 |
/images/archive/gallery/781/376.jpg דברים שרציתי לגעת
כריכת הספר.  |
|
|
|
|
| אני בביזנס כבר למעלה מעשרים שנה. התחלתי לאונן כשהייתי בכיתה ה'. אהבתי את התחושה, אבל שנאתי את עצמי. פרק מתוך ספרה של גילי פליסקין |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
גילי פליסקין
19/6/2007 11:43 |
גילי פליסקין
19/6/2007 11:43 |
|
|
|
|
|
|
|
הקדמה (מאוד מאוד) אישית
סבתא חנה: תגידי, אין לך משהו אחר לכתוב עליו???
גילי: למה את אומרת ככה?
סבתא חנה: זאת סטייה!
גילי: אבל למה, סבתא? איך זה סטייה אם כולם עושים את זה?
סבתא חנה: כן, את צודקת, זה נורמלי.
מצחיק שהיום אפילו עם סבתא שלי אני מדברת על אוננות. פעם זה היה הסוד האפל והשמור ביותר שלי. הדבר שעליו תמיד חשבתי, כששאלו אותי אם יש משהו שבחיים לא סיפרתי לאף אחד. סוד שילך איתי לקבר. אף אחת לא תוציא את זה ממני. אף אחת לא תדע. בחיים. אף אחת. אולי חוץ ממךְ. שקוראת את המילים שלי עכשיו.
אני בביזנס כבר למעלה מעשרים שנה. התחלתי לאונן כשהייתי בכיתה ה'. אהבתי את התחושה, אבל שנאתי את עצמי. על זה שאני עושה את זה. אפילו עוד לא ידעתי בדיוק מה זה מה שאני עושה, אבל ידעתי שזה איום ונורא ושאני חייבת להפסיק. חשבתי שאני היחידה, הרגשתי סוטה ומגעילה, ומאוד כעסתי על עצמי שלא הצלחתי להיגמל. השקעתי מאמצים רבים כדי לברר מה זה מה שאני עושה, מה זה אומר, ואם גם אחרות עושות את זה. אבל לא היה לי עם מי לדבר. לא העזתי לשאול. לא שמעתי את המילה נאמרת. לא היו דימויים של זה בשום מקום.
המקום היחיד (כמעט) שאפשר היה לגשש מעט באמצעותו היה המדור הפופולארי "על בנים ועל בנות" בשבועון "מעריב לנוער". במדור הזה הוזמנו נערות ונערים לשאול את ד"ר אהרון בלוך שאלות שקשורות להתפתחות המינית שלהם. שלנו. שלי. באמצעות המדור אפשר היה להעלות באופן אנונימי נושאים שלא הרגשנו נוח לדבר עליהם בינינו, ולקבל עליהם מידע שלא היה מאוד נגיש בדרך אחרת. כולנו נשאנו אליו עיניים בתקווה לגלות שאנחנו "בסדר". שאלות על אוננות היו מאוד נפוצות במדור זה, וכבר בשנה הראשונה לקיומו היוו כשליש מסך השאלות שהתקבלו. המדור זכה להצלחה מסחררת שהובילה לפרסום שני ספרים שליקטו את השאלות הנבחרות והתשובות להן. בספר "עוד על בנים ועל בנות"*, שיצא לאור ב 1987, התפרסם הקטע הבא (ההדגשות הן שלי, ולא הופיעו במקור):
שאלה: (בת 15 וחצי) כבר 4 שנים שאני מאוננת, בערך פעם ביום או לעיתים יותר רחוקות. האם זה דבר נורמאלי? מה הגורם לכך? האם הרבה בנות בגילי מאוננות? האם הדבר יכול לגרום נזקים פיזיים? האם זה ייפסק לאחר
קיום יחסי מין?
תשובה: בגילך כ 12%-20% מכלל הבנות כבר התנסו באוננות לפחות פעם. שיעור זה עלול לעלות לכ 30%-40%, אפילו בשנות ה 30 לחייהן. אצל הבנים המצב שונה: העלייה התלולה מתרחשת בקרב גילאי 12-15 ומגיעה לשיא בגיל 20. יוצא דופן הוא מספר הפעמים הרב שהנך נזקקת לאוננות. אם לא תחול ירידה במשך הזמן, רצוי שהגורם לכך ייבדק על ידי פסיכולוגית או יועצת. יהיה צורך לבדוק אם את "מפחדת" מקרבת בנים ולמה? ומדוע - מבחינה פסיכולוגית - את זקוקה לאוננות כל כך הרבה פעמים? האם את מופנמת? תולעת ספרים? אינך משתתפת באירועים חברתיים עם בני גילך? האם את גדלה במשפחה שבה נושא המין הוא טאבו? כדאי גם לוודא אם אין לך בעיה פיזית כלשהי (תולעים או גירויים כלשהם, המזכירים לך את האפשרות לקבל הנאה מקומית על ידי אוננות). אם כך, יש כמובן לטפל במצב. כל עוד לא נוצרת בעיה היגיינית, מעצם הפעולה הרבה (ציפורניים מלוכלכות, ידיים לא נקיות), אין לחשוש מנזקים לאורך ימים...
המדור הזה היה המקום שאליו הלכתי כדי לקבל אישור. שאני בסדר. כמו שאני. והוא אכן היה המקום היחיד שבו גיליתי שיש שֵם למה שאני עושה. ושגם אחרות עושות את זה (למרות שזה היה לי ממש קשה להאמין, ובטח לא חשבתי שבין האחרות האלה יש גם כאלה שאני מכירה).
המדור נתן לגיטימציה שהייתה חיונית לי כמו אוויר לנשימה, ועל כך אני מודה לו מעומק לבי. אבל עדיין היו בו הסתייגויות רבות מכדי שארגיש עם זה טוב. המסר שאני קלטתי הוא "אוננות זה דבר נורמאלי, אבל...". וה'אֲבָל' הזה היה מאוד משמעותי לי. גיליתי שלאונן זה בסדר, אבל לא יותר מדי, ורק בתקופות מסוימות. ניתן היה להבין שאוננות שחורגת מקווי המתאר האלה עלולה להצביע על קיומה של בעיה או פתולוגיה, ויכולות להיות לה השלכות שליליות. המסר גם היה שאוננות היא דבר שלא הרבה בנות עושות, ושבנות לא עושות הרבה. ואני הייתי בת. שעושה את זה הרבה. אני לא מאשימה את עורך המדור - אני חושבת שהמסרים שלו באמת שיקפו את התפיסות החברתיות של אותה תקופה בישראל, שבמידה מסוימת קיימות גם היום. אני פשוט מתאבלת על העובדה שעל מסרים דומים לאלה (ובעיקר על היעדר של אחרים) אני וחברותיי נשענּו כדי לדעת איך אנחנו אמורות להרגיש ביחס לעצמנו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
בחיים שלי לא שמעתי אזכור כל כך דרך אגבי לאוננות. נכנסתי ישר למצב של כוננות ואמרתי לעצמי 'גילי, אל תעשי מזה סיפור, תגיבי בקוּלִיוּת, אל תתני לה להרגיש שהיא אמרה משהו מביך'. אבל לה בכלל לא הייתה בעיה עם זה. הבעיה הייתה שלי. אני הרגשתי שהיא אמרה משהו מביך, ואני דמיינתי במוחי שהיא זקוקה לתגובה מסוימת ממני כדי להרגיש בסדר. אז שתקתי ולא אמרתי כלום.
אחרי שסיימנו את השיחה, לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה. המילה הזאת שהיא זרקה לחלל אוויר הִכְּתה בי כמו אגרוף בבטן. ואז, באורח פלא, החל להתחולל בי תהליך של שחרור. ההתייחסות הפשוטה והמפורשת הזאת לאוננות הרימה מעליי מטען של שנים. מטען כבד ומעיק שכבר למדתי לראות אותו כחלק מהחיים. זה מדהים, כי מה היא אמרה בסך הכל? כולה אמרה לי שהיא מאוננת. לא כמה. לא איך. לא ממתי. וזה כל מה שהיה דרוש כדי להרגיש פתאום בסדר. וכדי להעז לדבר על זה. באותה תקופה למדתי בחוג ללימודי מִגדר והתנדבתי במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל אביב - שתי מסגרות שמאוד עודדו דיבור בין נשים. על הכל. אז תפסתי אומץ, והתחלתי לדבר על זה עם הנשים סביבי. ההרגשה הייתה כל כך טובה והשחרור היה כל כך גדול, שהחלטתי שאני רוצה לחלוק גם עם אחרות את המתנה שאני קיבלתי.
ואז נולד הרעיון לספר הזה. רציתי לכתוב את הספר שהיה לי הכי חסר כשגדלתי. את הספר שאני הייתי רוצה לקרוא, אם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן. את הספר שאולי מישהי אחרת, שגְדֵלה ומתבגרת היום, או שגָּדְלה והתבגרה אז ולא היה לה, תוכל לקרוא. כדי לדעת. כדי לגלות. שהיא לא לבד. שהיא נורמלית. שיש כל מיני. שהמגוון הוא רחב כמספר הנשים על פני כדור הארץ. רציתי לברר מה המקום של אוננות בחיינו ולמה כל כך קשה לנו לדבר עליה. רציתי להתחיל לגעת באותם דברים שלימדו אותנו שהשתיקה יפה להם, וליצור מרחב שבו אפשר לדבר על אוננות. בגלגולו הקודם, הספר היה עבודה אקדמית, התזה לתואר השני שלי בלימודי מגדר (באוניברסיטת בר אילן, מי הייתה מאמינה). הוא מבוסס בחלקו על עבודה זו ועל שיחות שקיימתי עם נשים במהלך כתיבתה. מאז דיברתי עם עוד נשים רבות, והשיחות התגבשו לספר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אין כאן כוונה לייצג או להכליל או להסיק מסקנות רחבות. רק לפתוח, לקלף את השכבה הראשונה, לעודד דיבור. יש כאן אוסף של התרשמויות שלי ושל נשים אחרות, אין כאן אמת אחת. אם את לא מוצאת את עצמך בתוך המילים שבספר, אל תדאגי. ייתכן מאוד שלא תזדהי עם כל מה שכתוב פה, ושאת חווה דברים שלא מוזכרים כלל. זה לא אומר שאת חריגה או לא נורמלית. מובאות כאן חוויותיהן של עשרות בודדות בלבד, מתוך מיליוני נשים ישראליות. אני באמת מאמינה שמספר החוויות הוא כמספר הנשים החוות אותן. כל אחת מאיתנו שונה ומיוחדת. יש דמיון, וזה נעים לגלות, אבל יש גם שוני - וגם זה יכול להיות נעים לגלות. אני מאמינה שככל שנדבר על זה יותר, תחושות הבושה, הבדידות והחריגות יפנו את מקומן לתחושות של עוצמה, שייכות, קבלה ואהבה עצמית. אני מקווה שהספר הזה יעזור לנפץ כמה מיתוסים מיותרים שמכבידים על חיינו בעולם הזה, יהווה מקור ידע מעצים ומשחרר, ויעודד תחושה של לגיטימציה לאוננות ולדיבור עליה.
ההזדמנות לדבר עם כל כך הרבה נשים על אוננות פתחה בפניי דלתות שמעולם לא חלמתי עליהן. שיחה שהתחילה על אוננות הוליכה לשבילים רחוקים ומרתקים שהובילו לכל נושא שבעולם, וליצירת קירבה ביני לבין האשה שאיתה דיברתי, גם אם זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה שנפגשנו. נגענו בנושאים עמוקים ורגישים כגון כאבי לב, מערכות יחסים, הפרעות אכילה, תקיפה מינית, קשרי משפחה, תפיסות עולם, פחדים, משאלות ותקוות לעתיד. היו הרבה רגעים של קלילות והנאה, של התפוצצות מצחוק. אני אסירת תודה על שנפלה בחלקי הזכות לדבר עם כל כך הרבה נשים על אוננות ועל כל החוטים העדינים שנקשרים בה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בשנים האחרונות דיברתי עם עשרות (ואולי מאות) נשים על אוננות. השיחות, שהתקיימו אחת על אחת, היו מרתקות ואינטימיות ומרגשות, ולמדתי מהן המון - על עצמי ועל העולם. הספר הזה מורכב מחוויותיהן של 32 הנשים שהסכימו באומץ רב לחלוק איתי ואיתךְ דברים אישיים שמעולם לא דיברו עליהם קודם לכן. הצעירה שבהן היא בת 22 (ולא מאוננת), והמבוגרת שבהן היא בת 92 (וגם לא מאוננת...). כולן ישראליות, ופרט לאחת, יהודיות. יש דתיות יותר ודתיות פחות. חלקן מזרחיות, חלקן אשכנזיות, חלקן חצי חצי. כמה מהן לסביות ורובן סטרייטיות. יש מובטלות ויש נשים שעובדות בתחומים שונים (בריאות, חינוך, טיפול, אמנות, עסקים, אדמיניסטרציה, ועוד). רובן, אם כי לא כולן, מאוננות. שמותיהן של כל הנשים, חוץ ממני, בדויים ונבחרו על ידן. מאפייני הזהות השונים לא תמיד מוזכרים, מתוך רצון לשמור על פרטיותן של הנשים.
אני יודעת שלפעמים זה חסר, אבל החיסיון קודם לכל, מבחינתי. האנונימיות חשובה בעיניי לא כי הן אמרו דברים שמביך להיות מזוהה איתם. להפך, נאמרים כאן דברים מדהימים ומעוררי התפעלות והשראה. אבל מכיוון שהשיחות היו ארוכות ועמוקות, הן נגעו בדברים שהם הרבה מעבר לאוננות - סיפורי חיים, חוויות רגשיות, חוויות רגישות. דברים שאשה רוצה לבחור למי היא מספרת ולמי לא, ולכן לא הייתי רוצה לסכן מישהי בחשיפה שהיא לא ציפתה לה. ובכל זאת, כל סיפור הוא מיוחד, וייתכן כי מי ששמעו אותו בעבר ישירות מהמספרת יקשרו אותו אליה (במיוחד במדינה קטנה כמו שלנו). אם במקרה סיפור מסוים נראה לךְ מוכר ונדמה לךְ שאת/ה מכיר/ה את מי שסיפרה אותו, אני מבקשת ממך באופן אישי לכבד את פרטיותה ולא לחלוק את דבר זהותה עם אחרים. נשים חשפו את נבכי נשמתן בנדיבות רבה בספר הזה, כדי שאחרות יוכלו להפיק מכך תועלת, והמחשבה שמישהי מהן תיפגע מפרסומו קורעת את לבי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חשוב לי להגיד כמה מילים על השפה בספר, כי יש לי אהבה גדולה לשפה העברית ולשפות בכלל, וכי הבחירות הלשוניות שלי מכוונות (ברובן, לפחות) ומשמעותיות לי. אני אוהבת לכתוב, אבל אני הכי אוהבת לדבר. נורא רציתי לדבר את מה שיש לי להגיד על אוננות, והחלטתי לנסות לעשות את זה בספר הזה, על אף היותו כתוב. כמו שיש ספרים שעם הזמן הופכים להיות ספר קלטת (או דיסק) ואפשר להאזין להם, הספר הזה הוא הפוך - הוא קלטת ספר, בשבילי. כאילו לקחתי טייפ והקלטתי אותי ואת הנשים השותפות לו. לא רציתי לשנות אותנו כדי שנתאים לְספר, ולכן השפה אולי דיבורית יותר ממה שאת רגילה לקרוא. אני בכלל בדעה שאם מבינוֹת אותךְ, אם הצלחת להעביר את מה שרצית, זה מספיק טוב. השפה לא חייבת, בעיניי, להיות תקנית ומדויקת כדי להעביר מסר. לפעמים אפילו להפך. במקרים מסוימים התווכחתי על זה שעות עם העורכות שלי, ואני מתנצלת בפניהן מראש על שבמקומות מסוימים התעקשתי לשמור על שפה דיבורית "לא תקנית". השפה שבחרתי להשתמש בה פה היא זו שהכי נוגעת בי. באמצעותה אני מתנהלת בעולם. ואותה אני רוצה לחלוק איתךְ.
כפי שבטח שמת לב אני ממענת את מילותיי ישירות אלייךְ, בלשון נקבה, בגוף שני יחידה. גם זאת בחירה מודעת ומכוונת, שיש לה כמה סיבות. גוף שני נקבה נוכחת, את, זה כי אני אשה של אחת על אחת. הרבה יותר מאשר אחת על קבוצה. אני אמנם כותבת את הספר הזה לציבור רחב של קוראות, אבל כשאת קוראת את המילים שלי ברגע נתון - רק את קוראת אותן. ולכן אני כותבת אלייךְ, ולא אליכן. הסיבה שהפנייה היא לקוראת בלשון נקבה לא נועדה לבטל את האפשרות שגברים יקראו את הספר. אני אשמח מאוד אם גברים ייחשפו למה שכתוב בו, ולכך אתייחס בהמשך. אבל לצד העובדה שאני רוצה להזמין גם גברים לקרוא, אני רוצה לתת מקום לעובדה שהספר הזה, שמוקדש כולו לחוויות של נשים, נכתב על ידי אשה, מורכב מקולותיהן של נשים, ומכוון (בעיקר) לנשים. החוויות שלנו סביב האוננות שלנו הן כפי שהן - כך אני מאמינה - בגלל שאנחנו נשים, ואני רוצה ליצור מרחב שבו אנחנו יכולות לדבר על זה אחת עם השנייה ולהתמקד בחוויה שלנו, בשבילנו.
חוץ מזה, יש לי חשבון ארוך עם השפה העברית. אני מתה עליה. היא השפה שלי. באמצעותה הכי נוח לי לתקשר (גם עם עצמי) את כל מה שקורה בתוכי. אין לי שפה אחרת שאיתה אני מרגישה כל כך בנוח. ובכל זאת, לא תמיד אני מסתדרת איתה. לפעמים אני ממש כועסת עליה. לפעמים אני מרגישה שהיא לא רואה אותי. מתעלמת מקיומי. השפה העברית, כמו שפות רבות אחרות, משקפת תרבות שבה הזכר הוא הסטנדרט. הכל סביבנו נאמר (במקרה בטוב) בלשון זכר רבים - "הנכם מתבקשים לכבות טלפונים סלולריים" - או (במקרה הפחות טוב) בלשון זכר יחיד - "אנא המתן ותענה לפי התור". רובנו רגילות לזה שכוללים אותנו ב"אתם" או "הם" או "אתה" או "מישהו" או "אנשים" ובכלל לא שמות לב לזה. אז בספר הזה החלטתי לשים לב לזה. ולשים אותנו, הנשים, במרכז. לתת מעין תמונת מראה הפוכה למה שהמציאות הרגילה אותנו. כשאני אומרת "את", אני מזמינה אותךָ לכלול גם את עצמךָ. כשאני לא פונה אלייךְ הקוראת ישירות, אני משתמשת לעיתים קרובות בלשון נקבה רבות - בגוף ראשון ("לפעמים אנחנו מרגישות ש") או בגוף שלישי ("מורות ויועצות בבתי הספר"). שוב, אני מתמקדת בנשים, אבל מזמינה וכוללת גם גברים. יש מקומות שבהם אני מתייחסת לנשים ולגברים על ידי שימוש בקו נטוי (/), כמו במילה "א/נשים" (לא, זאת לא טעות, זאת הדרך שלי להתייחס לכולן) או במונחים כמו "בני/בנות זוג".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השימוש בלשון זכר מחלחל גם לתוך הדיבור שלנו על עצמנו, בלי שאנחנו בכלל שמות לב. לעיתים קרובות אנחנו מדברות בגוף שני כדי לעזור למישהו/י להבין מה עובר עלינו, כדי להכניס אחר/ת לנעליים שלנו ("לפעמים אתה פשוט לא יכול יותר"). אבל אנחנו משתמשות בלשון זכר גם כשאנחנו מדברות אחת עם השנייה על חוויות שלנו. כבר שמעתי מישהי מתארת לאשה אחרת את חוויית הלידה שלה כך: "אתה שוכב שם בחדר הלידה, עם רגליים פתוחות, ולא מעניין אותךָ שום דבר - אתה פשוט חייב אפידורל! ואז, כשהתינוק יוצא, אתה פשוט נקרע מבפנים". היא מדברת לאשה, ומתארת בלשון זכר חוויה שהיא בלעדית לנקבות. זה לא יכול לקרות לגבר (בינתיים). זה כל כך שגור בפינו, שאני לא מופתעת שזה צץ גם בשיחות עם נשים על האוננות שלהן:
כשאתה עם עצמךָ, אז אתה יכול להרגיש מה שטוב לךָ, ולעשות מה שטוב לךָ, ולנסות, ולא להיות נבוך מבן זוג - כי אתה רק עם עצמךָ.
באוננות אי אפשר לברוח מעצמךֳ, או לחלוק את עצמךֳ עם מישהו. אתה עושה את זה עם עצמךֳ.
המין שלךֳ עם עצמךֳ הוא שיקוף של החיים שלךֳ עם עצמךֳ.
זה קורה כל הזמן סביבנו, וחשוב לי להתייחס לזה כאן, גם כי מדובר באוננות של נשים, וגם כי חלק מהנשים עצמן, לאחר שקראו את הגרסה המוקדמת של הספר, אמרו שהמודעות לעניין אפשרה להן לבחור את השפה שבאמצעותה הן רוצות להתבטא ביומיום.
הספר הזה מדבר על אוננות של נשים. דיבור על איברי מין ויחסי מין ורגשות מיניים חוזר על עצמו כאן יותר מאשר בהרבה ספרים אחרים. בבחירות הלשוניות שלי ניסיתי למצוא איזון בין נאמנות לשפה שאיתה רבות מאיתנו מדברות ביומיום, לבין גילוי רגישות וכבוד לקוראות שאולי לא מרגישות איתה מאוד בנוח. לכן, למשל, בחרתי להשתמש ב"איבר מין" ולא ב"פוֹת" או ב"כוּס". זאת בכלל מילה טעונה ורבות מהנשים שאני מדברת איתן בכלל לא קוראת לאיבר הזה בשם. אני גם משתמשת במילה הלועזית "ואגינה" ולא ב"נרתיק", גם בגלל שזה שימוש די שגור בעברית וגם בגלל שבאופן אישי אני לא מתחברת למילה שמרמזת על כך שתפקידו של האיבר להכיל בתוכו משהו.
הואגינה שלי היא לא איזה ארנק שבתוכו אני שומרת על חפצים יקרי ערך. היא בעצמה חפץ יקר ערך. זה נכון שהואגינה שלנו מסוגלת להכיל ולפעמים מארחת בתוכה איבר גוף כלשהו (שלנו או של אחר/ת), או טמפון או אביזר מין או נרות אגִיסְטֶן. וזה נכון שזה לפעמים מהנה. אבל זה לא התפקיד היחיד או העיקרי שיש לה, במיוחד לא באוננות. גם לשימוש שלי במונחים "סקס זוגי" ו"מין זוגי" יש משמעות. אוננות, בעיניי, היא לא צורה של מיניות נחותה או שולית, אלא סקס לכל דבר. לכן, כשאני מדברת על יחסי מין עם אחר/ת, חשוב לי לציין שמדובר בסקס זוגי, ולא רק "סקס". בבחירת המונחים השקעתי מחשבה רבה וכולי תקווה שאת לא נפגעת מהם. את המונחים שבהם בחרו הנשים להשתמש, לעומת זאת, השארתי כפי שהם נאמרו במקור.
לסיום, אני רוצה להתייחס למילה "אנחנו", שאני משתמשת בה מאוד בחופשיות לאורך הספר כולו. כשאני אומרת "אנחנו", אני מדברת על חוויה שמשותפת לנו כנשים. אני יודעת שאנחנו מאוד שונות אחת מהשנייה, ויש פערים מאוד גדולים בינינו, מכל מיני בחינות. אני לא מנסה לטשטש את ההבדלים וליצור דימוי שטוח וחד מימדי של חוויית האוננות. העדפתי להשתמש ב"אנחנו" במקום לכתוב "נשים הן", כי אני שייכת לקבוצה שעליה אני כותבת. אני לא חיצונית לה או מעליה. אני אחת מכן. מאיתנו. גם אני אשה, גם אני מאוננת, וגם אני חיה בחברה שיש לה תכתיבים שונים לגבי נשים ולגבי גברים. לכן חשוב לי שתדעי, שכשאני כוללת אותי ואותךְ בתוך "אנחנו", אני משאירה מקום לשונוּת. אבל גם לקרבה ולחיבור ולהזדהות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גברים יקרים שקוראים את הספר, תודה לכם שבחרתם בו, אפילו שהדיבור בו הוא לא עליכם ישירות ולא אליכם ישירות. אני רוצה להזמין אותךָ להשתמש בקריאה לא כדי "להציץ למישהי" אלא כדי להציץ לתוך עצמךָ, לתוך נפשךָ, לתוך המיניות (העצמית או הזוגית) שלךָ. אני מבקשת ממךָ, בדיוק כמו שביקשתי מהקוראות, להתייחס בכבוד וברגישות לחוויות המובאות בו. אני יודעת שאוננות ומיניות של נשים משמשת לפעמים ככלי לגירוי מיני של גברים, וחשוב לי להדגיש שהספר לא נכתב כטקסט פורנוגרפי. אני מזמינה אותךָ באמת ובכנות להצטרף למסע שהוא מציע, ולהקשיב למה שהנשים אומרות. אני יודעת ששימוש בלשון נקבה רבות מפריע לגברים רבים, ואני רוצה לחזור ולומר שאין לי כוונה לפגוע או לעצבן או להשאיר אותךָ בחוץ, אלא להביא את העולם שלי, כפי שאני הייתי רוצה לראות אותו, לספר הזה. ולהכניס אותךָ לתוכו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הספר "דברים שרציתי לגעת" יצא בהוצאת ידיעות ספרים
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
