 |
/images/archive/gallery/523/965.jpg גרפילד.
כרזת הסרט  |
|
|
|
|
| מחר הוא היום הכי עמוס בשבוע. המאמן סער פאר מסביר איך מתמודדים עם הנטייה לדחות כל דבר אפשרי |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
סער פאר
28/5/2006 17:07 |
|
|
|
|
|
|
|
"אל תדחה למחר, מה שאפשר לדחות למחרתיים" (מרק טויין)
מי מאיתנו לא מכיר את התסריט הבא: יש לך משימה חשובה. אתה יודע שצריך לבצע אותה, ובהקדם, אבל לא כל כך "בא לך". אתה מחליט שמחר "על הבוקר" אתה נכנס למשרד ומיד יושב לגמור עם המשימה.
למחרת בבוקר אתה מגיע, עונה על כמה מיילים, עושה שתי שיחות טלפון, וכעבור זמן מה, מגלה שהזמן עבר, ועדיין לא התחלת את המטלה. אתה קובע שאחרי ארוחת הצהריים תשב מול המשימה, ולא תקום מהכסא עד שתגמור אותה. הפסקת הצהריים נגמרת, ואתה מרגיש כבד ועייף. בכלל, יש לך עוד כמה דברים קטנים ודחופים לסיים. אתה מחליט לדחות את המשימה למחר בבוקר.
 |
| Self-Coaching |
|
לחדד את הרצון, להניע אותו ולהאיר ''נקודות עיוורות''. סער פאר על שלושה מפתחות בדרך לחופש אישי |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
התופעה הזו נקראת "דחיינות", Procrastination בלע"ז. Cras בלטינית פירושו מחר, ולכן pro-cras, משמעו "בעד המחר". ואכן, עבור אנשים הנוטים לדחות משימות (דחיינים), "מחר" הוא תמיד היום העמוס ביותר בשבוע. הנטייה הזו, לדחות משימות, נובעת מקושי לתזמן בצורה אפקטיבית כאב והנאה. כמו השאלה הידועה, כיצד מומלץ להתחיל לאכול קרמבו: בקצפת או בביסקוויט, כך גם נשאלת השאלה, איזו משימה אנחנו מעדיפים לעשות ראשונה - האהובה או השנואה עלינו. יש הבוחרים להתחיל במשימה השנואה, כדי "לגמור עם זה", ואז להתפנות למשימה האהובה יותר, ואחרים מעדיפים להתחיל במשימה האהובה, ואת השנואה להשאיר לאחר כך. יש דבר אחד שאנחנו, בעלי הנטייה לדחיינות, מתקשים לדחות: סיפוקים. אנחנו זקוקים לסיפוק מיידי, ומתקשים "לסבול עכשיו", כדי ליהנות אחר כך. יש לנו משימה שמעוררת בנו תחושת לחץ או חרדה, בדרך כלל משהו שאיננו אוהבים לעשות או שהוא גדול ומורכב, ולכן מציף אותנו, ואנחנו מגיבים בהימנעות. אנחנו בעצם מנסים להימנע מהלחץ והחרדה שהמשימה מעוררת בנו. באופן פרדוקסלי, ההימנעות מייצרת תחושה גדולה יותר של לחץ וחרדה, המתבטאת במועקה: מעין עננה שהולכת איתנו לכל מקום. ככל שמועד סיום המשימה הולך ומתקרב, כך תחושת המועקה הולכת וגדלה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
יש גם דחיינות חיובית
|
|
|
 |
|
|
|
המחיר שאנחנו משלמים אינו מסתכם בתחושת מועקה. אנשים שנוטים לדחות משימות נוטים גם לחוש אשמה על נטייתם זו, מאשימים את עצמם בהאשמות שונות כמו: "אין לי משמעת עצמית", "חסר לי כוח רצון" וכד', ומשקיעים אנרגיה רבה בהלקאה עצמית ובכעס עצמי. אנחנו מרגישים תחושת מאבק מתמיד. כוח פנימי אחד דוחף לבצע את המשימה, וכוח שני בולם אותנו. בנוסף, אנחנו משלמים על הדחיינות באיכות ביצוע נמוכה, ומסתכנים בכך שתקלות בלתי צפויות, שלא לקחנו בחשבון, ימנעו מאיתנו לסיים את המשימה בזמן. כל זה עוד לפני שדיברנו על כעס ותיסכול מצד שותפים לעבודה ועמיתים, שעבודתם תלויה בעבודתו של הדחיין, והם נאלצים כל הזמן להמתין, ולהתאים את עצמם ללוח הזמנים שלו. מסיבה זו האחרונה, הדחיין יכול להצליח בעבודה כזאב בודד, אולם נטייתו לדחיינות מקשה עליו לעבוד בצוות.
אנשים שאינם נוטים לדחיינות, לעומת זאת, מתקשים להבין את הנטייה הזו, והעצות שהם יתנו לדחיין יהיו בדרך כלל: "נו, תגמור עם זה כבר", "פשוט תחליט שאתה יושב על זה ולא קם עד שאתה מסיים" או "תעשה את זה כבר וגמרנו". מיותר לציין שעצות אלו בדרך כלל מגדילות את תחושת הלחץ והאשמה של הדחיין, ואינן מקדמות אותו.
הסיבות לדחיינות הן שונות ומגוונות. חלקן קשורות לאופי המשימה עצמה: כמו משימה גדולה ומציפה, משימה
בלתי אהובה, או משימה מורכבת שסדרת הפעולות הנגזרות ממנה אינה ברורה דיה. סיבות אחרות לדחיינות קשורות לאישיות שלנו, וביניהן תכונות כמו פרפקציוניזם, פחד מכישלון, פחד מהצלחה והתמכרות ללחץ.
נקודה מעניינת: מחקרים אחרונים מראים שאנשים שדוחים משימות מתוך התמכרות ללחץ, אלו שפשוט נהנים לעבוד בלחץ, שונים מכל שאר חבריהם שדוחים מסיבות אחרות. בספרות המקצועית הנטייה שלהם נקראת "דחיינות חיובית", כיוון שבניגוד לשאר הדחיינים החוויה שלהם כשהם דוחים משימה היא חוויה של שליטה וחיוניות, ולא של תקיעות וחוסר אונים. יחד עם זאת, למרות תחושתם הטובה כשהם דוחים, הם עדיין עלולים לשלם מחיר כבד על הדחיינות: הם עדיין חשופים לתקלות בלתי צפויות, ועדיין מעוררים תיסכול אצל אלו שנאלצים לעבוד איתם. כלי התמודדות מוצלחים עבורם, יהיו כאלו שיאפשרו להם לעבוד בלחץ, גם כאשר אינם דוחים את המשימה.
הבשורה הטובה היא שישנם כלים פשוטים ליישום, שמאפשרים לנו להתגבר על הדחף לדחות משימות. כלים אלו אינם משנים את אישיותנו, אלא מסייעים לנו לגשת למשימות "דחויות" בקלות, ומנטרלים את תחושת המאבק המלווה אותן. חשוב מכך, הם מסייעים לנו להימנע מתחושות האשמה וההלקאה העצמית, המוכרות כל כך לאנשים הנוטים לדחיינות, ומחליפים אותן בתחושות של הישג ושל שליטה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מה עושים? מגדירים יעדים במושגים של השקעת מאמץ
|
|
|
|
|
|
|
הבעיה העיקרית של דחיינים היא להביא את עצמם להתחלת העשייה. מהבנה זו נגזרות כמה דרכי התמודדות. דוגמא לדרך התמודדות אפקטיבית היא הגדרת יעדים במושגים של השקעת מאמץ, ולא במושגים של תפוקה. נניח שאני צריך לכתוב את המאמר הזה, ונוטה לדחות את המשימה. אני יכול לומר לעצמי: "אתה יושב עכשיו, ולא קם עד שאתה מסיים לכתוב עמוד שלם". זהו יעד שמוגדר על ידי תפוקה. יעדים כאלו מגבירים את הנטייה לדחות, כי אני לא יודע כמה זמן וכמה מאמץ יידרש לי לגמור את המשימה. בפועל אני אדחה את הכתיבה, ולא אתקדם בה בכלל. לעומת זאת, אני יכול להחליט שאני יושב עכשיו "רק 10 דקות". זהו יעד שמוגדר במושגים של השקעת זמן ולא של תפוקה. אני אשב 10 דקות, ובסיומן מותר לי להפסיק ולקום, ולא חשוב מה מידת ההתקדמות שלי בכתיבה. לשיטה זו כמה יתרונות. ראשית, " 10 דקות", פחות מאיים מאשר "עמוד שלם" כי זהו מושג ודאי יותר. 10 דקות זהו משך זמן קבוע וסופי, ואיני יודע, לעומת זאת, כמה זמן ייקח לכתוב עמוד שלם. יתרון נוסף: פעמים רבות אני מתחיל "רק 10 דקות", וכשאני כבר בתוך העשייה, אני ממשיך לעבוד בקלות זמן ארוך בהרבה. ולבסוף, גם אם ישבתי רק 10 דקות, מדובר ב- 10 דקות יותר ממה שהייתי מקדיש לו הייתי ממשיך לדחות. העיקרון המנחה הוא שכשקמתי מהשולחן לאחר 10 דקות, עמדתי במשימה. אני מרגיש הישג וניצחון, ואני משוחרר מרגשות אשמה, כי עשיתי בדיוק את מה שהבטחתי לעצמי.
המשותף, כאמור, לכל סוגי הדחיינות הוא הקושי להתחיל. "הצעד הקשה מכל", אומר הפתגם הידוע, "הוא הצעד הראשון", ולכן דחיינים זקוקים לקצה חוט, שיסייע להם להתחיל. כלים ישימים להתמודדות עם דחיינות, מספקים קצות חוט כאלה. אם רק נתחיל, נגדיל את הסיכוי ש"אפקט הדומינו" יתחיל לפעול, וקוביות הדומינו יפלו בזו אחר זו, ויפילו את הקוביה שאחריהן. וכדי שאפקט זה יפעל, צריך, כמובן, להפיל קודם כל את הקוביה הראשונה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
סער פאר הוא יועץ ארגוני ומאמן אישי המתמחה באפקטיביות אישית, ובהנעת תהליכי התפתחות ושינוי. מנחה סדנאות להתמודדות עם דחיינות.
לאתר הבית של סער פאר
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
