו'. ומאותו זמן היה הרבה יותר שקט, ורציתי להיות הרבה יותר עם עצמי, ואכן הייתי הרבה לבד, ותובנות שונות היו עולות בי. בשנים קודם לכן כבר היתה התמוססות של ה'אני', שלכאורה יכול לבחור ולעשות, ובאותה תקופה כמעט לא היה רגע שלא היתה בי המודעות לאלוהים, וה'אני' היה שם רק כתערובת של הכרה נוכחת, ונוכחות של זכרונות. אבל זה היה די חלש".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
I AM this
|
|
|
|
|
|
|
"לא בצורה כל כך דרמתית. אצלי הכל התקדם מאוד מאוד בהדרגתיות. בסופו של דבר היתה רק בדיקה חוזרת שבאה לראות האם יש מישהו, איזה 'אני' ששב ועולה, והיה את חוסר היכולת למצוא דבר כזה, והיתה שמחה משונה, והתרחבות שהיתה באה אז. אבל האם הגעתי למסקנה מהסוג של 'כן, הגעתי' וכו' - לא, זה לא היה. תמיד היתה לי תחושה שאותו דבר בי שטוען טענה כזו, הוא לא יכול להיות אמיתי, והטענה אינה אמת".
אולי תאיר את עינינו: מה היא הארה?
"בשבילי הארה היא לא מאורע. ההארה רק מצביעה על מה שישנו, על מה שלא הופך להיות 'מואר'. מה שישנו וקיים מעבר למושגים של 'הארה' ו'התעוררות'. לכן כשאנחנו מדברים על הארה זו מלכודת. זה יוצר זרות שאין בה צורך. ומצד שני נחוץ ביותר לעורר את החיפוש, חייב להיות זרז מסוים שיעורר את החיפוש, שבסופו יתגלה שהמחפש אף פעם לא היה כבול, ושכל זה היה משחק, ושהמשחק הוא אשליה, וזה שהיה במסע בתוך האשליה, גם הוא אשלייתי. איכשהו מי שישן לכאורה, מתעורר להכרה שמה שישנו, אף פעם לא ישן, והרגע הזה של ההכרה בכך, הוא מה שאנו מכנים 'התעוררות'. אבל אני לא רוצה לומר 'כך זה קורה, ורק כך', כי זה יכול להתגלות בכל מיני דרכים. האמת הזו יכולה להתגלות בכל מיני צורות".
ומהי אותה אמת?
"שהאני הוא ההכרה (consciousness). האני הוא ההכרה".
ההכרה האוניברסלית?
"נראה כאילו ההכרה היא פרטית, כאשר היא מזדהה עם גוף מסוים. אז היא נראית פרטית. אבל היא יכולה להיות חופשייה מזה, ולהבין שהיא תמיד היתה אוניברסלית. ותמיד היתה הכל. הכל הוא ההכרה, בדיוק כמו בחלום, שכל השונות הזו שאנו רואים וחווים הוא רק משחק של ההכרה. ללא ההזדהות, פועלת ההכרה בכל גוף בצורה של 'עד' או 'צופה' בלבד, כלומר כפעולת העדות או הצפייה, אבל ללא עד או צופה אינדיבידואלי. יש מודעות, אבל ללא מישהו שמודע".
רק רגע, האם הכרה צופה במתרחש, או שהמתרחש גם הוא ההכרה, כלומר האם יש הבדל בין ההכרה לעולם התופעות?
"ברגע שההכרה זמינה, הטרילוגיה הזו של משהו שצופה, משהו שנצפה ופעולת הצפייה מתקיימת. אבל כל זה אינהרנטי להכרה עצמה. האבסולוט הוא כמו אנטנה: מקופלת, היא הפוטנציאליות הטהורה. משוך פרק חלק אחד של האנטנה: זה ה-I AM. משוך עוד חלק: זה ה- I AM this. עוד פרק: כל החיים, העולם והדברים. אבל זו כל הזמן אנטנה אחת. הטרילוגיה הזו פועלת, אבל ברור שאין בה ממש, ברמה העמוקה ביותר. יחד עם זאת, בחיי היומיום, היא שימושית ואפשר להתייחס אליה. ההכרה הערה אינה מחזיקה את האמת כבת-ערובה. ישנן חוויות שונות, וזה בסדר. להכרה אין סכסוך עם שום דבר".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| /images/archive/gallery/484/835.jpg |
|
|
|
 |
| סאטסאנג עם מוג'י
| /images/archive/gallery/484/833.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
יש סבל אבל אין סובל
|
|
|
|
|
|
|
אתה ממליץ על "חקירה עצמית" כתרגול רוחני, כלומר אותה סאדנה שהמליץ עליה רמאנה מהארישי, בה התלמיד שואל את עצמו "מי אני" באופן כללי, ובאופן ספציפי "מי עשה" פעולה כזו או אחרת, "מי הרגיש" הרגשה מסוימת וכו'. למה?
"מסיבה כלשהי ה'חקירה העצמית' עלתה בי ככלי האפקטיבי ביותר לצורך גילוי חוסר המציאות של האגו, לצורך גילוי האמת הנצחית, שאינך יכול להיות כל דבר שאתה מודע אליו, ולחוות את זה באופן ישיר, מעבר להבנה אינטלקטואלית בלבד. יש כאלה שחוזרים כמו מנטרה על המשפטים 'אני רק תודעה. תודעה טהורה'. זו כמובן מלכודת. אני קורא לזה 'תודעת קפוצ'ינו': הכל כאילו נהדר, כאילו צף כמו קצף מתוק. אבל ברגעים הקשים פתאום הם שוכחים שהם 'רק תודעה' והם כועסים על כל העולם".
רק שנבין נכון, ב"חקירה העצמית" מדובר לא בניסיון למצוא תשובה אינטלקטואלית לשאלה הזו, אלא בניסיון להשאיר מקום ריק, ליצירת מודעות פתוחה למה שיש, האין זה כך?
"כן. עכשיו, לא רצוי לעסוק בכך בצורה מכאנית, ולא לחקור את עצמך בגלל שאתה חושב שאתה צריך. מדובר בעצם במצב הדומה לסיטואציה בה אדם טובע, והוא מנסה להיחלץ מזה. זה דחוף! משהו מרגיש שהוא סובל, שהוא קורבן, שהוא מדוכא, שהוא חסר ישע - ודווקא ברגעים הכי קשים צריך לשאול את עצמנו: מי חווה את כל המצוקה הזו? משהו מרגיש שהוא סובל, שלו קורים דברים רעים; בנקודה הזו צריך להביט פנימה ולחפש את אותו אחד שסובל, את אותו אחד שהוא, לכאורה, קורבן. מי זה שאומר "אני לא יכול יותר"? זו אינה בריחה, כי אנחנו נשארים עם הכאב, והכאב מוביל אותנו להכרה שאין אחד שכואב לו, אין מישהו שסובל. זו רק מחשבה".
כפי שאמר הבודהה, "יש סבל אבל אין סובל".
"בדיוק. הכאב שם, ומשהו שדומה לרפלקס מפרש את הכאב באופן אישי: "זה קורה לי". אני אומר: מצא את אותו אחד שהכאב קורה לו. מצא אותו. ככל שאתה חוקר יותר את הימצאו של אותו אחד, משתרשת ההבנה שלעולם כלל לא היה כזה אחד. ואז כדאי לחקור גם מי הוא זה שגילה שאין אף אחד. למי הגילוי הזה התגלה?".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
