מעריב nrg - האגרוף העליון - אומנות לחימה

ראשי > ניו אייג' > אומנות לחימה > כתבה

האגרוף העליון

אורי לוטן משוחח עם ניצן מיכאלי, אחד ממורי הטאי צ'י הראשונים בארץ

דפדף בניו אייג'

אורי לוטן
17/9/2007 17:53

טוקיו היא עיר מגניבה רק בלילה. אחרי רדת החשיכה היא מתמלאת אורות צבעוניים שעושים את הלילה היפני למדליק ביותר באסיה. מין שילוב של ניו יורק, לאס וגאס והאוריינט אקספרס. במשך היום היא אפורה ומעייפת והדבר היפה היחיד בה בשעות האלה הוא קבוצות קטנות של אנשים, בפינות רחוב, בגנים ציבוריים ובמגרשי חנייה הנעים לאט, אבל בהרמוניה מושלמת, כמו להק ציפורים המשייט בשמים בסינכרוניזציה מושלמת כאילו זורמת דרכם אנרגיה משותפת המכוונת אותם לסיבוב בשמים

ובחזרה למקום שממנו המריאו. האנשים האלה, שלפעמים נראים כאילו אינם עושים דבר, עושים למעשה הרבה מאוד. מה שהם עושים-לא עושים נקרא טאי צ'י (התרגום המדויק הוא האגרוף העליון) והפרדוקסליות של עשייה/אי עשייה היא ממאפייניו הברורים ביותר. בכל מקרה האלמנטים של כניעה, רכות, מירכוז, איטיות, שיווי משקל, גמישות, שורשיות, התבוננות וקשר עם הטבע - כל אלה הם אלמנטים של ראיית העולם הטאואיטית, שממנה שאב הטאי צ'י את הפילוסופיה התנועתית שלו.

Helder silva, Flickr


	טאי צ'י בצהריים


	בשנות השמונים, כאשר הזדמנתי לעתים לטוקיו, הונג קונג וטאי פאי, אלה היו המראות שהכי אהבתי בערים האסיאתיות הסואנות. השלווה שזרמה מתמונת הטאיצ'יסטים המתאמנים דבקה בי איכשהו עד שבמשך הזמן תכננתי את הסידורים שלי בעיר על פי המקומות שבהם אוכל למצוא אותם ולינוק מהם קצת שלווה, בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות, לפני העבודה, או בשעת הפסקת הצהריים, שאותה מעדיפים המוני סינים ויפנים לבלות בתרגול טאי צ'י במקום בהמבורגֶריה הקרובה, אם כי גם הן כמובן אינן ריקות מאדם. כיום אין צורך להרחיק לכת עד יפן כדי לראות, וכמובן להשתתף, בתרגול טאי צ'י. אפשר לראות אותם כמעט בכל ארץ מערבית, בתל אביב הם מתרגלים על שפת הים, בפארק הירקון וכמובן בסטודיו כזה או אחר. טאי צ'י הוא כיום, לצד יוגה, אחד הטרֶנדים הפופולריים ביותר שהגיעו מהמזרח. כמו יוגה, טאי צ'י מומלץ כדרך הוליסטית לבריאות גופנית ונפשית, וכמו יוגה יש בו הרבה יותר מכך. ועוד כמו יוגה, לא כל מי שעושה או מלמד טאי צ'י מודע לרבדים העמוקים יותר של הדבר, ומכיוון שאין תהליך אוניברסלי של תעודת התמחות, יש הרבה מורים שמלמדים שרשרת של תנועות שנראות כמו טאי צ’י אבל רק מעטים מכירים את הנושא לעומק. והוא הרבה יותר עמוק ממה שנדמה בתחילה. אף שבאופן מסורתי נחשב טאי צ’י קודם כל כסוג של אמנות לחימה, זוהי בעצם אומנות של מדיטציה בתנועה. גם להלכה וגם למעשה יש הקבלות רבות בין טאי צ’י ובין עקרונות הרפואה הסינית המסורתית (שבה נעסוק בהרחבה באחד הפרקים הקרובים) בעיקר אקופונקטורה, ועל פי ראיית העולם הטאואיטית, העיסוק בטאי צ’י הוא הכרחי בכדי לשמור על בריאות מושלמת. היכולת להשתמש בטאי צ’י כאומנות לחימה היא ההוכחה לבריאות הגוף והנפש. ההגיון בכך הוא ברור (או אמור להיות ברור) גם למי שהנושא אינו מוכר לו. אדם לא בריא עלול להתקשות להגיע למצב מדיטטיבי רגוע, לא כל שכן להשתמש בו כאומנות לחימה. ההתמקדות המדיטטיבית והרגיעה הנובעת ממנה היא אחותה התאומה של חיי גוף בריאים ושלמים.


טאי צ'י בטייוואן


	הכל קורה בו זמנית וכל הזמן


	ההיסטוריה של הטאי צ’י קשה לתמצות משום שעובדות ואגדות משמשות בה בערבוביה. קיימת מסורת ארוכה של שיטות תנועה ותרגול המתייחסות לטאו. זהו האקלים שממנו צמח הטאי צ'י. אפשר לומר שאת השורשים המוקדמים ביותר ניתן למצוא בערך אלפיים שנה לפני הספירה, בערך בגילה של היוגה בהודו. אבל רק במאה השלוש עשרה לספירה פיתח נזיר טאואיסטי בשם צ'אנג סאנג פֶנג את מה שנקרא היום טאי צ'י. במשך הזמן הפך הטאי צ’י לסמל מאפיין של משפחות שונות בסין, ושמות המשפחה שלהן הפכו לכינויים שאפיינו שיטות טאי צ’י שונות. המשפחה או הסגנון שממנו התפתחו כל הסגנונות האחרים היא משפחת צֶ'ן. מאוחר יותר שיפר את השיטה אדם בשם יאנג שלמד אצל משפחת צ'ן, וזוהי בעצם תחילתה של אסכולת יאנג. שם חשוב נוסף הוא צ'ן מאן צ'ינג, השייך למי שהביא את הטאי צ'י למערב, יצר קיצור של סדרת התנועות, והכניס משהו מהאישיות שלו. למעשה, הטאי צ'י על פי צ'ן מאן צ'ינג הוא הנפוץ ביותר במערב כיום. אחד הישראלים הראשונים שעשו עלייה לטאי צ'י הוא ניצן מיכאלי, חבר קרוב שלי כבר 25 שנים, שבמהלכן הוא למד, לומד ועדיין מלמד טאי צ'י. בשנים האחרונות הוא עוסק גם בתרגום והוא מי שאחראי לתרגום ספרו של בארי לונג "רק הפחד מת" לעברית. בתור מי שהיה עד לניסיונותיו הראשונים בטאי צ'י, באמצע שנות השבעים בפונה, חשבתי שאין טוב ממנו להסביר במה דברים אמורים, תוך כדי ידיעה שמילים אף פעם אינן הדבר האמיתי. אולי תנסה, בתור התחלה, למצות את הרקע הפילוסופי לטאי צ'י. "בראשית היה ווּ צ’י - (האין המוחלט) - שמתוכו יצא הטאי צ’י (היש המוחלט) זהו מושג טאואיסטי - המוחלט העילאי. הטאי צ’י התפצל לשניים. יין ויאנג שהתפצלו לארבע (שו-היסיאנג) לדוגמא, אם יש כן ולא, האפשרויות הן כן וכן, לא ולא, כן ולא ולא וכן. הארבע התפצל ל-8, (פא-קואה) ה-8 ל-64, שהן למעשה ששים וארבע ההֶקסגרמות של האי צ’ינג (ספר השינויים) וזה התפצל לעשרת אלפי הדברים. עקרונית הכל קורה בו זמנית וכל הזמן. זה לא ליניארי אלא סימולטני". איך זה בעצם עובד? "ברמה הפיזית, מדובר בתנועה נכונה של הגוף. אתה לומד להשתמש בפרקים, כל הפרקים, בדרך נכונה, לומד להעביר כוח מהרצפה לידיים והלאה. השלב הבא הוא שלב הרגש שבו אתה לומד איך לא להיתקע בגלגלים, כלומר אם אתה כועס, מרכז הכובד עולה למעלה, אתה מתקשח, נמתח, מתקשה. כל רגש כזה תוקע את המכונה, ורגש שעולה הרבה פעמים מתקבע בתוך הגוף בצורת יציבה לא נכונה ולא בריאה. ברמה הרגשית אני מלמד לראות איך הגוף מגיב, איך הוא מתקשה. אני מלמד את התלמיד לראות את חוסר היעילות בתנועה שהוא עושה. כשמישהו רואה שהוא עושה משהו לא יעיל הוא יעזוב את זה". הלימוד הוא אינדיבידואלי או בקבוצה? "אפשר ללמוד לבד, ואפשר עם בן או בת זוג. אני מלמד בעיקר בזוגות, מכיוון שזו מהות העניין, היישום של הלמידה על יחסיך עם עצמך והסביבה. קח בתור דוגמה אדם שלומד לבד, ואז הוא מגיע לסדר פסח עם ההורים ולא יודע מה לעשות. השלב השלישי, שאני קורא לו שלב הניסים - אם אתה מצליח לנטרל את הרגשות שתוקעים את הגוף שלך אתה מקשר ישירות בין הגוף והרגש, הם עובדים באחדות - שזה למעשה נס, אבל זה קורה רק למי שמבין מה הוא עושה. ובשביל זה המורה הוא חיוני. המורה יכול להעביר לך את התחושה. צריך להדגיש שוב שהתהליך הזה הוא לא ליניארי אלא סימולטני. במובן מסוים הכל מתרחש בו זמנית. כשתלמיד מגיע לרמה מסוימת קיים דיאלוג פורה ומפרה. אני לומד מהתלמיד שלומד ממני". יש לך סגנון מיוחד? "אני עובד בשיטת יאנג פלוס הטאץ' האישי שלי ושל המורה שלי. וזה מתפתח כמו באמנות. המאסטר הוא בעצם אמן חוקר, שתוך כדי עבודה מפתח משהו שהוא לגמרי אישי ויחד עם זה שומר על הקו המסורתי".

צ'אן מאן צ'ינג


	לחיות כמו סירה ריקה בנהר


	זה נראה כל כך שקט ורגוע. איך זה מתקשר עם העובדה שטאי צ'י נחשב לאומנות לחימה? "יש שני סוגים של אומנויות לחימה, הקשות והרכות או הפנימיות. קאראטה למשל הוא אומנות לחימה קשה. טאי צ'י הוא אומנות לחימה מכיוון שמאסטר, כלומר מי שלמד הרבה שנים, יוכל להשתמש בזה. הייתי אומר שזו אמנות אי-לחימה. בכל לחימה נגד יריב, מי שיותר חזק או מהיר, מנצח. בטאי צ'י אתה מתחבר לכוח של היריב ולמעשה מבטל את ההבדל ביניכם. כך שאפשר לקרוא לזה אומנות חיבור. ועל מנת לעשות את זה, יש לבטל את העצמיות. אני קורא לזה אומנות הגנה מעצמי© ולא אומנות הגנה עצמית. פה נכנס העניין של וו צ’י - הריק האולטימטיבי. אתה מתפקד בריקות. או בתמימות. אפשר לקרוא לזה תמימות מוחלטת. כמו תמימות של ילד. ילד הוא תמים, הפחד שלו הוא טבעי, אין בו מערכת פחדים, אם לא שותלים אותה בו. ילד הוא תמים אבל לא יכול לתפקד. בטאי צ'י אתה לומד לחזור למצב התמים אבל עם יכולת לתפקד. "יש משל של צ'ואנג צו' על מישהו שמפליג בסירה בנהר ומתנגש בסירה אחרת. אם יש בה מישהו, הוא מתרגז ומקלל אבל אם הסירה ריקה הוא הודף את עצמו לאחור וממשיך. בלי להתרגז. ואז צ'ואנג צ'ו אומר: צריך לחיות כמו סירה ריקה בנהר. אם אתה באמת יוצא מתוך מצב של וו צ’י - הריק המוחלט - כל המערכת הזאת מתרחשת מעצמה. אם אתה יוצא ממקום אחר היא יוצאת מאיזון. המורה הוא מאוד חשוב מכיוון שהוא יכול להעביר לך את התחושה הזאת". מי המורה/מורים שלך? "המורה הראשון שלי היה אוסטרלי בשם דייוויד מק'קול. נפגשנו בפונה לפני עשרים וחמש שנים. עברתי על גשר בפונה, ראיתי אותו מתרגל טאי צ'י והרגשתי כאילו היכה בי ברק. איתו עבדתי שנתיים. אחר כך נסעתי לטיוואן, חיפשתי מישהו שידבר אלי ולא מצאתי. המשכתי ליפן ומצאתי מורה שממנו למדתי בסגנון הצ'ן. כרגע אני עושה תערובת של שניהם, אני מלמד יאנג קלאסי, אבל משתמש בעקרונות שלמדתי מהמורה היפני. אחרי כמה שנים חזרתי לארץ ופגשתי את אסי בן פורת, אחד המורים הישראלים הראשונים, והתאמנו ביחד במשך כמה שנים, ודרכו הגעתי למורה שלו בלונדון, ג'ון קלס שאצלו למדתי הרבה מאוד שנים. הוא המורה העיקרי שלי. איתו הגעתי לשלב העמוק ביותר". איזה תהליך אתה יכול לזהות אצל התלמידים? "בהתחלה ההשפעה מאוד חריפה בחלק הפיזי ורק נוגעת בנפש. הרבה אנשים מתחילים כי זה נראה קל אבל זה בעצם קשה. אם זה לא קשה, כנראה שאתה לומד משהו לא נכון. הרבה אנשים בורחים כי הם באים למשהו כמו חוג, וקולטים שנדרש מהם הרבה יותר. אחרי כמה שנים מתחילה רמה ממושכת שיש בה עליות ומורדות שבה התלמיד נאבק עם הבעיות המרכזיות שלו. בשלב הזה, זה כבר לא נפרד מהחיים. כשקורה משהו משמעותי בחיים - יש דיאלוג בין החיים והטאי צ'י. יש אנשים שעוברים מהפכים גדולים". ואצלך? "אצלי היתה חרדה. היתה תקופה שהייתי צריך להיאבק עם עצמי כדי ללכת אל המורה שלי. ואני רואה את זה קורה אצל תלמידים שלי כי הם עומדים מול חלק שלהם שהם לא היו מודעים לו. כיום ברמה הפיזית אני פשוט בריא. ברמה הנפשית אני הרבה יוותר יציב. הרמה הרוחנית הוא החלק של הניסים, והם מתרחשים מאליהם. גם בחיים וגם בעבודה עם אנשים".


	טאי צ'י לפתיחת סתימות


	איך למעשה הטאי צ'י עובד? "הצ’י, שהוא במסורת הסינית האנרגיה הזורמת בכל, בגוף הוא כמו מים שזורמים בצינור. אם יש הרבה חורים, המים נשפכים לצדדים. אם יש סתימה, נוצר הרבה לחץ במקום אחד. כשאתה עובד עם הגוף בצורה נכונה אתה פותח ומכווץ. הזרימה בגוף היא כמו שטיפה. זה מאוד דומה לרפואה הסינית המסורתית שגם היא מבוססת על איזון בין היין והיאנג וזרימה נכונה של הצ'י. ההבדל הוא שמישהו עושה לך את זה, אתה רק מקבל טיפול, בעוד שבטאי צ’י אתה מגלה את מקור הבעיה, מתקן וממשיך לעבוד ולשחרר אותה. בנוסף לזה בטאי צ’י, הדבר החשוב ביותר זה למצוא את המרכז, ואז שאר הדברים מסתדרים מאליהם. זה לא כל כך חשוב שיהיה לך ידע תיאורטי. כמו גלגל שאם הציר שלו לא בדיוק באמצע, הגלגל סוטה, ואם אתה מנסה לסדר את הסטייה, היא תמיד תחזור. רק כשתחזיר את הציר לאמצע, הגלגל יסתובב כמו שצריך". היית אומר שטאי צ'י זו דרך להשיג רגיעה? "הנקודה היא בעצם להיות אחד. לא שניים. והאחד מתבטא בצורה שהוא אמור להתבטא. פיצול זה בזבוז אנרגיה. כשאתה אחד אתה מלא חיים. כלפי חוץ אתה יכול להיראות מוטרף אבל השאלה היא אם אתה אחד ולא מפוצל ועושה את מה שאתה אמור לעשות".