 |
 |
|
|
|
|
| הוא קרא לי להטיל ספק, לצאת ולגלות עולם חדש, אחר, חופשי, פראי - עולם של נוודים-משוררים בודהיסטים, שברבות השנים הפכו לחברי הטובים ביותר. יובל אידו טל על "בטלני הדהרמה" של ג'ק קרואק, שיצא בימים אלה בעברית |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
יובל אידו טל
25/4/2006 11:06 |
יובל אידו טל
25/4/2006 11:06 |
|
|
|
|
|
|
|
כשהייתי בן שמונה-עשרה קיבלתי במתנה את הספר בטלני הדהרמה. את הספר נתן לי חבר יקר, אמריקני בן גילי, דֵייב שמו, ששהה בארץ למשך תקופה. "תקרא את זה," אמר לי דייב, "זה של ג'ק קרואק." "מי זה ג'ק קרואק?" שאלתי. "מה, אתה לא יודע מי זה ג'ק קרואק?! טוב, אתה ישראלי..." אמר דייב בתסכול מסוים. "אז מה?" התקוממתי. "אז כלום – אבל אמריקה יצרה עוד כמה יצירות קטנות חוץ ממקדונלדס וקוקה קולה, שאולי היה עושה טוב אם הייתם מכירים." הרגיז אותי שהוא אומר לי ככה את האמת. הוא גם חייך את החיוך הזה, הנדיב, עם הזיק המציק הזה שבעיניים, שבו זמנית עצבן אותי, הצחיק אותי ומילא אותי באהבה. שתקתי בהכנעה.
דייב חזר לארצות-הברית ומקץ שלוש שנים עמד לשוב ולבקר בארץ. חשתי אי נוחות לנוכח המפגש המחודש איתו; במשך שלוש שנות היעדרו הייתי עסוק בשירותי הצבאי ובהשלמת בחינות הבגרות שלא סיימתי בעתן. לפיכך, בעוונותי, במשך שלוש השנים שחלפו לא טרחתי אף לפתוח את הספר שבאהבה כה רבה נתן לי החבר. עכשיו עבדתי כפועל בניין. מלאכת הבניין נעימה מכפי שנוהגים לחשוב אלה שמעולם לא עבדו בה, והעובדים בה נוהגים (לפחות כך היה בזמני) לכבד עצמם בהפסקות רבות. מכל מקום, את זמני ההפסקות ניצלתי למהר ולהתחיל לקרוא בספר, כדי שלא לאכזב את החבר היקר, וכנראה שאף יותר מכך, כדי שלא לבייש את עצמי במפגש עמו.
כך, בין חביות של סיד לגיגיות של טיח, שכבתי על ערימות של חול זהוב בשעות הבוקר והצהריים ואחר הצהריים, מוכתם במלט ובזפת ומכתים את דפי הספר בצבעים שאין בספריות. אך הסיבה שבעטיה מתחיל אדם במצווה לעתים קרובות אין לה דבר וחצי דבר עם הסיבה שבעטיה הוא ממשיך ומשלים ואותה, והקריאה בספר, שהחלה מתוך תחושת בושה עמוקה, נמשכה לרוממות גדולה. הספר התמים למראה, ששכב שלוש שנים בסבלנות בבית הורי, התעורר עתה לחיים והחל לעשות מעשים בתודעתי הצעירה; הוא קרא לי להטיל ספק בעולמי ובתרבות שגדלתי בה, לצאת ולגלות עולם חדש, אחר, חופשי, פראי - עולם של נוודים-משוררים בודהיסטים, שברבות השנים הפכו לחברי הטובים ביותר.
ביקורו של דייב עבר בשלום וזמן מה לאחר מכן יצאנו שנינו למסע ארוך במרחבי ארצות הברית ומקסיקו, בעקבות גיבורינו המשותפים, אבירי דור הביט. המסע ההוא עדיין מהדהד במיתרי גופי ולבי, הדהוד צלול שאין לי אלא להתכוונן אליו ולהיענות לו. רוח הצפון הזאת שמנשבת בי מעת לעת ומאלצת את רגלי ואת לבי לנדוד חייבת חוב גדול לבכור בניה באמריקה של שנות החמישים, הסופר-המשורר-הפטריוט האמריקני-המורד והבודהיסט ג'ק קרואק.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
משוקעים עד צוואר בנורמה של האנטי-נורמה
|
|
|
 |
|
|
|
ג'ק קרואק נולד ב-1922, בלוֹוֶל שבמַסַצ'וּסֶטְס. הוא היה בן למשפחת צרפתים קנדים והצעיר מבין שלושת ילדי המשפחה. ג'ק הצעיר היה ספורטאי מצטיין והצטיינותו בפוטבול זיכתה אותו במלגה לאוניברסיטת קולומביה בעיר ניו-יורק. שם פגש קרואק את חבריו החדשים; את ניל קסדי, את אלן גינזברג ואת ויליאם ס' בורוז. לימים טבע קרואק את המושג "דור הביט", שהגדיר את קבוצת החברים הנדירה הזאת: החברים בקבוצה היו סופרים,
משוררים ואמנים, שחוו התפכחות כואבת מהחלום האמריקני של שנות הארבעים והחמישים ושהציעו תחתיו אלטרנטיבה פרועה ורעננה; תחת המוסרנות, החומרנות והשאפתנות הקרייריסטית של החלום האמריקני הציע דור הביט את התמימות, החמימות, התעוזה האידיאליסטית וההרפתקנות הרומנטית של המשוררים הנוודים ושל ההליכה בנתיבי הדְהַרְמַה - התורה הבודהיסטית. הם קראו תיגר על המסגרות החברתיות של זמנם והגו-הזו עולם אחר:
"...עולם מלא במשוטטים עם תרמילים, בטלני דהרמה שמסרבים לשייך את עצמם לדרישת הכלל שיצרכו מוצרי צריכה ושלכן צריכים לעבוד בשביל הזכות לצרוך, כל החרא הזה שגם ככה הם לא באמת רוצים כמו מקררים, טלוויזיות, מכוניות, מכוניות יוקרה חדשות לפחות, כל מיני שמנים לשיער ודיאודורנטים וסתם זבל כללי שבסוף תמיד מוצאים בכל מקרה בזבל שבוע אחר כך, והם כולם כלואים במערכת של תעבוד, תייצר, תצרוך, תעבוד תייצר, תצרוך, אני רואה חיזיון של מהפכת תרמילים גדולה אלפים אולי מיליונים של אמריקאים צעירים משוטטים סביב עם תרמילים, עולים להרים להתפלל, מצחיקים ילדים ומשמחים זקנים, משמחים בנות צעירות ועוד יותר משמחים בנות זקנות, והם כולם מטורפי זֶן שמסתובבים וכותבים שירים שבמקרה עלו להם בראש בלי שום סיבה וגם בגלל שהם טובי לב וגם בגלל מעשים מוזרים ולא צפויים הם ממשיכים להעניק חזונות של חירות נצח לכולם ולכל היצורים החיים, זה מה שאני אוהב בכם גולדבוק וסמית', אתם, שני החברה' מהחוף המזרחי שחשבתי שמת".
בספר בטלני הדהרמה מופיעים כמה מהבולטים שבחברי קבוצת דור הביט תחת שמות בדויים: ריי סמית' הוא קרואק עצמו; ג'אפי ריידר - גיבור הספר - הוא גארי סניידר; אלווה גולדבוק הוא אלן גינזברג, קודי פומריי הוא ניל קסדי, וורן קופלין הוא פיליפ ויילן; ריינהולד קאקווית'יס הוא קנת' רקסרות' וג'ון מונטגומרי מופיע בשם הנרי מורלי. נין היא קרולין קרואק (אחותו הגדולה של הסופר), ג'ורג' הוא פיטר אורלובסקי, פרנסיס דה פביה הוא פיליפ למנטיה ואייק אושיי הוא מייקל מקלור. אלא שהמושג דור הביט לא שימש רק להגדרתה של קבוצה ייחודית זו; דור הביט ייצג דור שלם של אמריקנים צעירים וחבוטים, שחשו שאינם מוכנים עוד להכפיף את עצמם לנורמה וביקשו ליצור אנטי-נורמה חדשה ברוח השראת הסופרים והמשוררים של דור הביט. בהשראתם יצאו גלי תרמילאים לדרכים באמריקה של שנות החמישים והשישים והשבעים לחפש אמריקה אחרת, אהובה, בטבע הפראי של המרחבים הפתוחים. בהשראתם הניעו צאצאיהם החולמניים והמרדניים את מהפכת הסקס, הסמים והרוק-אנד-רול של שנות השישים. בהשראתם, עד עצם היום הזה, יוצאים מבקשי דרך אחרת למסעות שאינם מן ההרגל.
משורריה וסופריה של מהפכת הביט זרעו את זרעיה דרך שיריהם. בסן פרנסיסקו, בגלריה שש - מועדון הבית של הביטניקים - היו נפגשים החברים להקראות שירה פרועות שהתמשכו עמוק אל תוך שעותיו הקטנות של הלילה, אפופים אדים של אלכוהול, צבעוניים ומגוונים בסגנונם, משוקעים עד צוואר בנורמה של האנטי-נורמה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פרוזה ספונטנית
|
|
|
|
|
|
|
"בכל מקרה הלכתי בעקבות כנופיית המשוררים המשוגעים והכבירים להקראת השירה בגלריה שש באותו לילה, שהיה, בין שאר דברים חשובים, הלילה של הולדת רנסנס השירה בסן פרנסיסקו. כולם היו שם. זה היה לילה מטורף... הסתובבתי בין כולם ואספתי מטבעות של עשרה סנט ושל רבע דולר מהקהל הצונן למדי, שעמד בלי לעשות כלום בגלריה וחזרתי עם שלוש חביות גלון ענקיות מלאות בבורגונדי קליפורניה וגרמתי לכולם להשתכר עד כדי כך שכשהגיעה השעה אחת עשרה, אלווה גולדבוק הקריא את שירו, קונן את שירו "קִינָה", שיכור, כשזרועותיו פרוסות לצדדים וכולם צועקים "לך על זה! לך על זה! לך על זה!" (כמו ג'ם סשן) וריינהולד קאקווית'יס הזקן אבי סצנת השירה של פְרִיסְקוֹ מוחה את דמעותיו באושר. ג'אפי עצמו הקריא את שיריו המעולים על קוֹיוֹטִי, האל של האינדיאנים של הרמה הצפון אמריקאית (אני חושב), לפחות האל של האינדיאנים של צפון מערב אמריקה, קְווַאקְיוּטְל וכל זה. "לך תזדיין! שר קויוטי, ובַּרח!" הקריא ג'אפי לקהל המכובד וגרם לכולם לצעוק בשמחה, זה היה כל כך טהור, מילה מלוכלכת כמו להזדיין שיוצאת נקי... בינתיים עמדו להם עשרות אנשים בגלריה האפלה, מתאמצים לשמוע כל מילה מהקראת השירה המדהימה בעוד אני עובר מקבוצה לקבוצה, עומד מולם כשגבי לבמה, מפציר בהם לדפוק עוד שלוק מהבקבוק, או שנדדתי בחזרה והתיישבתי בצד הבמה זורק כל מיני קריאות חיוביות של ווַאוּ וכן ואפילו משפטים שלמים של הערות בלי שאף אחד יזמין אותי לתת אותם אבל בעליזות הכללית אף אחד גם לא התנגד. זה היה לילה גדול. פרנסיס דה-פביה העדין הקריא, מתוך דפים דקים שקופים-צהובים, או ורודים, שאותם הפך כל הזמן בזהירות באצבעות לבנות וארוכות, שירי הסחבק המת שלו אלטמן, שאכל יותר מדי פֵיוֹטֶה בצ'יוואווה (או שהוא מת משיתוק ילדים, או זה או זה) אבל לא הקריא מהשירים שלו - קינה קסומה כשלעצמה לזכר המשורר הצעיר שמת, שדי בהם כדי לסחוט דמעות מהסֶרְווַנְטֶס של פרק שבע, והקריא אותם בקול אינגלזי עדין שגרם לי לבכות עם צחוק בפנים אפילו שאחר כך יצא לי להכיר את פרנסיס והוא מצא חן בעיני".
קרואק היה מהבולטים שבסופריו החדשנים של ז'אנר זרם התודעה. הוא פיתח צורת כתיבה חדשה וייחודית שקרא לה "פרוזה ספונטנית" שעשתה שימוש בטכניקות של כתיבה ממושכת ללא הפסקה. האגדה העירונית של דור הביט מספרת שאת ספרו "בדרך" כתב בפרץ כתיבה אחד ארוך שנמשך ימים ולילות רבים. לפני שהחל במלאכת הכתיבה, מפרטת האגדה, חיבר קרואק כמאתיים דפים זה לזה, כך שיצרו מגילה אחת ארוכה, כדי שלא ייקטע רצף התודעה בשל הצורך להחליף נייר במכונת הכתיבה. הפרוזה הספונטנית של קרואק מתאפיינת במשפטים ארוכים ולא מסודרים, עם מעברים מהירים בין שפה לירית גבוהה לשפת יומיום פשוטה, ערבוב זמנים, מבע משולב שמוגזם מעבר לגבולות האבסורד, בקצב האלתור הג'אזי, שלמשנתו של קרואק מאפיין לא רק את מוזיקת הג'אז שכל כך אהב אלא את התנגנות התודעה האנושית. הטקסט - ובניסיון לשמור על נאמנות למקור, גם התרגום - זרוע טעויות תחביר ודקדוק ואינו שועה לנורמות הפרוזה המקובלות, כל זאת כדי לשמור על האותנטיות והספונטניות של זרם התודעה.
קרואק הושפע עמוקות גם מהאותנטיות, מהספונטניות ומההצבעה הישירה על המציאות שמצא בשירת ההייקו היפנית:
"תסתכל פה," שר ג'אפי, "צפצפות צהובות. רק שים אותי בתודעת ההייקו... 'מדברים על חיי הסופרים - עצי צפצפה צהובים'." בהליכה באזורים האלה אפשר להבין את אבני החן המושלמות שירי ההייקו שכתבו משוררי המזרח, שלעולם לא היו משתכרים בהרים או משהו אלא פשוט הסתובבו רעננים כמו ילדים קטנים וכתבו את מה שהם ראו בלי אמצעים ספרותיים או קישוטים ספרותיים. טיפסנו והמצאנו שירי הייקו על הדרך, מתעקלים מעלה מעלה ועכשיו היינו על מדרונות הסבך.
"סלעים בצד הצוק," אמרתי, "מדוע אינם נופלים מטה?"
"אולי זה הייקו, אולי לא, יכול להיות שזה קצת מסובך מדי," אמר ג'אפי. "הייקו אמיתי חייב להיות פשוט כמו דייסה ועדיין לגרום לך לראות את הדבר האמיתי, כמו ההייקו שהוא כנראה הגדול מכולם שהוא זה שהולך 'אנקור מקפץ לאורך האכסדרה, רגליים לחות' שכתב שִיקִי. אתה רואה את העקבות הרטובים כמו חיזיון בתודעה שלך ובכל זאת במלים הספורות האלה אתה רואה גם את הגשם שירד באותו יום וכמעט מריח את מחטי האורן הרטובות."
"תביא עוד אחד."
"אני אמציא אחד משלי הפעם, בוא נראה, 'אגם מתחת... החורים השחורים שיוצרים הבארות', לא זה לא הייקו...
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אולי אתה עז
|
|
|
|
|
|
|
למעשה, הספר בטלני הדהרמה הוא דיאלוג מתמשך בין תפיסתו הבודהיסטית הפוריטנית, הטרנסצנדנטית הנוקשה והרומנטית של קרואק לבין דרכו הזֶן-בודהיסטית הפרועה, הארצית החופשייה והספונטנית של חברו הטוב סניידר:
"ומי אני?"
"אנ'לא יודע, אולי אתה עז."
"עז?"
"אולי אתה פַּרְצוּפְבּוֹץ."
"מי זה פַּרְצוּפְבּוֹץ?"
"פַּרְצוּפְבּוֹץ הוא הבוץ בפַּרְצוּפְתַיש שלך. מה היית אומר אם מישהו היה שואל אותך את השאלה 'האם לכלב יש טבע בּוּדְּהַה?' ואמר 'הַאוּ!'"
"הייתי אומר שזה שטויות של זֶן-בודהיזם טיפשי." האמירה שלי הרתיעה קצת את ג'אפי. "ת'שמע ג'אפי," אמרתי, "אני לא זֶן-בודהיסט, אני בודהיסט רציני, אני בודהיסט הִינַאיַאנַה מסורתי וחולמני, פחדן מול המַהַאיַאנִיזְם המאוחר יותר," וכך המשכתי אל תוך הלילה, כשהטענה שלי היתה שזֶן-בודהיזם לא מתמקד כל כך בטוב לב כמו בניסיון לבלבל את האינטלקט כך שיתפוש את האשליה שבבסיס כל הדברים. "זה אכזרי," התלוננתי. "כל מורי הזֶן האלה שזורקים נערים צעירים לתוך הבוץ בגלל שהם לא מסוגלים לענות לשאלות המילוליות הטיפשיות שלהם."
"זה כי הם רוצים שהם יבינו שבוץ עדיף על מלים, ילד." אבל אני לא יכול לשחזר בדיוק (אני אנסה) את ההברקות שבתשובות של ג'אפי ואת התגובות וההתגרויות שבעזרתן החזיק אותי על קוצים במשך כל הזמן, ובסופו של דבר הצליח להדביק משהו בראש הבדולח שלי שגרם לי לשנות את תוכניותי לחיים".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המתבטלים מן השגרתי ומבטלים עצמם אל מול הייחודי
|
|
|
|
|
|
|
דרך הדיאלוג הכן שבין שתי הגישות עומד קרואק עירום ועריה מול הקורא ומול עצמו וחושף את נפתולי תודעתו הנאיבית, את האסקפיזם שהנחה לעתים קרובות את צעדיו, את האלכוהוליזם שעשה שמות בנשמתו, את החומרנות הרוחנית שהכשילה אותו על ימין ועל שמאל ואת האלכוהוליזם שעשה שמות בנשמתו ושבסופו של דבר הביא למותו המוקדם בגיל 47. בשטף האסוציאטיבי של הכתיבה בסגנון זרם התודעה חושף קרואק את מבושי הנטייה הבעייתית שליוותה אותו תקופות ארוכות בחייו, לנהות אחרי קסמם של אחרים ולחוות דרכם את שנפשו אינה משגת, את המלחמות הקטנות והקטנוניות שלחם בשם השלום ואת ההתפכחויות הכואבות שחווה בשל כך במהלך הדרך.
כך, בין האסקיפיזם הפתטי לכנות חסרת הפשרות, שמתגלמים שניהם גם יחד בדרכו הייחודית של קרואק, התרקמה אחת מיצירות המופת הגדולות של הספרות האמריקנית לדורותיה: תמונת מראה של חלום רומנטי והתפכחות כואבת של אדם אחד, שמתוכה משתקפים חלומותיו והתפכחותו של דור שלם באמריקה של שנות החמישים והשישים והשבעים. כחלק מן הקסם שבזרם התודעה של קרואק, גם כיום, גם כאן, רחוק מאמריקה של שנות החמישים, הספר מעלה שאלות ומשרה השראה שרלוונטיות כאן, כיום, לא פחות משהיו שם, בעת ההיא.
במסורת הבודהיסטית נוהגים לומר שלדְהַרְמַה, לתורה הבודהיסטית, שמונים וארבע אלף דלתות, כלומר אין זה משנה באיזה שער מאינספור שערי הדהרמה נכנס אדם, העיקר שנכנס; ובגמרא אומרים חז"ל: "עיר שאין בה עשרה בטלנים - אסור לדור בה." ומה הם "בטלנים"? שבטלים ממלאכה ועוסקים בתורה. ואלה בטלני הדהרמה של קרואק, שמתבטלים מעיסוקי השגרתי ומבטלים עצמם אל מול הייחודי. שמתבטלים מן האפרוריות הנורמטיבית ובאים בשערי הגאולה במִפתחים אשר אינם מן ההרגל.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| יובל אידו טל
| /images/archive/gallery/456/792.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
קישורים נוספים
|
|
|
|
|
|
|
בטלני הדהרמה יצא בהוצאת רימון חיים אחרים וכתר. מאנגלית: יובל אידו טל.
בודהיזם דוגרי: ינץ לוי משוחח עם יובל אידו טל
הערב (25.4) יתקיים בשעה 22:30 במועדון תמונע בתל אביב ערב ברוח הביט לכבוד ספרו של ג'ק קרואק "בטלני הדהרמה" . במסגרת הערב יארח זאב טנא שורה של מוזיקאים לאימפרוביזציות רוק-בלוז, כשעל רקע הנגינה יוקראו קטעים מכתביו של קרואק, כפי שנהג לעשות קרואק בעצמו. יקריאו: רוני סומק, ארז שוויצר, יובל עידו טל, עודד פלד, חוה רימון וערן סבאג.
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
