 |
/images/archive/gallery/514/861.jpg ניסרגדתה מהארג'
 |
|
|
|
|
| מה כל-כך מייחד את ההווה? הנוכחות שלך כמובן. שיחה עם ניסרגדאתה מהארג', מגדולי המורים במאה העשרים |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
ניסארגדאתה מהראג'. תרגום: יונתן לוי
9/5/2007 11:45 |
ניסארגדאתה מהראג'. תרגום: יונתן לוי
9/5/2007 11:45 |
|
|
|
|
|
|
|
עליית הגג הקטנה של ניסגדאתה מהארג' היתה דחוסה דרך קבע במחפשים רוחניים. מעולם לא נבנה לו אולם מיוחד, ולא התארגן סביבו אשרם, ואת כל יומו היה מהארג' מבלה כמעט את כל יומו באותו חדר קטן בבומביי. מעמדו כאחד המורים הגדולים של המאה התקבע לאחר שהתפרסם ב-1973 הספר "I Am That", קובץ שיחות עם תלמידים, שהפך עד מהרה לקלאסיקה רוחנית.
 |
| אני הוא זה |
|
הוא חי בשכונת עוני בבומביי ועסק כל חייו במכירת סיגריות - עד שהפך למורה דגול |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
הוא לא היה שותק לרגע ואם לאף אחד לא היו שאלות, הוא היה יכול ביוזמתו להרצות דקות ארוכות על מגוון רבדיה של ההכרה, תוך כדי שהוא מעשן סיגריות בידי בשרשרת. עם זאת, המילים שהוא אמר לא נועדו לשמש אבני בניין למבנה פילוסופי כלשהו, אלא זרעים של פורענות, אותם הוא היה "שותל בהכרה של המאזין", כדבריו, ושהיו מתפתחים מעצמם ונותנים פרי, אם לא מיד, אזי במועד מאוחר יותר. באשר לתרגול רוחני, הוא נתן את אותה עצה שנתן לו הגורו שלו: התבוננו והישארו בהרגשת ה-I AM, "אני הנני". מהארג' מת ב-1981.
השיחה הבאה לקוחה מתוך "I Am That".
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/516/705.jpg
 |
|
|
|
|
 |
|
 |
|
ההווה החי
|
|
|
 |
|
|
|
שואל: עד כמה שאני מבין, אין שום בעיה עם הגוף שלי וגם לא עם הווייתי האמיתית. את שניהם לא אני יצרתי ושניהם אינם זקוקים
לשיפור. הדבר שהשתבש הוא "הגוף הפנימי", בין אם נקרא לו המחשבה, התודעה, "אנטהקרנה" או בכל שם אחר.
מהארג': מה לדעתך לא בסדר עם המחשבה שלך?
שואל: היא חסרת מנוחה, חומדת את מה שנעים ומפחדת ממה שאינו נעים.
מהארג': מה רע בכך שהוא מחפש את הנעים ונרתע מהבלתי-נעים? בין הגדות של הכאב והעונג זורם נהר החיים. רק כשהמחשבה מסרבת לזרום עם החיים, ונתקעת בגדות, נוצרת בעיה. בזרימה עם החיים אני מתכוון לקבלה – לאפשר למה שבא לבוא ולמה שהולך ללכת. אל תחשוק, אל תפחד, התבונן בממשות, בזמן וכפי שהיא מתרחשת, מכיוון שאתה אינך מה שקורה, אלא מי שהדברים קורים לו. בסופו של דבר, אתה גם אינך המתבונן. אתה הנך הפוטנציאליות היסודית ביותר, שהביטוי הנגלה שלה הוא מודעות חובקת-כל.
שואל: ובכל זאת, בין הגוף לעצמיות מצויה עננה של מחשבות ורגשות, שאינה משרתת לא את הגוף ולא את העצמיות. מחשבות ורגשות אלו קלושות, ברות חלוף וחסרות משמעות, סתם אבק מנטלי שמעוור וחונק, אך הן שם, מערפלות והרסניות.
מהארג': כמובן, זיכרון של אירוע אינו יכול להחליף את האירוע עצמו. גם לא הציפייה. ישנו משהו יוצא דופן, ייחודי בהתרחשות שבהווה, שאין בהתרחשות שחלפה וגם לא בזו העתידית. יש בה חיוניות, ממשות; היא בולטת כאילו היא נופל עליה אור. זהו "חותם המציאות" הטבוע בממשי, שאין לעבר או לעתיד.
שואל: מה מעניק להווה את "חותם המציאות"?
מהארג': אין בהתרחשות שבהווה שום דבר מיוחד שמבדיל אותו מהעבר או מהעתיד. לרגע אחד היה העבר ממשי, וגם העתיד יהיה כזה. מה כל-כך מייחד את ההווה? כמובן, הנוכחות שלי. אני תמיד אמיתי כי אני תמיד נוכח עכשיו, בהווה, ומה שנמצא איתי חולק את המציאות שלי. העבר בזיכרון, העתיד – בדמיון. אין שום דבר מסוים שמבליט את האירוע שבהווה כממשי. זו יכולה להיות התרחשות פשוטה ומחזורית כלשהי, כמו דנדון שעון. למרות שאנו יודעים שדנדוני השעון זהים אלו לאלו, הדנדון הנוכחי שונה מהקודם ומזה הבא – כדנדון בזיכרון או כדנדון בציפייה. הדבר שעליו אני מתמקד עכשיו נמצא איתי, כי אני נוכח תמיד; המציאות המוענקת להתרחשות שבהווה היא המציאות שלי עצמי.
שואל: אך אנחנו מתייחסים לזיכרונות שלנו כאילו הם היו דברים אמיתיים.
מהארג': אנו מתייחסים לזיכרונות רק כשהם עולים בהווה. אנו מתחשבים בנשכחות רק כשאנו נזכרים בהן – כלומר, כשאנו מביאים אותן אל העכשיו.
שואל: כן, אני יכול לראות שישנו גורם בלתי-ידוע שמעניק מציאות רגעית לממשות בת-החלוף.
מהארג': אין צורך לומר שהוא בלתי-ידוע, מכיוון שאתה רואה אותו בפעולה מתמדת. מאז שנולדת, האם הוא השתנה אי-פעם? דברים ומחשבות התחלפו לבלי-הרף. אבל ההרגשה שמה שקורה עכשיו הוא אמיתי לעולם לא השתנתה, אפילו בחלום.
שואל: בשינה עמוקה אין כל חוויה של המציאות הנוכחית.
מהארג': הריקות של השינה העמוקה אינה אלא תוצאה של העדר זיכרונות ספציפיים. אך ישנו זיכרון כללי של שלווה. זו הרגשה אחרת לומר "ישנתי שינה עמוקה" ולומר "לא הייתי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המחשבה יוצרת את התהום, הלב חוצה אותו
|
|
|
|
|
|
|
שואל: נחזור על השאלה שהתחלנו בה: בין מקור החיים לבין הביטוי של החיים (כלומר הגוף), ישנה המחשבה ומצבי המשתנים תדיר. זרם המצבים המנטאליים הוא אינסופי, חסר משמעות ומכאיב. הכאב הוא הגורם הקבוע. מה שאנו קוראים לו עונג אינו אלא מרווח, אתנחתא בין שני מצבים כואבים. התשוקה והפחד הם השתי והערב של החיים, ושניהם עשויים מכאב. שאלתנו היא: האם תיתכן מחשבה מאושרת?
מהארג': התשוקה היא זיכרון העונג והפחד הוא זיכרון הכאב. שניהם הופכים את המחשבה לחסרת-נחת. רגעי עונג אינם אלא הפוגות בזרם הכאב. כיצד יכולה להיות המחשבה מאושרת?
שואל: הדברים נכונים כשאנו משתוקקים לעונג או מצפים לכאב. אך ישנם רגעים של שמחה שלא ציפינו לה, שלא צפינו אותה. חדווה טהורה, בלתי נגועה בתשוקה – שלא חיפשנו, שלא מגיעה לנו, מתת-אלוהים.
מהארג': ועדיין, השמחה היא שמחה רק כנגד רקע הכאב.
שואל: האם הכאב הוא עובדה קוסמית, או רק עובדה מנטאלית?
מהארג': היקום מושלם; היכן שישנה שלמות, כשלא חסר דבר, מה יכול להכאיב?
שואל: כשלם, היקום אולי מושלם, אך הוא בלתי-שלם בפרטיו.
מהארג': כשרואים את החלק מהשלם ביחס לשלם, גם הוא מושלם. רק כשמביטים עליו בנפרד הוא נעשה לקוי ומקום של כאב. מה גורם להפרדה?
שואל: מגבלות המחשבה, כמובן. המחשבה לא יכולה לראות את השלם בחלק.
מהארג': טוב ויפה. המחשבה, מעצם טבעה, מחלקת ומנגידה. האם תיתכן מחשבה אחרת, שמאחדת ומיישבת בהרמוניה, שרואה את השלם בחלק ואת החלק כקשורה לחלוטין בשלם?
שואל: המחשבה האחרת – היכן היא?
מהארג': היא נמצאת כשהולכים מעבר למחשבה המגבילה, המחלקת והמנגידה. עם קץ התהליך המנטאלי כפי שאנו מכירים אותו. כשדבר זה מגיע לקצו, המחשבה ההיא נולדת.
שואל: במחשבה ההיא, האם עוד מתקיימת בעיית השמחה והצער?
מהארג': לא כפי שאנו מכירים אותם, כרצויים או כבלתי-רצויים. זו הופכת להיות שאלה של אהבה, המחפשת ביטוי ונתקלת במכשולים. המחשבה המכילה היא אהבה בפעולה, הנאבקת בנסיבות, בהתחלה מסוכלת, ובסופו של דבר מנצחת.
שואל: האם האהבה היא שיוצרת את הגשר בין הרוח לגוף?
מהארג': וכי מה? המחשבה יוצרת את התהום, הלב חוצה אותו.
| | | | | |
|
| |
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
