 |
/images/archive/gallery/503/674.jpg בטלני הדהרמה.
כירכת הספר  |
|
|
|
|
| פרק מתוך ספרו של ג'ק קרואק, שתורגם לעברית |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
NRG מעריב
25/4/2006 12:15 |
|
|
|
|
|
|
|
קפצתי על רכבת משא שיצאה מלוס אנג'לס בצהרי יום אחד בשלהי ספטמבר 1955, עליתי על גונדולה, שכבתי עם התרמיל מתחת לראש והברכיים מוצלבות והתבוננתי בעננים בעוד אנו מתגלגלים לנו צפונה לסנטה ברברה. זו היתה רכבת מקומית והתכוונתי לישון על החוף בסנטה ברברה באותו לילה, ולתפוס רכבת מקומית אחרת לסַן לוּאִי אוֹבִּיסְפּוֹ בבוקר שלמחרת או את המחלקה הראשונה של רכבת המשא עד סן פרנסיסקו בשבע בערב. איפשהו ליד קַמַרִילוֹ, איפה שצ'רלי פרקר נהיה משוגע ונרגע עד שהבריא ונהיה נורמלי, עלה על הגונדולה שלי בטלן קטן, רזה וזקן, בדיוק כשעברנו למסילה צדדית כדי לתת לרכבת אחרת זכות קדימה, ונראה מופתע לראות אותי שם. הוא התנחל בקצה השני של הגונדולה ונשכב, פונה אלי, עם הראש שלו על התיק הקטן והעלוב שלו ולא אמר מלה. אחרי זמן מה צפרו בצופר ההַייבּוֹל, אחרי שרכבת המשא המזרחית פרצה אל המסילה המרכזית, ונחלצנו משם כשהאוויר מתקרר והערפל מתחיל לנשוב מהים מעל עמקי החוף החמימים. אחרי כמה ניסיונות לא מוצלחים להצטופף על הפלדה הקרה ולהתכרבל, גם הבטלן הקטן וגם אני קמנו וצעדנו הלוך ושוב וקפצנו ונופפנו בידיים, כל אחד בצד שלו של הגוֹן. עברנו די מהר למסילה צדדית אחרת בעיירה קטנה וחשבתי לעצמי שאני צריך כוסית זולה של יין טוֹקַאי כדי להשלים את נסיעת בין הערביים לסנטה ברברה. "אני רץ לשם להביא בקבוק יין. תשים לי עין על התיק?"
"בטח."
קפצתי מעל הצד וחציתי בריצה את כביש 101 לחנות, וקניתי, חוץ מיין, גם קצת לחם וממתקים. רצתי בחזרה לרכבת המשא שלי, שלה היתה עוד רבע שעה לחכות במקום, שעכשיו היה חמים ושטוף שמש. אבל היתה שעת אחר צהריים מאוחרת והיה ברור שבקרוב האוויר יתקרר. הבטלן הקטן ישב ברגליים משוכלות בקצה שלו, מול ארוחה מעוררת רחמים,
שכללה קופסה אחת של סרדינים. ריחמתי עליו וניגשתי אליו ואמרתי, "מה תגיד על קצת יין, שתתחמם? אולי תרצה קצת לחם וגבינה עם הסרדינים שלך."
"בטח." הוא דיבר מרחוק, מתוך תיבת קול קטנה וכנועה והיה מפוחד, או שאולי לא היה מוכן לעמוד על שלו. קניתי את הגבינה לפני שלושה ימים במקסיקו סיטי לפני נסיעת האוטובוס הארוכה והזולה שחצתה את זַקַטֶקַס ודוּרַנְגוֹ וצִ'יווַאווַה, אלפיים מיילים ארוכים עד הגבול באֶל פַּאסוֹ. הוא אכל את הגבינה ואת הלחם ושתה את היין בהתלהבות ובהכרת תודה. הייתי מרוצה. הזכרתי לעצמי את השורה בסוּטְרַת היהלום שאומרת "תן צדקה בלי לחשוב על כל מושג של צדקה, שהרי אחרי הכול, צדקה היא רק מלה". הייתי מאוד אדוק בימים ההם והתאמנתי בדבקויות הדתיות שלי כמעט עד כדי שלמות. מאז נעשיתי קצת צבוע בקשר למס השפתיים שלי וקצת עייף וציני. כי נעשיתי כבר כל כך זקן ונייטרלי... אבל בזמן ההוא באמת האמנתי במציאות של צדקה וטוב לב וענווה ולהיטות ושלווה נייטרלית וחכמה ואקסטזה, והאמנתי שאני בְּהִיקוּ של פעם בבגדים מודרניים, שמשוטט בעולם (בדרך כלל בקשת המשולשת שבין ניו יורק למקסיקו סיטי לסן פרנסיסקו) כדי לסובב את גלגל המשמעות האמיתית, או הדְהַרְמַה, ומשיג לעצמי סגולות של בודהה (מתעורר) עתידי ושל גיבור לעתיד בגן העדן. עוד לא פגשתי אז את גַ'אפִי רַיידֶר, אותו עמדתי לפגוש בשבוע שלאחר מכן, ועדיין לא שמעתי כלום על "בטלני הדהרמה", אף שבזמן ההוא הייתי בטלן דהרמה בעצמי והחשבתי את עצמי לנווד דתי. הבטלן הקטן שבגונדולה גיבש את כל אמונותי כשהתחמם ביין ודיבר, וכשבסוף שלף פיסת נייר קטנה שהכילה תפילה של תרזה הקדושה, שמכריזה שאחרי מותה היא תחזור לארץ במטר של ורדים מגן עדן, לתמיד, למען כל היצורים החיים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
"מאיפה השגת את זה?" שאלתי.
"אה, גזרתי את זה ממגזין בספרייה בלוס אנג'לס לפני שנה שנתיים. אני תמיד סוחב את זה איתי."
"ואתה כורע ברך בקרונות מטען וקורא את זה?"
"כמעט כל יום." הוא לא דיבר הרבה יותר מזה, לא הוסיף דברים בנושא תרזה הקדושה, היה מאוד עניו בעניין הדת שלו וסיפר לי מעט מאוד על חייו האישיים. הוא מסוג הבטלנים הקטנים, הרזים והשקטים שאף אחד לא שם לב אליהם יותר מדי אפילו בשכונות העוני, שלא לדבר על לב העיר. אם שוטר היה דוחף ומגרש אותו, הוא היה נדחף ונעלם, ואם שוטרי רכבת היו בסביבה, במסילות הברזל של העיר הגדולה כשרכבת משא היתה יוצאת לדרך, רוב הסיכויים היו שהם לעולם לא היו רואים את האיש הקטן שמתחבא בתוך עשבי הבר וקופץ עליה בין הצללים. כשסיפרתי לו שאני מתכנן לקפוץ על המחלקה הראשונה של רכבת המשא זִיפֶּר בלילה הבא הוא אמר, "אה, אתה מתכוון לרוח רפאים של חצות."
"ככה אתה קורא לזיפּר?"
"בטח היית עובד רכבת במסילה הזאת."
"כן, הייתי אחראי בלמים באֶס פִּי."
"טוב, אנחנו הבטלנים קוראים לה הרוח רפאים של חצות כי אתה עולה עליה באֶל אֵיי ואף אחד לא רואה אותך עד שאתה מגיע לסן פרנסיסקו בבוקר, טס מהר מדי הדבר הזה."
"שמונים מייל בשעה באקספרסים, סבאל'ה."
"בדיוק, אבל נהיה ממש קר בלילה כשאתה טס ועולה בחוף הזה צפונית לגַבִּיוֹטִי ועד בערך סֶרְף."
" סֶרְף בדיוק, ואז ההרים דרומית למַרְגַרִיטַה."
"מַרְגַרִיטִי, בדיוק, אבל רכבתי על הרוח רפאים של חצות הזאת כל כך הרבה פעמים שאני לא יכול לספור נראה לי."
"כמה שנים עברו מאז שהיית בבית?"
"כל כך הרבה שנים שאני לא רוצה לספור נראה לי. אני מאיפה שהייתי זה היה אוהיו."
אבל הרכבת התחילה לנסוע, הרוח נעשתה שוב קרה וערפילית ובילינו את השעה וחצי הבאות בלעשות כל מה שהיה בכוחנו ובכוח הרצון שלנו כדי שלא נקפא וכדי שהשיניים שלנו לא ינקשו. כל פעם הייתי מצטופף ועושה מדיטציה על החום, ממש על החום של אלוהים, כדי להיפטר מהקור; אחר כך הייתי קופץ באוויר ומנופף בידיים וברגליים ושר. אבל לבטלן הקטן היתה יותר סבלנות מאשר לי והוא פשוט שכב שם רוב הזמן, לועס את הגירה שלו במחשבות ייאוש מרות. השיניים שלי נקשו והשפתיים שלי היו כחולות. כשהחשיך הוקל לנו לראות את ההרים המוכרים של סנטה ברברה עוטים צורה, ובמהרה ניעצר ונהיה חמימים בלילה החמים והמואר באור הכוכבים לצד המסילה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נפרדתי לשלום מהבטלן הקטן של תרזה הקדושה בהצטלבות, איפה שקפצנו, והלכתי לישון את הלילה בחול בשמיכות שלי, רחוק במורד החוף למרגלות הצוק איפה ששוטרים לא ימצאו אותי ויגרשו אותי. בישלתי נקניקיות על מקלות שחתכתי וחידדתי במקום מעל לפחמיה של מדורת עצים גדולה וחיממתי קופסה של מקרוני עם גבינה בחללים האדומים הלוהטים, ושתיתי את היין החדש שלי ושמחתי באחד הלילות הנעימים בחיי. השתכשכתי לי במים וקפצתי ראש קצת ונעמדתי מתבונן בהדר שמי הלילה, יקום עשרת הפלאים החשכה והיהלומים של אוולוקיטשוורה. "טוב, רֵיי," אני אומר, שמח, "רק עוד כמה מיילים. שיחקת אותה גם הפעם." שמח. במכנסי שחייה קצרים ולא יותר, יחף, שיער פרוע, בחשכת האש האדומה, שר, לוגם לגימות ארוכות של יין, יורק, קופץ, מתרוצץ – ככה צריך לחיות. לגמרי לבד וחופשי בחולות הרכים של החוף ליד אנחת הים שם במרחק, עם כוכביה החמימים של בתולת צינורות השחלה מַא-ווִינְק ,שמשתקפים במים הבולטים כמו כרס וזורמים על האפיק החיצוני. ואם הקופסאות שלך חמות ואדומות ואתה לא יכול לתפוס אותן ביד, אתה פשוט משתמש בכפפות עובדי מסילה ישנות וטובות, וזה הכול. נתתי לאוכל להתקרר טיפה כדי ליהנות מעוד יין ומהמחשבות שלי. ישבתי ברגליים משוכלות בחול והתבוננתי בחיי. אז הנה, ככה, אבל מה זה כבר שִינה? "מה עומד לקרות לי בהמשך?" ואז היין התחיל לעבוד על בלוטות הטעם שלי ולא עבר זמן רב וכבר נברתי בנקניקיות ההן, נוגס אותן ישר מקצה מקל הברביקיו, וצ'וֹמְפּ צ'וֹמְפּ, חופר לתוך שתי הקופסאות הטעימות עם כף הטיולים הישנה, מעמיס באהבה בכף מנות גדולות של שעועית חמה ושל חזיר, או של מקרוני עם רוטב חם רוחש, ואולי קצת חול שעף לי פנימה. "וכמה גרגרים של חול יש על החוף הזה?" אני חושב. "יש פה גרגרים של חול כמספר הכוכבים בשמים!" (צ'וֹמְפּ, צ'וֹמְפּ) ואם זה כך אז "כמה בני אדם היו, בעצם כמה יצורים חיים היו, מאז חלק ה'ללא' של הזמן ללא ראשית? אז אוי, נראה לי שצריך יהיה לחשב את מספר גרגרי החול שעל החוף הזה וכל כוכב שבשמים, בכל אחד מרבבת הצִ'ילִיקוֹסְמוֹסִים, שיהיה מספר של גרגרים של חול שמחשב של IBM לא יוכל לחשב וגם לא בּוֹרוֹז, שמע באמת אנ'לא יודע [לגימה ארוכה של יין] באמת אנ'לא יודע אבל זה בטח מִספר שהוא מלא טריליונים סֶקְסְטִילְיוֹנִים לא להאמין לשבור ת'ראש שאי אפשר לספור של ורדים שתרזה הקדושה והמתוקה והאיש הזקן הקטן והטוב הזה ממש עכשיו ברגע זה ממטירים לך על הראש, עם שושנים."
ואז, כשהסתיימה הארוחה, ניגבתי את שפתי עם הבנדנה האדומה שלי, שטפתי את הכלים בים המלוח, בעטתי כמה רגבים של חול, הסתובבתי קצת, ניגבתי אותם, שמתי אותם בצד, תחבתי את הכף הישנה בחזרה בתיק המלוח, ונשכבתי מכורבל בתוך השמיכה שלי למנוחה טובה ונכונה של לילה. קמתי באמצע הלילה, "אֶה?" איפה אני, מה זה המשחק הכדורסלי הנצחי הזה שהנערות משחקות כאן לידי בבית הישן של חיי, הבית לא בוער, נכון?" אבל זו בסך הכול המהומה המתאחדת של גלים שמצטברים גבוה וקרוב יותר, גואים אל עבר מיטת השמיכות שלי. "אני אהיה קשה וזקן כמו קונכייה," ואני הולך לישון וחולם שבזמן שאני ישן אני גומר בנשימה שלוש פרוסות של לחם... אוי, נפשו המסכנה של האדם, ואיש בודד לבד על החוף, ואלוהים צופה בחיוך מעושה נו בטח... וחלמתי על הבית מזמן בניו אינגלנד, הנעליים הקטנות שלי מנסות ללכת אלף מייל בעקבותי על הדרכים לרוחבה של אמריקה, ואימא שלי עם תרמיל על הגב, ואבא שלי רץ אחרי רכבת בת חלוף, כזאת שאי אפשר לתפוס, וחלמתי והתעוררתי לשחר אפור, ראיתי אותו, רחרחתי (כי ראיתי את כל תחלופות האופק, כאילו מחליף תפאורות מיהר להחזיר אותו למקום כדי שאאמין שהוא מציאותי), וחזרתי לישון, מתהפך. "הכול אותו דבר," שמעתי את קולי אומר בריק, שאותו אפשר לחבק כל כך חזק כשישנים.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
