ראשי > ניו אייג' > פותחים ראש > כתבה
בארכיון האתר
הדת החדשה
הניו אייג' שולט, זה ברור! לכבוד יום השנה השני של ערוץ הניו אייג' תומר פרסיקו בודק מאיפה נחת עלינו הניו אייג' (אי שם במאה ה-16) ואיך הוא הפך לדת הכי פופולרית של העת החדשה. חלק ראשון
לכתבה הקודמתדפדף בניו אייג'לכתבה הבאה
 תומר פרסיקו
19/6/2006 11:39
הרשו לי לנחש: אתם מחשיבים את עצמכם רוחניים, אבל לא שייכים לשום דת ממוסדת. הרוחניות שלכם היא שלכם בלבד, אבל "היא רצינית". זה לא שאתם נגד היהדות, אתם אפילו קצת מתעניינים, אבל ברור ש"יש דברים שהיום אי אפשר לקבל". בכל אופן, אתם, ורק אתם, תקבעו במה תאמינו, איזו דרך היא הטובה בשבילכם, ומה תעשו או תימנעו מלעשות במסגרתה. למעשה, אחרים לא ממש יכולים להבין את החוויות הרוחניות שלכם, כי הן מאוד אינטימיות וכמובן מעבר למילים. יש לכם קשר אישי וחי עם אלוהים/הטאו/"אנרגיה" כשלהי או אולי איזו ישות קדומה שמתקשרת דרככם, ובשמחה גם תייעצו לאחרים מה לעשות כדי "להתקדם" בדרך הרוחנית, אבל ודאי לא תכריחו אף אחד לעשות משהו שהוא לא רוצה - ממילא, מי בכלל יודע מה טוב למי. אתם בטוחים שמספר הדרכים כמספר המחפשים, ובכל זאת, עמוק בפנים, מקנן בכם חשד דקיק שהדרך שלכם היא בעצם הכי טובה. גם אם תלכו לאיזה פסטיבל שאנטי-באנטי, תזלזלו ברוב הפעילויות שם, ומאידך אתם פשוט לא יכולים לסבול דתיים שחושבים שהם יודעים הכל ולא מגלים סובלנות לדרכים אחרות. ומעל לכל והכי חשוב: אתם תכחישו בתוקף ובכל הזדמנות שאתם חלק מה"ניו אייג'".
תולדות הניו אייג'
ביטלס, עידן הדלי, מאהארישי מאָהֶש יוֹגי, אלדוֹס האַקְסְלי ואל.אס.די - החודש לפני שנתיים אורי לוטן התחיל (ולא סיים) לסכם את תולדות תנועת הניו אייג'
לכתבה המלאה  


אבל כמובן שאתם ממש ממש ניו אייג'. ניו אייג' בדיוק לפי כל הכללים. זה בסדר, תוציאו את זה החוצה,  זה הרבה יותר בריא. וכן, גם "להוציא את זה החוצה" זה ניו אייג'.

אחרי שהרכנו ראש והודינו שכולנו ניו אייג'יסטים אדוקים (זה בסדר, גם אני עמוק בפנים) נותר לנו רק לשאול: איך הגענו עד הלום? איך קורה שהדרך הרוחנית שלנו היא כל כך חופשית ומפוזרת, חסרת-מחויבות ונמהרת, צבעונית כל כך ורק לעתים רחוקות מאתגרת? איך זה שברור לנו לחלוטין ש"כל אחד חייב למצוא לעצמו את הדרך שטובה לו", ש"יש המון דברים חכמים שאפשר ללמוד מהמזרח", שעמוק עמוק "כולם מדברים על אותו דבר" ושהכי חשוב זה "להתחבר" ל"כאן ועכשיו" וכך "להגיע להארה"?

לא משום מקום הגיעו האקסיומות הללו, ולא סתם אנחנו בטוחים שזהו הסגנון הדתי שמתאים לנו. כדאי לעצור ולבחון את אותן הנחות יסוד שמאפשרות את הרוחניות הניו אייג'ית, כלומר את מקורותיו התרבותיים והכלכליים של הניו אייג', מתוך הנחה שלא תיתכן תופעה דתית שאין לה קשר להקשר חברתי רחב יותר. במילים אחרות, לא בכדי מתקיים הניו אייג' בזמננו, ולא סתם הוא לא היה יכול לגלות את עצמו בשום תקופה אחרת בתולדות האנושות: התנאים הכלכליים והתרבותיים כיום הם אלו שמאפשרים לנו לשקול, ואף לקבל כמובן מאליו, רוחניות צבעונית, חופשית, מפוזרת ומבוזרת שכזו. הבנת הכוחות החברתיים שמניעים אותנו להיות חלק מהניו אייג' שקולה בחשיבותה, לדעתי, להבנת המנגנונים הפסיכולוגיים שמניעים אותנו לפתח דפוסי אופי שונים. בשני המקרים אם נכיר בהם, ואותם, נדע יותר טוב את עצמנו.
זה בסדר. תוציאו את זה החוצה
קשר אישי ואינטימי עם אלוהים
כבר לפני יותר ממאה שנה קבע מי
שנחשב אבי מדע הסוציולוגיה, אמיל דורקהיים כי "יש להישמר מבלבול בין דת חופשית, פרטית, כזו שבאה מתוך בחירה ומעוצבת לפי צרכיו הפרטיים והבנותיו של האינדבידואל, לבין דת שמתקבלת מתוך מסורת, שמעוצבת על ידי קבוצה שלמה ואשר ציוויה הם חובה. שתי המערכות הללו, ששונות כל כך האחת מהשנייה, לא יכולות לענות על אותם צרכים; האחת מכוונת לחלוטין לקראת הפרט. השניה מכוונת אל הקהילה". ישנו שוני עקרוני, אם כן, בין הרוחניות הניו אייג'ית לבין זו של הדתות הממוסדות, ושוני זה נולד מתוך תפיסה שונה של האדם, ומקומו בחברה ובעולם.

הכל התחיל במהפכה הפרוטסטנטית, אי שם במאה השש-עשרה, שבה נזרעו הזרעים הכלכליים והחברתיים שיאפשרו במאה העשרים את פריחת הניו אייג'. רבות ומגוונות הסיבות לבואה של המהפכה הפרוטסטנטית (או "הרפורמציה"), אבל לענייננו, לצורך הבחינה החברתית (והרעיונית) של הולדת הניו אייג', חשוב לציין שבין הסיבות להופעתה היתה הדרישה הנחושה לדת שאין לה צורך במתווכים, כלומר שיוצרת קשר אישי, ואף אינטימי, בין האדם והאל. ההמונים זעקו לדת שלא תידרש לתלות המעיקה בכנסייה הקתולית, על כמריה והדוֹגמות שלה, שעד אז תפקדה כחוליה המקשרת וההכרחית בין האדם לאל, ומרטין לותר היה האיש שהביא את בשורת הפרשנות האישית של התורה לאירופה.

לפתע התאפשרו סוגים רבים ושונים של נצרות, שחרגו מגבול החומות של הכנסייה הקתולית. כמובן, גם התנועה הדתית החדשה הפכה מהר מאוד לממסד עם חוקים וגבולות משלו, אבל ההנחה שעל האדם מוטל לפלס את דרכו לאל בכוחות עצמו נשארה בוערת בלב הפרוטסטנטיות: כנסיות פרוטסטנטיות חדשות, שונות ומשונות, המשיכו לקום (ועדיין ממשיכות), ומהפכנים דתיים ומיסטיקנים מרדניים, שבעבר היו מועלים על המוקד לקול תשואות ההמונים, היו חופשיים יותר להפיץ את רעיונותיהם ולנסות לזכות בלבבות אותם ההמונים עצמם. וחלקם אכן זכו.

עם המהפכה המדעית ותנועת ההשכלה במאה השמונה-עשרה ניתן דגש נוסף לכוחה של הסובייקטיביות והגילוי האינדיבידואלי. בזמן זה הודגשה אמנם החשיבות שברציונליות, אך גם מעמדו של הפרט כגיבור המבקש לחדור אל סוד הקיום, בין אם הטבעי (במדע) ובין אם העל-טבעי (בצורות שונות של ספיריטואליזם). האינדיבידואל הוא שנדרש לאמת את הנחותיו או אמונותיו, ורק עליו מוטלת האחריות להשקפת עולמו. כך ההנחה שהחוויה הדתית, כחלק מדרך החיים של האדם, היא בראש ובראשונה עניין פרטי הלכה וצברה תוקף.

עמדה זו הפכה להיות ה"מובן מאליו" באופן מובהק במחצית השנייה של המאה העשרים, אז עלתה על הבימה הפילוסופיה הפוסטמודרניסטית, בה כל הכרזה על אמת נצחית וחובקת-כל מתקבלת בגיחוך סלחני. הפרט נותר, בין אם ירצה זאת ובין אם לא, מבודד, אדון לעצמו (ללא אחריות אך גם ללא תמיכה מהקהילה) ועם "אמת" שהיא פועל יוצא של תחושותיו הסובייקטיביות ורצונו הפרטי בלבד.
מרטין לותר. בעד פרשנות אישית
מי שעשיר יותר בעולם הזה, מקומו גבוה יותר בעולם הבא
אם נתבונן בעליית הניו אייג' דרך הפריזמה הכלכלית נבין אף טוב יותר מדוע בעידננו ההיפר-קפיטליסטי קשה לדמיין זכות קיום של ממש לצורה אחרת של דת. על התלות ההדדית בין דת לכלכלה עמד הסוציולוג הענק מקס ובר כאשר פרסם לפני מאה שנה את צמד המאמרים שלו בדבר "האתוס הפרוטסטנטי ורוח הקפיטליזם". ובר חזר אל המהפכה הפרוטסטנטית והראה שרק עם השינויים התרבותיים שבאו איתה היתה יכולה להתפתח הכלכלה הקפיטליסטית. הוא הראה ש"רוח הקפיטליזם", אותה נטייה פנימית לעבוד למען הרווח ולמענו בלבד (כלומר כאשר עובדים ומשתכרים מעל למה שצריך כדי להתקיים), אינה דבר מובן מאליו, והיא התפתחה רק כאשר התנאים התרבותיים הנכונים היו בנמצא. אלו התממשו כאשר מסיבות שונות הגיעו ה קלוויניסטים (זרם פרוטסטנטי שהתבסס בחלקים מאירופה) למסקנה (המזעזעת והכל כך אמריקאית) שהצלחה כלכלית היא עדות לאהבת האל, כלומר מי שעשיר יותר בעולם הזה, מקומו גבוה יותר בעולם הבא.

התוצאה היתה חיים שהוקדשו, מתוך תכנון מוקדם, לצבירה של כסף ורכוש בשילוב עם הימנעות חמורה מכל התרת רסן, הנאה ספונטנית או בזבוז. זהו דפוס של פעילות ללא כל היגיון מעשי עבור האינדבידואל (שכן למה לא ליהנות מהכסף שסתם שוכב בבנק?) - יש לו רק הגיון דתי. העמל אינו רק אמצעי כלכלי אלא דרך רוחנית, ויש ללכת בה באדיקות מחושבת. הערכת ההתנהלות הארצית, היומיומית כצורה הגבוהה ביותר של פעילות דתית שהאינדבידואל לוקח על עצמו היתה דבר חדש לחלוטין, וברור לגמרי שאין זה מקרה שהיא צמחה בסימביוזה מוחלטת עם הקפיטליזם.

חשוב לעמוד על הטרנספורמציה המנטלית שהתרחשה: עד אז, ובמשך עידנים, היה בגדר מובן מאליו ששכר נמוך הוא יצרני, כלומר שעובד יעבוד יותר ככל שיקבל פחות כסף לשעת עבודה. ואכן, אם היו מעלים שכרו של פועל פשוט, היה הלה עובד פחות, כדי להרוויח אך ורק את הסכום הקבוע שנדרש היה לו לקיום מיידי - זה פשוט לא נראה הגיוני לעבוד עבור כסף שאינך צריך! במילים אחרות: זה לא "טבעי" לרצות עוד ועוד כסף. אחרי הרפורמציה הרגיש הפועל הפרוטסטנטי צורך דתי לאסוף ממון (כדי לא להיתקע בסוף החיים בלי כסף בבנק, ולכן בלי גאולה), ומשכורות גבוהות יותר היו מדרבנות אותו לעבוד יותר. עם התפשטות הפרוטסטנטיזם ברחבי אירופה וממנה ליבשת החדשה, אמריקה, הלך והתפשטה גם רוח הקפיטליזם.
מתוך הסרט הגורו
רוחניות של חוויות אקסטטיות
למרות ששניהם מונעים על ידי השאיפה האובססיבית לרווח למען עצמו, ברור שהקפיטליזם הרציונלי שהתפתח במאה השש-עשרה שונה מאוד מהקפיטליזם של ימינו. בעוד שהראשון התבסס על מחויבות אישית למקצוע, שאיפה למצוינות ומומחיות, רצון לרווח כדי להוכיח עצמך לפני האל וצייקנות סגפנית, האחרון חושף ניידות גדולה בין מקצועות, שאיפה להתקדמות אך ורק לשם עצמה, תאווה לרווח מתוך תחרותיות (ולא דתיות) והדוניזם דקדנטי. במקום קפיטליזם של מוסר עבודה, יזמות, יצרנות, חסכנות וסגפנות, אנחנו חוגגים קפיטליזם של שאיפה לבטלנות, עסקנות, צרכנות, בזבזנות ונהנתנות.

מתוך כל זה אפשר להבין את אופי הרוחניות הרווח כיום: רוחניות אישית מאוד (אם לא סוליפסיסטית ממש) הרואה בחוויות (אקסטטיות או סתם מענגות) סימנים להתקרבות לאלוהות ומקדישה את כל זמנה ומרצה לליקוטן. רוחניות אשר אין לה סיפור-על, כלומר היא אינה מחויבת לאתוס דתי אחד ובוודאי לא לשום מסורת, אלא מעבירה זמנה ב"שופינג" מתוך חלונות הראווה שפתוחים לפניה. זוהי רוחניות שבה העונג הוא הערך הגבוה ביותר, והחופש להתענג נחגג כאידיאל עליון. אם פעם הדת היתה פרויקט קהילתי משותף, כיום מובן מאליו לרבים שרוחניות אמיתית יכולה לפרוח רק בלבו של האינדבידואל, ופעמים רבות דווקא כתוצאה של השלה מעליו והתכחשות למסורת שקיבל מבית אביו.
את כל אלה אפשרה הטרנספורמציה התודעתית שבאה יחד עם הקפיטליזם של ימינו. הקפיטליזם של המצב הפוסטמודרני, שליבו אמריקה, הביא אם כן לשגשוג של צורה אחרת של דת, שונה בהרבה מהפוריטניות הסגפנית של הפרוטסטנטים. הקפיטליזם של היום, הגלובלי וחסר הסבלנות, מביא על כנפיו את הדתיות הססגונית והצבעונית של הניו אייג', ועליה באופן ספציפי במאמר הבא.
פסטיבל זורבה באשראם במדבר

חדשות
פותחים ראש
מדיטציה
בודהיזם
אומנות לחימה
הספרייה
אסטרולוגיה
  מדד הגולשים
תשתחרר, בנאדם
                  40.86%
אני הוא זה
                  9.68%
האיש שפתח את הדלת
                  5.38%
עוד...

פותחים ראש
אימה ופחד: כך המוח מונע מאיתנו לעשות מדיטציה  
האל שבאל.אס.די  
על תפיסת הזמן של ספר ויקרא: פרשת שבוע  
 
סקר
הזיכרון הראשון שלי
מלפני גיל שנתיים
בין שנתיים לחמש
מהרחם